סוגי קשרים והמחילה הבאה בעקבותיהם

האדם הוא יצור חברתי, האדם חי במציאות של קשרים, אין הוא חי בבועה של עצמו. כי אם כך הם פני הדברים, הרי חיים מעין אלו מאופיינים כבעייתיים.

יש קשר של: "שלום, שלום" – קשרים של הכרות שטחית ביותר, המורכבת מפגישות חטופות בגינה הציבורית או במכולת השכונתית וכדומה.

יש קשרים שבמהותם הם תזכורת של חוויה – אנשים שכל אימת שנפגשים בהם, נזכרים באיזו חוויה חיובית הקשורה אליהם וחיוך קל עולה על השפתיים, או חס ושלום בחוויה שלילית, ורעד וחיוך מריר משתקף מהפנים.

יש קשרים של משפחה – איך אומר המשפט? "דם זה לא מים" – קשר של אב ואם לילדיהם, קשר בין איש לאשתו, קשר של אחים, אחיות, קשר של משפחה מורחבת. קשרים משפחתיים שונים ומגוונים.

יש קשרים של חברויות – חברות לספסל לימודים, חברות לעבודה, חברה טובה לה מספרים סודות ומתחלקים עמה בחוויות, חברות במעגל קרוב ובמעגל רחוק.

במה תלוי הקשר?

הקשר תלוי בהסכמים לא כתובים. עושים ביחד, פועלים, חשים נאמנות. מתי הוא מופר?

כאשר נעשים דברים שלא מקובלים זו על זו. האחת דיברה על השנייה, פעלה כנגדה, הציקה לה.

האם במקרה שכזה הקשר יתנתק? האם יישאר אותו הדבר? ואולי יש אפשרות שלאחר פיוס הקשר יעלה דרגה?

כל זה תלוי בעומק הקשר. אם יש אמון והבנה פנימיים, יש להגיע אל עומק פנימיות הקשר – ואלו יתגברו על הקשיים, וכך יגיעו אל המחילה והסליחה.

הרצון למחילה מעורר את העניין בפועל

כאשר יש רצון להגיע למושג של "מחילה", הקב"ה כבר מסייע בעניין!

באחת השבתות התקיימה בביתי שבת כלה לאחת הבנות המקורבות. תוך כדי התוועדות, הזמינו אותה לומר דבר מה, והיא ספרה את סיפורה המדהים:

עיסוקה היה בעניינים מיסטיים, שאין ביניהם ובין תורת ישראל ולא כלום. בהדרכת אחיה החב"דניק כתבה לרבי, ותשובת הרבי הייתה לעזוב את המקום בו היא נמצאת. צעד מעין זה היה לא קל, אך בסייעתא דשמייא היא החליטה להתנתק מהמקור שאין עניינו בקדושה, וכן החלה לשמור שבת, כשרות ומצוות נוספות.

לאחר תשעה חדשים, ממש כמו תשעת ירחי לידה, זכתה להשתדך עם בחור שהתקרב ליהדות בבית חב"ד גבעתיים.

אחת ההוראות שקבלה מהרבי הייתה, שבאם הייתה פגיעה בבן או בבת ישראל – יש לבקש מחילה. היא הבינה שהכוונה היא לבחור אליו הייתה נשואה לחודש ימים לפני עשרים שנה, והתגרשו…

היא לא ידעה היכן הוא מתגורר, שכן מאז נותק הקשר ביניהם, אך עז היה רצונה למלא את הוראתו של הרבי. היא בררה אצל מכרים וידידים משכבר הימים אודותיו, אך כל המאמצים לא נשאו פרי.

כעשרה ימים לפני החתונה קרה הנס: היא הסתובבה ברחובות רמת גן לסידורים אחרונים לפני הנישואין, ולפתע היא שומעת קול קורא בשמה. היא הפנתה את מבטה, ועמדה דום! ברגע הראשון לא זיהתה, אך מהר מאד קלטה שזהו הבחור אותו היא מחפשת… היא בקשה ממנו את המחילה המיוחלת, כהוראת הרבי, והוא נעתר ברצון.

