א. חביבות יצחק לגבי ישמעאל בכך ש"נימול לשמונה ימים"

במדרש[1] מסופר, כי "יצחק וישמעאל היו מדיינים זה עם זה, זה אומר אני חביב ממך שנמלתי לשלש עשרה שנה וזה אמר חביב אני ממך שנמלתי לח' ימים".

צריך להבין: העובדה ש"נמלתי לשלש עשרה שנה" מובן בפשטות מדוע בכוחה לגרום שיהיה יותר "חביב" (כטענת ישמעאל המובאת בהמשך המדרש)[2] – "שהיה ספק בידי למחות ולא מחיתי"; אך איזו יתרון ומעלה יש בכך ש"נמלתי לח' ימים" שמשום כך טען יצחק "חביב אני ממך"[3]?

המפרשים[4] מסבירים, כי המעלה היא בכך ש"מצוה בשעתה עדיף" – והרי מצוות מילה זמנה "לח' ימים"[5].

אך עדיין אין זה "חלק", כי

[נוסף לכך שהקדוש־ברוך־הוא ציוה את ישמעאל למול רק בהיותו בן י"ג, ולפיכך אין מקום לומר שחסרה לו המעלה של "מצוה בשעתה", שכן לגביו היתה אז (בן י"ג שנה) "שעתה" של המצוה[6].

(וכפי שדובר פעם[7] מהו הטעם לכך שאברהם אבינו היה יכול למול את עצמו ביום הכפורים[8], בעוד הדין הוא שמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ויום־טוב[9] – ואברהם אבינו הרי קיים את התורה כולה עד שלא ניתנה[10] – כי מכיון שאז נצטווה על המילה, היתה זו אצלו מילה בזמנה),

הרי נוסף לזה]:

הענין של "מצוה בשעתה עדיף" היא רק מעלה פרטית בקיום המצוה – זמן המצוה, ואם כן, כיצד יתכן להשוות את החביבות של קיום המצוה "בשעתה" למעלה של מילת ישמעאל, שהיא מעלה בנוגע לכללות קיום המצוה ("שהיה ספק בידי למחות ולא מחיתי"), שבשל כך יאמר יצחק "חביב אני ממך"?

בהכרח לומר, שהענין של "נימול לשמונה ימים" אינו רק פרט במצוה – זמנה, כי אם, הוא נוגע לכללות ענין המילה; מילה לשמונה ימים היא בגדר ואיכות אחרת.

הדבר מוכח גם מדברי חז"ל[11]: "אדם הראשון נצטווה על שבע מצות… נח ניתוסף לו אבר מן החי… אברהם נצטוה על המילה, יצחק חנכה לשמונה ימים" (משום שיצחק "היה הראשון הנימול לשמונה ימים")[12].

ולכאורה: מדוע מחלק המדרש את מצוות מילה לשתיים[13] – הציווי עליה (לאברהם) והענין של "חנכה לשמונה ימים" (על־ידי יצחק) – האם מפני שניתוסף אצל יצחק פרט (אחד) של "נימול לשמונה ימים" די בכך כדי לייחס לו את ה"חינוך של מצות מילה[14]? ויתירה מזה – להחשיב זאת כחלוקה בפני עצמה – בדומה לחילוק ולהוספה של מצות מילה לגבי אבר מן החי…?

ומכך מוכח, שהענין של "נימול לשמונה ימים" פועל חידוש עיקרי בכללות ענין המילה.

ב. ברית עולם – רק בכוחו של הקב"ה

ויש לומר ההסבר בזה:

התוכן של ברית מילה הוא (בלשון הפסוק)[15] "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם": על־ידי ברית מילה נעשה קשר נצחי בין הנימול ובין הקדוש־ברוך־הוא, כביכול.

כמו כריתת ברית בין שני אוהבים: כאשר ברצונם להבטיח כי האהבה ביניהם תהיה באופן ששום דבר או מצב לא יפריע לה – הם מחזקים זאת בתוקף ועוז על־ידי שהם כורתים ביניהם ברית[16].

אלא, בנוגע לכריתת ברית בין שני אנשים – היות ואצל נברא ייתכנו שינויים – יתכן שגם הברית תתבטל לאחר מכן; אך כאשר הקדוש־ברוך־הוא עושה "ברית", ובענייננו – עם בני ־שראל (על־ידי שיהודי מל את עצמו), הרי זו "ברית עולם", ולא יתכן בה כל שינוי[17].

אשר זהו אחד מן הביאורים[18] מדוע אברהם אבינו לא מל את עצמו עד שהקדוש־ברוך־הוא ציווהו על כך – אף על פי שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה¹⁰– משום שנברא, להיותו בעל שינוי, אינו יכול לפעול בכח עצמו עניין הקיים לעולם, "ברית עולם", ברית נצחית; דבר זה יכול להיפעל רק בכח הבורא המצווה (ונותן את הכח) אשר "והיתה בריתי… לברית עולם".

