רבי בן ציון מרוז מקרמנצ'וג שברוסיה סיפר סיפור זה לאשתו. בנם יהושע בן ה-9, הקשיב לסיפור וסיפר אותו לאחר 40 שנה.

וזה סיפור המעשה:

יעקב מגיע ליחידות אצל הרבי הרש"ב

בימי הרבי הרש"ב חי ברוסיה בחור עילוי ושמו יעקב, עליו דיברו תמיד בהערצה וכבוד, כי כבר בגיל צעיר סיים את הש"ס, והיה בעל זיכרון נפלא וכתב חידושי תורה. כל מכיריו האמינו שעוד יזכה לפרסם חידושיו ויהיה לאחד מגדולי הדור.

גם חסידי ליובאוויטש שבעיירה הכירוהו. הם נהגו להתוועד בבית המדרש שבעיירה, כאשר יעקב ישב בירכתי החדר מתרכז בדף הגמרא, אך מעולם לא הצטרף להתוועדות החסידים.

פעם באחת ההתוועדויות הפצירו החסידים ביעקב להצטרף אליהם להתוועדות והוא נענה להם. בהזדמנות זו פנה אליו אחד החסידים וביקש:

"יעקב, אולי תיסע אתנו לרבי".

"לליובאוויטש?!", תמה יעקב, "מה יש לי לעשות שם?"

ענו לו החסיד: "שם תפגוש את הרבי. שרבים באים אליו מכל הארץ."

אמר יעקב: "מה אדבר עמו? אם יש לי איזו קושיא, אני מתבונן בספרים ומצליח למצוא את התשובה."

והחסיד המשיך: "תוכל לקבל ברכה עבורך ועבור בני משפחתך – הברכה של הרבי מתקיימת".

החסידים הצטרפו להפצרות. לבסוף הסכים יעקב להצטרף לחסידי ליובאוויטש בנסיעתם לרבי לקראת החגים.

יעקב נהנה במחיצת הרבי הרש"ב בתקופת החגים. הוא נהנה מהאווירה העילאית, מאחדות החסידים, מהשמחה, מהכל…

לפני ששבו החסידים לעיירתם התכוננו ליחידות עם הרבי, גם יעקב רשם את בקשותיו לברכות על פיסת נייר והתכונן להיכנס לרבי.

כאשר עמד על מפתן הדלת של חדרו של הרבי התרגש יעקב כל כך, עד שביד רועדת פתח את הדלת ונכנס לחדרו של הרבי.

הרבי ישב מאחורי השולחן, מעיין בספר שלפניו, מבלי להרים ראשו. גם כאשר הגיש יעקב לרבי את פיסת הנייר לברכות, הרבי המשיך לעיין בספר, ולא לקח את הפתק. יעקב הרגיש מבוכה רבה ולא ידע מה עליו לעשות.

לפתע קם הרבי מכיסאו פסע הלוך ושוב בחדר ודיבר כאילו לעצמו. מתוך הדיבור קלט יעקב רק את המילים:

" און… ניע און… און… ניע און… זה הוא… זה לא הוא."

לבסוף נעמד הרבי, ספק כפיו ואמר בהחלטיות: "ניע און – זה לא הוא!"

אחר כך חזר לשבת מאחורי שולחנו והמשיך לעיין בספר.

בזה הסתיימה היחידות, ויעקב יצא מהחדר.

בחוץ חיכו ליעקב חבריו החסידים: "נו, קיבלת ברכה מהרבי?"

יעקב ענה: "לא הבנתי מה אמר הרבי".

יעקב מתמנה לפרופסור

יעקב חזר לעיירתו קצת מאוכזב, אולם המשיך ללמוד לבדו כדרכו והתרחק מעדת החסידים. יום אחד לאחר חודשים מספר נפל לידיו עיתון. רצה יעקב לדעת מה קורה בעולם. ולפתע גילה בעיתון מודעה מטעם האוניברסיטה שבפטרבורג: פרס של 300 רובל לפותר בעיה מתמטית שהוצגה בעיתון.