היא רצתה לבקש מחילה ופעלה לשם כך, הכינה את הכלים למטה, וכך באופן פלאי זימן לה הקב"ה מלמעלה את הדרך לכך.

קשר שלילי וסליחה מאולצת

מסיפורו של בחור ישיבה[1]:

הגעתי לישיבה קטנה, כמו כל בני גילי, עם רצונות עזים להצליח ועם חלומות יפים על ימי בחרות עליזים, אשר בהם אגדל להיות תלמיד חכם ומתמיד מצד אחד, וחברמן, מקובל ופופולארי מצד שני.

הקפיצה מסינר האם לעולם של כללים ופנימייה, לא הייתה קלה. אחרי השכמת בוקר לא מחכה שום ספל שוקו של אמא, חיוך ושאלת ה'איך ישנת'?

כל הפינוקים של הבית נשארים מאחור. אבל יש יתרונות חדשים.

הווי ישיבתי שאי אפשר לשחזר בשום מקום אלא בישיבה, מטרה טובה משותפת הממריצה ומקדמת התעלות רוחנית, וגם העצמאות יוצאת נשכרת. ההתחלה הייתה קשה, אבל יכולתי לראות מהר את היתרונות המיוחדים, והסתגלתי בזריזות לחוקי הישיבה ונהליה.

דווקא משום שבמקום עצמו כבר ראיתי דוגמא מבחורי שיעור ב' שמעלי, איך נראים הבחורים הטובים ואיך נראים אלו שלא כל כך, האמביציה להיות הכי בסדר רק טפחה והלכה.

רציתי להיות מהטובים, השתדלתי והתאמצתי באמת, והתוצאות נראו די מהר, ובעקבותיהן הסיפור שלי, שהחל ביום סתווי יפה, שלאחר מעשה התגלה כיום מר ונמהר.

כחודשיים אחרי תחילת הזמן, המשגיח קרא לי החוצה לאחר הסדר לשיחה פרטית, ואמר לי שהוא שוקל למנות אותי לגבאי. הוא שאל האם אסכים?

כבר למחרת היום, בבוקר הראשון לתפקידי החדש, אחרי שמיניתי מישהו לחזן לתפילת שחרית, רצתי בחזרה למקומי למהר להניח תפילין ולהצטרף לתפילה. רק אז תפסתי מה הולך לקרות, המכה הראשונה חיכתה לי שם: התפילין שלי, שחיכו לי חודשים באותו תא בדיוק, קיבלו רגליים משלהן ונעלמו ממקומן כאלו בלעה אותן האדמה. הן לא נראו מעל השולחן ומתחתיו, על הסטנדר ובשולחנות הסמוכים.

למרות שהיה לי ברור שהן היו במקום הקבוע, חיפשתי גם על אדני החלונות. וככה ביליתי את התפילה הראשונה בתור גבאי בחיפושים קדחתניים, כשחברי המתפללים לא מבינים למה אני מסתובב בלי תפילין ובוהה על כל השולחנות כמחפש את יום האתמול.

לא היה לי ספק ידו של מי בדבר. ידעתי שזהו תעלול של לוי, בחור שהיה מנהיג של קבוצה שולית בישיבה, שנהגה שלא בהגינות. הוא לא פרגן לי. אבל לא יכולתי להוכיח את חשדי.

אם קיוויתי שמדובר במשהו חד פעמי, טעיתי.

התפילין פשוט לא נראו בישיבה למרות כל החיפושים, ואני שעוד קיוויתי ולא רציתי לומר מאומה להוריי, שרק לפני שנה הביאו את התפילין המהודרות ביותר שיכלו להזמין, ושילמו על כך במיטב כספם, נשארתי למעשה בלי תפילין.