ג. הסיבה למילה בגיל שמונה ימים

בכך גם יובן מדוע זמנה של ברית מילה היא דוקא בקטנות קטנותו של האדם, בגיל שמונה ימים, כאשר הנימול עודו תינוק ולגמרי אין ביכולתו להשתתף בכח עצמו בקיום המצוה:

דבר שהאדם מבצע באמצעות כוחותיו שלו, דורש הכנה וזמן עד שהוא מוכן אליו מספיק ויש ביכולתו לעשותו; מה שאין כן ה"ברית" הנעשית על־ידי מצות מילה באה לגמרי מצד הבורא – לא קיימת שום "תפיסת ידי האדם" הנימול בזה.

פעולת המצוה עצמה אכן נעשית על־ידי אדם, אך הברית הנוצרת בעקבות כך – נפעלת לגמרי מצד הקדוש־ברוךהוא[19]. זאת אומרת: אין הכוונה שעל־ידי מצות מילה מתקשר האדם עם הקדוש־ברוך־הוא, אלא להיפך: בשעה שיהודי נימול, מקשר הקדוש־ברוך־הוא את היהודי עמו ב"ברית עולם".

ולכן אין כל טעם לחכות עד שהילד יהיה גדול ויוכל להשתתף בעצמו בקיום המצווה, משום שבכל מקרה לא תהא זו כלל הפעולה שלו; ולכן, אדרבה – בהזדמנות הראשונה (בה התינוק חזק מספיק)[20] מלים אותו.

ד. עבודת אברהם היתה "הכנה" לברית, אצל יצחק ברית שכולה מלמעלה

על פי זה תובן גם המעלה של מילת יצחק – ה"ראשון הנימול לשמונה ימים"¹²– לגבי מילת אברהם(וישמעאל)[21]:

[וראה תו"ח לך (פח, א) ש"הי' נפש יעקב יותר שלם" מיצחק, כי "יצחק הוליד ליעקב כשהי' מהול בן ח' ימים" (משא"כ יצחק, אף שנולד מאור שפר דאברהם בהיותו מהול, הרי אברהם נימול בן צ"ט)]

לאברהם ניתנה מצוות מילה רק לאחר שהכין את עצמו לכך, על־ידי עבודתו הקודמת עד שמלאו לו צ"ט שנה, והיה בכך סדר והדרגה: החל מ"הכיר את בוראו" (בהתאם למדריגות השונות בכך[22]: בן שלש, בן ארבעים, בן ארבעים ושמונה), עבודתו לפרסם אלקות בעולם, וכו', עד לשלימות הנעלית ביותר האפשרית אצל נברא – ורק אחר־כך ניתנה לו (מלמעלה) מצוות מילה, שעל ידה נעשה "תמים"[23].

ולכן בקיום מצות מילה שלו לא היה מודגש וניכר בגילוי, כי זוהי "ברית" וקשר המגיע במלואו ולחלוטין רק מלמעלה.

זאת אומרת: גם אצל אברהם לא היתה עבודתו הקודמת בבחינת כלי לברית, עילה וגרם לברית – משום, שכנ"ל: הברית הנפעלת על־ידי מילה – ברית עולם, באופן נצחי – אינה בחיק הנברא, כי אין ביכולת נברא הנכלל בהגדרה "כל הווה נפסד"[24] (=קיומו בטל ואינו נצחי) לפעול בדבר שכזה (ענין נצחי); הגדול שבגדולים (המבין את המצוה על בוריה) אינו "קרוב" לכך יותר מאשר קטן שבקטנים –

אלא, עבודת אברהם היתה רק ענין של הכנה לברית – על־ידי שעשה את עבודתו בשלימות, עד כמה שנברא יכול לעשות בתור נברא, נתן לו אחר כך הקדוש־ברוך־הוא מתנה מלמעלה[25] שתהיה לו "ברית עולם",

(בדומה לנאמר "אי לאו דעביד נייחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנתא"[26] [=אילולא היה גורם לו נחת רוח לא היה נותן לו מתנה] – ה"נייחא לנפשיה" אינו תשלום עבור המתנה ובוודאי לא דבר שמכריח לתת לו את המתנה, משום שמתנה באה מצד הנותן; אבל, מאידך, ניתנת המתנה דוקא כאשר קיים "עביד נייחא לנפשיה").

אמנם עם כל זאת, מכיון שהדבר בא לאחר הקדמת העבודה של אברהם – הרי בקיום מצוות מילה על־ידו היתה "מעורבת" העבודה שלו[27], עד שגם עצם מצוות המילה היתה כרוכה ב"החלטתו" – "שהוא צריך למול את עצמו"[28].

ולכן, לא היה מודגש וניכר בגלוי בכך כיצד הברית מגיעה לגמרי מלמעלה[29].

[ובדומה לכך אצל ישמעאל אשר נימול בגיל י"ג שנה, כשכבר היה בר דעת – נמצא, שישמעאל הסכים בשכלו למול את עצמו ולהתקשר עם הקדוש־ברוך־הוא][30].

דוקא אצל יצחק, שנימול לשמונה ימים, היה גלוי כיצד הענין של ברית מילה הוא – קשר הנוצר (לא מצד האדם הנימול, נברא, אלא) לגמרי מצד הקדוש־ברוך־הוא.

(משיחת אחרון של פסח תשמ"א)

מקורות והערות