יעקב שהיה בעל ראש גאוני הצליח לפתור את הבעיה בזמן קצר ושלח את הפתרון לכתובת שצויינה בעיתון.

תוך שבוע קיבל מכתב רשום:

"אדון יעקב הנכבד!

קיבלנו את פתרונך לבעיה המתמטית שהצגנו בעיתון. רצוננו לשוחח אתך על כך. הנך מוזמן להיפגש עם הפרופסור ביום רביעי בשעה שלוש בפקולטה למתמטיקה באוניברסיטת פטרבורג. מצורף בזה כרטיס נסיעה ברכבת".

הפרופסור קיבל את יעקב בחביבות. "היכן למדת מתמטיקה?" שאל.

"לא למדתי מתמטיקה", ענה יעקב, "אולם מתוך לימוד גמרא ניתן למצוא פתרון לכל השאלות".

הפרופסור המשיך לשוחח עם יעקב והתפעל מאד מגאוניותו. לפתע קם ואמר:

"אדון נכבד! יש לך כשרון טבעי מדהים וזכית למצוא פתרון לבעיה שאפילו פרופסורים גדולים לא הצליחו למצוא, לכן זכית בפרס ראשון בתחרות – 300 רובל!"

הפרופסור המשיך: "אתה מוזמן ללמוד אצלנו, נשלם לך את כל ההוצאות".

שמח וטוב לך גם על זכייתו בפרס וגם על העתיד הצפוי לו באוניברסיטה חזר יעקב לעיירתו.

יעקב קיבל את ההצעה ללמוד באוניברסיטה והתקדם במהירות רבה עד שהפך לתלמיד המצטיין של הפקולטה. עם זאת ירד בשמירת תורה ומצוות.

תוך זמן קצר ירד הכובע הוסתרו הציציות, לאט לאט ירד מהדרך, עד שלא היה ניכר עליו שהוא יהודי.

כאשר ביקר בבית הוריו הצטערו הוריו לראות את ירידתו ביראת שמים. הם ניסו לשכנעו להתמסר ללימוד תורה וקיום מצוות, אולם יעקב היה כבר במקום אחר. הוא התקדם מאד בלימודיו באוניברסיטה, עד שיום אחד קרא לו הפרופסור והציע לו להיות מרצה באוניברסיטה.

יעקב היה מאושר לקבל את התפקיד, ותוך זמן קצר הפך לאחד המרצים המעולים.

לאחר זמן שוב נקרא יעקב לפגישה והפעם אצל ראש האוניברסיטה – הדקאן בכבודו ובעצמו!

הדקאן קיבל אותו בסבר פנים יפות ואמר לו:

"בהיותך אחד המרצים המעולים למתמטיקה. אמנה אותך להיות פרופסור למתמטיקה! תזכה גם לכבוד, וגם לכסף, ואף שערי חצר המלכות יהיו פתוחים לפניך. מה דעתך?"

יעקב נרגש כל כך טרם הביע את הסכמתו המשיך הדקאן.

"יש בעיה קטנה. כי לפי חוקי המדינה אסור למנות יהודי לפרופסור, אבל גם על זה נוכל להתגבר, מכיוון שאינך שומר תורה ומצוות, תוכל בקלות להתנצר. חשוב על כך ונשוחח על כך בעוד כמה ימים…"

לאחר שבוע שוב הוזמן יעקב לדקאן.

"נו, יעקב, מה החלטת?"

יעקב ענה: " החלטתי לקבל את ההצעה…"

הדקאן לחץ את ידו: "מיד נסדר את טקס הטבילה לנצרות…"

יעקב המיר את דתו כדי לקבל את התפקיד המכובד, ותוך זמן קצר התחתן עם גויה וקנה אחוזה מפוארת לא הרחק מהעיר.