אם הייתה לי מחשבה שזה רק רמז ואחרי יום יומיים יחזירו לי אותם, הרי התבדיתי. וככה למשך חודש הייתי צריך לשאול זוג תפילין מחבר אחרי התפילה של הישיבה, וללכת להתפלל בבית הכנסת השכונתי הסמוך, ואחר כך לחזור לישיבה לארוחת בוקר, כדי לגלות שבשעה זו לא נשאר כמעט כלום, והמנקה כבר מסדר את האולם לקראת ארוחת הצהריים. אפשר להבין גם כי מעמד מיוחד לא מקבל גבאי שעומד ומכריז עליות בלי תפילין…

לאחר כחודש, כשכבר כמעט התייאשתי מלמצוא אותן, נמצאו התפילין על ידי הרומני המנקה במקום, זרוקות מאחורי הבניין. למזלנו הרומני כבר ותיק ובקיא במנהגי הישיבה, והוא הבין שלא מדובר בעוד משהו שיש להשליך לפח, אלא במשהו יקר, והוא החזיר את החבילה היקרה למשרדי הישיבה, שם כמובן ידעו על התפילין שנעלמו לי, איתרו אותי והחזירו לי את האוצר היקר.

הישיבה רעשה! הייתכן דבר כזה?! גם אם נאמר שבני גילנו עדיין אינם מבינים היכן מותר לעשות צחוק ועד איזה גבול מותר להגיע עם תרגילים בכל מקום ובמיוחד בישיבה, היאך ילדים מבתים של תורה ויראת שמים משליכים תפילין בחצר במקום לא מכובד, שם הן עלולות להפוך למשחק ברגליהן של חתולות הרחוב ושאר מרעין בישין! זה היה לשיחת היום.

לי כמובן היו החשדות משלי, ואני בטוח שגם המשגיח היה שותף למחשבות אלו, למרות ששנינו כמובן לא אמרנו דבר. לא היו לנו שום הוכחות לכך שמישהו מקבוצתו של לוי – ידו במעל.

במשך אותו חודש ראשון לתפקידי לא היו התפילין צרתי היחידה, קיבלתי אין ספור ד"שים מ"הקבוצה" שלמען שלומי הטוב עדיף כמה שיותר מהר לוותר על המשרה הרמה, ו'אם לא'…

אחרי היסוסים ונסיון להתאפק, ואחרי שראיתי את החברים שלי נשמטים ממני בזה אחר זה, כיוון שקיבלו גם הם איומים שייטב להם אם יתרחקו מקרבתי, הלכתי אל המשגיח הממונה וסיפרתי לו על הצרות שגרר המינוי החדש. רציתי לעזוב. הרגשתי שעולמי הבטוח והמסודר מתערער, לא ידעתי מה יוביל המחר וממש פחדתי. אך המשגיח מצידו עודד אותי להמשיך. הוא כמובן ידע שזה לא עניין אישי שלי עם לוי, וכי כל אחד אחר שהוא ימנה יעבור אותה תקופה, והבין שהוא צריך לא לוותר ללוי.

הוא רק לא יכול היה לשער עד כמה זה מזיק לי כי לא שיתפתי אותו בכל זה, ולכן ביקש ממני להישאר בתפקיד והבטיח לחקור נמרצות את חברי ה"קבוצה". הוא קיים את הבטחתו, אך מובן הוא שהם הכחישו כל קשר לתפילין החסרות, כמו גם לעובדה שהצליחו להסית את השותפים שלי לשני הסדרים לנטוש אותי כדי שאלמד את הלקח של 'עם מי לא מתחילים'.

היו אינספור השפלות קטנות שאין טעם לתאר אותן, מיכל מיץ שנשפך עלי כאילו בטעות כשעברתי בלי משים ליד לוי, דברים שנעלמו לי או הפיכת הסדר בארוני לבלגן גדול. קשה לתאר את הדמעות ואת הביזיונות. הטראומה גרמה לי להיכנס לדיכאון עמוק, שבסיומו עברתי ישיבה וניסיתי להתחיל הכל מחדש.

ניסיתי. וזה היה קשה בלשון המעטה. נכנסתי לישיבה באמצע הזמן כשכולם כבר היו מסודרים עם שותפים ועם חברותות לכל הסדרים, לכולם היו חברים ואני הייתי צריך להכיר את כולם ולהתחיל לפתח חברויות, וזה בשעה שלא היה לי כוח נפשי אפילו לחייך, שלא לדבר על שאלת השאלות שכולם שאלו עם או בלי מילים: 'למה עברת באמצע הזמן? זרקו אותך?'

עברתי מישיבה למצוינים לישיבה פחות טובה, מכיוון שזו הסכימה לקבל אותי בזמן שאין בו שום רישום, וגם הייתה יכולה להעניק לי כוח בשעה שהייתי נטול כוחות לחלוטין. מושפל, בודד, עצוב ונבגד, כשלא סמכתי על חברים בני גילי וגם לא על מבוגרים שלא ידעו לשמור ולהגן עלי בחצי השנה האחרונה ולזהות את המצוקה.

אם לישיבה הקודמת, קצת יותר מחצי שנה קודם לכן, נכנסתי בשמחה וכמעט בריצה, אל הישיבה החדשה דשדשתי באפס כוח ובלי טיפת רצון לכלום. פגוע עד עמקי נשמתי. התחלתי לא מאפס אלא מתחת לו.

אבל ה' חנן אותי במתנה יקרה, באמביציה, ברצון להתקדם ובשמחת חיים, הדיכאון והנפילה הם דברים המנוגדים לאופיי. זה קרה לי, כי גם החזק ביותר יכול להשבר אל מול הצקות וביזיונות יומיומיים, קשיים וכאבים, אבל הזמן כיסה על הדברים הללו ואני התחלתי לחיות. הפסדתי כביכול שנה מחיי אבל אחריה התרוממתי לאט ובטוח.

לישיבה הגדולה הגעתי כבחור מצטיין ובטוח בעצמו, שפינה קטנה בליבו מזכירה לו מדי יום את הכאב ההוא שלא נעלם, שעדיין הציק, שתבע תשובות של למה ואיך. הייתי בסדר גמור, אבל רק אני ידעתי שהפצע ההוא עדיין לא נרפא, הוא חבוש, מוסתר, אבל קיים.

וכמה מילים אליך, לוי:

"אני כותב לך אחרי שברוך ה' אתמול נולד לי בן ראשון. סוף סוף אני יכול להגיד לך בלב שלם ולא מן השפה ולחוץ: "ס ל ח ת י" עכשיו, אחרי שלוש שנות נישואין מאושרות, וכשאני סוף סוף חש בטוח ושלו בקן שלי.

אחרי שבשלוש השנים האחרונות אני עובר מידי בוקר בבית כנסת שבו אתה מתפלל, לפני שאתה הולך לכולל, אחרי שלוש שנים שאני רואה מדי יום את הסבל, את הצער ואת הכאב בעיניים שלך, כשאני יודע כמה מכות אתה סופג כל יום בחייך, הצלחתי להתמודד עם זכרונות ועם כאבי העבר במבט מפוכח, להרגיש שהפצע נרפא ולא רק חבוש, וסוף כל סוף להגיד באמת: סלחתי.

אין לי ספק ששנות נסיונותיך המרובות כיפרו על כל מה שגרמת לי ולעוד הרבה אחרים. אני סולח לך בלב שלם, ואני מקווה שגם חבריי בני גילי יסכימו איתי.

חייה בשלום את חייך. מסולח לך, מחול לך, מכופר לך".

הקשר שהיה לבחור הישיבה עם חברו, לוי, היה קשר על דרך השלילה. כל אימת שנפגש עמו חש באותה השפלה אותה הרגיש כשהיו ביניהם קשרים – קשרים שליליים.

ה"סליחה" נבעה ממקום של רחמים, ממקום של עלייה לדרגה רוחנית גבוהה יותר – שמחה שפורצת כל גדר, אפילו את גדר הזכרונות ה"אפורים" ואולי ה"שחורים".

לא הייתה כאן הידברות שהייתה יכולה אולי לפתוח ערוצים חדשים, להבין זה את זה עד כמה שניתן לברר, ליצור מצב של בקשת מחילה – ולדעת שהקושי היה משמים, רק שלוי היה השליח. אולי ילדות קשה גרמה לו להתנהגות נלוזה, אולי דפוס חיים קשוח, לא רגיש, מתנשא.

יש לדבר על הרגשות, להבהיר את התחושות, לדבר ולדבר. זו הדרך, ואז יש סיכוי שהסליחה תהיה ממשית יותר.

הקשר העמוק בין הורים לילדים – מנצח!

כל אם ברת דעת כאשר תשמע שבנה נמצא בסכנת חיים, והיחידה שיכולה לסייע לו היא – אמו, בוודאי שתקום לעזור לו ולהצילו.

אפילו כאשר ישנן אי הבנות בין הורים לילדיהם, נניח שההורים הגיעו לסכסוך עם בנם והם אינם מדברים עמו – הקשר העמוק ינצח!

הדבר נובע מכך שהקשר ביניהם הוא קשר דם – קשר טבעי – קשר ללא תנאים.

כאשר הבן יצא מכלל סכנה, האם ימשיך הקשר או יתנתק? זה כבר תלוי ברצונם, במאמציהם ועוד.

איפה אמא?

על מנת להבין את עומק הקשר בין ילדים להוריהם, ניתן להתבונן בסיפורו של ר' אליעזר קרייזלמן, יהודי שהתקרב לחב"ד, וילדיו לומדים במוסדות של הרבי:

עד גיל 59 לא ידע ר' אליעזר שאמו היא אם חורגת. אולי היו אי אלו איתותים ורמזים, אך הם נמוגו עם שתיקתו של האבא. רק לאחר מותם התגלו מסמכים שהורו על כך, שאמו הייתה אם חורגת.

אף שכבר הקים בית משלו, ב"ה, אף על פי כן לא נח ולא שקט. הוא ניסה לאתר את אמו הביולוגית באמצעות חקירות ודרישות, ושליחת חוקר פרטי אל אוקראינה לבדוק במסמכים. הוא גם נעזר בשלוחים המפוזרים בכל מקום בו שמע על בדל של ידיעה, שיחקרו ויבדקו. כמו כן נעזר גם בארכיוני "יד ושם", וכך הוא מתאר:

"החלטתי לפנות לכיוון פולין, ופניתי לחוקר מתאים אותו מצאתי דרך חב"ד בוורשה. החוקר נכנס לארכיון שבעירו כדי לחפש פרטים אודות משפחת קרייזלמן. באותה עת עדיין לא ידעתי על שם נעוריה של אמי, גולדברג. החוקר מצא לי מסמכים על מעבר הגבול של הורי מגרמניה לפולין בחזרתם לפולין לאחר המלחמה. חודש לי פרט נוסף ולפיו שני הורי רשומים על שם קרייזלמן וכי עברנו שלושתנו את הגבול ביחד. במסמכים הללו מצאתי את מקום לידתה של אמי: קוריטנציה…"

בהמשך מסע החיפושים, הגיע למסקנות אלו:

"על פי הנתונים שבדקתי, אני יכול לתאר לעצמי מה קרה. ככל הנראה נולדה לי אחות קטנה כאשר הייתי בן שנה וחצי. אני מעריך שכאשר נפרדו הורי הם החליטו כי אני אצטרף לאבא בדרכו לארץ, וכי אחותי תלך עם אמי. איני יודע על איזה רקע נפרדו הורי, אולם מהחוקר הבנתי שהייתה נפוצה פרידה על רקע רצון לחיות בארצות שונות. ככל הידוע לי עלו פליטים מפולין לארבע יעדים עיקריים: ארץ ישראל, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. ייתכן ואמי בחרה בארץ אחרת. האם נמצאת באחת מהמדינות הללו אחותי? האם חיה שם עדיין גם אמיל – נכון להיום, לאחר חמש שנות חיפוש, אין לי כל מושג".

נתבונן במקרה המיוחד הזה, ונגלה את עומק הקשר של ילדים אל הוריהם.

הרי ר' אליעזר כבר בנה את ביתו ואת משפחתו. ולכאורה, לשם מה הוא עושה מאמצי על, ומשקיע אנרגיה מרובה וכן כספים לא מבוטלים, כדי למצוא את האמא, ואולי גם את האחות בדרך…

כל זה נובע מהיות הקשר אל ההורים קשר פנימי עמוק, מתחושת השייכות המהווה בסיס עקרוני וחשוב ברגשותיו של האדם! הוא מוכן לסלוח לאמו על חוסר החיפוש אחריו, העיקר לחדש קשרים, ולדעת ולהכיר את השורשים!

עיצומו של יום מכפר

כאשר מדובר על סליחה ומחילה ביום הכיפורים, מתגלה הקשר האישי, הפנימי שבין הקב"ה לעמו, קשר שהוא אפילו מעל ומעבר לקשר העמוק המצוי בין אם לילדיה.

נאמר: "עיצומו של יום – מכפר". אמנם קיימת בגמרא מחלוקת[2] אודות כפרת עוונות של יום הכיפורים. רבנן אומרים: "יום הכיפורים אין מכפר אלא לשבים", ורבי אומר: "בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר", משום ש"עיצומו של יום מכפר", וההלכה היא כרבנן[3].

"המחלוקת בין רבי ורבנן היא[4]: כיצד יכולים להגיע אל הכפרה של "עיצומו של יום". רבי סובר, עם בוא יום הכיפורים, מיד מאיר ה"עיצומו של יום" – אפילו כשהאדם עדיין לא עשה תשובה – וה"עיצומו של יום" עצמו מכפר על עוונותיו; ורבנן סוברים שכדי להגיע לכפרה של "עיצומו של יום", צריכה להיות תחילה עבודת התשובה, ואז, ישנה גם הכפרה של "עיצומו של יום", שהיא נעלית יותר מהכפרה הבאה על ידי התשובה לבד. אבל הכל מודים ש"עיצומו של יום מכפר".

"כפרה ביום הכיפורים" אין עניינה רק מרוק עוונות. אלא, "עיצומו של יום" גורם לכך שזדונות נהפכות לזכויות. "עיצומו של יום מכפר". כיצד?

התקשרות והמחילה ברמות שונות

מבאר הרבי, שבהתקשרות של הקב"ה עם בני ישראל יש סוגים שונים של קשרים[5]:

1. התקשרות על ידי קיום מצוות

"הקשר עם הקב"ה על ידי שהאדם מקיים את מצוות הבורא ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, שהוא מוכן למלא את ציוויי הבורא".

הקשר מקביל לקשר של ידידים ברמות שונות של התקשרות.

2. התקשרות הבאה על ידי התשובה

"ההתקשרות הפנימית של בני ישראל עם הקב"ה הנעלית יותר ועמוקה יותר מההתקשרות הבאה מקיום המצוות וקבלת עול מלכות שמים. הקשר הפנימי הזה מתבטא בכך, שגם אז, כשעבר על ציווי הקב"ה ופרק מעליו עול הקב"ה – מכרסם הדבר בליבו, חורה לו, והוא עושה על כך תשובה; ואכן מחמת כך שהתשובה באה מאותו קשר שהינו עמוק יותר בנפש מאשר ההתקשרות שעל ידי קיום המצוות, לכן יש בכוחה של התשובה להסיר את הפגמים שבנפש שנוצרו מעבירות שהחלישו את הקשר הגלוי. אבל עם כל זאת, גם הקשר הפנימי הינו מוגבל, וניתן להיות נמדד בתנועה של תשובה".

הקשר מקביל לקשר בין בעל ואשה שהינו עמוק יותר שנובע מפעילויות הדדיות, קשר של חיים משותפים, מטרה משותפת, בית, ילדים. לעיתים יש ירידות, ייתכן חס ושלום ניתוק, כאשר אין מגלים את עומק התשובה, אך בדרך כלל הירידה מעוררת לסליחה וחרטה עמוקה, ומביאה תשובה פנימית.

3. התקשרות עצמית של עצם הנשמה עם עצמות הבורא

"ההתקשרות העצמית של עצם הנשמה עם עצמותו יתברך. התקשרות זו אין בה כל מדידות והגבלות והיא למעלה מלהתבטא בתנועה כל שהיא, אפילו לא בתנועה של תשובה. התקשרות זו אינה נפעלת על ידי פעולות ועבודות האדם – כי כל פעולות האדם, גדולות ככל שתהיינה, יש בהן איזו שהיא מדידה – התקשרות זו קיימת בכל יהודי בטבע, מצד עצם נשמתו, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", וגם עתה (בהיותה בגוף) היא "חבוקה ודבוקה בך, יחידה לייחדך".

הקשר מקביל לקשר בין אב או אם לבנו, לבתו – קשר טבעי. אלא, בהבדל אחד.

במשל, הילדים קשורים להוריהם אך נפרדים מהם. בנמשל – הקב"ה והאדם חד הם. התקשרות של עצם הנשמה – "חבוקה ודבוקה בך, יחידה לייחדך".

"מכיוון והתקשרות זו נעלית מכל מדידות שהן או ציור כל שהוא, הרי כשם שאין היא נפעלת מחמת עבודת ה' של האדם, כך אי אפשר גם להחלישה או לפגום בה על ידי העדר העבודה או על ידי עברות. במדרגה זו של התקשרות אין הפגמים והחטאים פוגמים. ולכן "עיצומו של יום מכפר", שכן ביום כיפור מתגלית אצל כל יהודי ההתקשרות העצמית שבעצם הנשמה עם הקב"ה, וכאשר מתגלית מעלה זו, נופלים במילא כל הפגמים (המחלוקת של רבי ורבנן היא רק, האם נדרשת תשובה בכדי שתתגלה מדרגה זו. אבל הכל מודים שהכפרה של יום הכיפורים אינה נפעלת על ידי תשובה, אלא "עיצומו של יום" מכפר מאליו)".

יום הכיפורים – התגלות העצמות

וכך מבאר הרבי:

"יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שחייבים להתפלל בו חמש תפילות. חמש התפילות הם כנגד חמש המדרגות שבנשמה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. התפילה החמישית שמתפללים רק ביום הכיפורים היא, תפילת נעילה, ובה מתגלית בחינת היחידה שבנשמה, כפי שהיא מאוחדת עם הקב"ה, ושם אין מקום לשום דבר מלבד הקב"ה ובני ישראל. וזהו הפירוש של "נעילה" – נועלים את כל השערים, ואין מתירים להיכנס לאף אחד; שם נמצאים רק בני ישראל עם עצמותו יתברך.

"ואף שבחינה זו מתגלית בעיקר בתפילת נעילה, הרי בכללות קיימת בחינה זו גם בכל היממה של יום הכיפורים. כפי הלשון: "יום שנתחייב בחמש תפילות", שהיום כולו, מחויב בחמש תפילות: כלומר, אף שכל חלק זמן של היום מחויב בתפילה פרטית שלו: בערב – תפלת ערבית, בבוקר – שחרית וכיו"ב, עם כל זה הוא "יום שנתחייב בחמש תפילות" – כי בכללות הוא יום שמאיר בו ה"חמש" – בחינת יחידה".

יום הכיפורים – עיצומו של יום מכפר כי מתגלה אז אור עצום ונעלה[6]. על דברי חז"ל על הפסוק "אורי וישעי", אורי[7] – בראש השנה, וישעי – ביום הכיפורים, מבאר ר' לוי יצחק – אביו של הרבי – ש"ע נהורין מוארים באותו היום.

יום זה הוא יום של גילוי הפנימיות והעצמיות של הקשר בין הקב"ה לבני ישראל, באותה פנימיות אין פגמים יש רק אור וקשר. מי ייתן ובזכות אור נפלא זה נזכה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות, שנת גאולה וישועה.

מקורות