יעקב מהרהר הרהורי תשובה

אולם יהודי זה יהודי ואף על פי שחטא ישראל הוא. כך לאחר זמן מה החל מצפונו של יעקב לייסרו, דבר שהשפיע על מצב רוחו. אשתו הגויה שהרגישה שמצב רוחו השתנה, ניסתה להוציא אותו מדכאונו ולקחת אותו למסיבות, קונצרטים והצגות, אולם מאומה לא עזר. רק דבר אחד היה מרגיע את רוחו כאשר היה יוצא לציד ביער עם חבריו רכוב על סוסו ורובה בידו מלווה בכלבי ציד במרדף אחרי חיות.

יום אחד החליט יעקב לצאת לציד ביער לבדו. לפתע החל סוסו לדהור במהירות מטורפת. יעקב החזיק ברעמת הסוס והרגיש שהוא עומד ליפול מן הסוס, באותו רגע הרגיש שזהו עונשו על שהמיר דתו, וברגע של חשש מן הגרוע מכל, החליט שאם יינצל יחזור ליהדות בכל מחיר. בדרך נס באותו רגע נעצר הסוס, עמד בין העצים והחל לאכול עשב.

מאחר שחווה יעקב נס גלוי השאיר את הסוס ביער ושם פעמיו לעבר כפר סמוך בו התגוררו יהודים ובראשם רב זקן. יעקב ניגש אל בית הרב וביקש לשוחח עימו.

"כבוד הרב – למדתי תורה ושמרתי מצוות. לאחרונה למדתי באוניברסיטה והתדרדרתי מאוד עד שהמרתי את דתי והתחתנתי עם גויה. כעת רצוני לחזור בתשובה, אנא תן לי דרך של תיקון!".

הרב שמח על מצוה גדולה זו שהתגלגלה אליו, אולם סכנה בדבר, כי לפי החוק הרוסי מי שהמיר דתו וחזר לאמונתו הקודמת עונשו מוות. בכל זאת החליט הרב לעזור לו.

הרב הציע לו: "לך לגלות לשנה תמימה. קבץ נדבות על מנת לכפר על עוונותיך הרבים ובעוד שנה חזור אלי."

ללא היסוס קיבל עליו יעקב את עול הגלות ויצא לדרך.

הנס הגלוי אותו חזה הרבי הרש"ב 10 שנים קודם לכן

בינתיים חיכתה לו אשתו בדאגה, ומשראתה שלא שב, הודיעה על כך למשטרה. השוטרים ערכו חיפושים רבים, הם מצאו את הסוס, אולם הפרופסור נעלם… אשתו שחששה שיעקב יחזור ליהדותו הודיעה לשוטרים כי בזמן האחרון יעקב היה מדוכא על שהמיר דתו. מיד שלחו מודעות על היעדרותו בכל תחנות המשטרה וכמובן שפרסמו גם את תמונתו.

עברו חודשים ויעקב לא נמצא, הוא נדד ממקום למשנהו, קיבץ נדבות וסבל מהשפלות רבות.

יום אחד נכנס לפונדק קטן שם שתה כוס חמין לחמם את גופו הקר, והנה נכנס שוטר רוסי סוקר את הקהל. הביט ביעקב שנראה לו מוכר, אף שלא זכר בדיוק מהיכן, ניגש אליו וביקש שיתלווה אליו לתחנת המשטרה. נבהל יעקב, בלית ברירה מילא את פקודת השוטר. הוא חשש מאוד שמא יגלו  שהוא הפרופסור, שאז אחת דינו מוות, ולחזור לאשתו הגויה ולאוניברסיטה הרי זה מוות רוחני. בצר לו פנה לה' והתפלל בכל לבו שיחלצהו מהצרה הגדולה שנקלע אליה.

כשהגיעו לתחנת המשטרה, לקחו אותו לחדר החקירות, ובינתים הלך השוטר להביא את תמונת הפרופסור הנעדר, נכנס לחדר המפקד, הראה לו את התמונה ואמר:

"כנראה שתפסתי את הפרופסור שנעלם לפני חודשים מספר. לפי דעתי האיש היושב עתה בחדר החקירות הוא הפרופסור".

המפקד הזדרז עם התמונה שבידו והלך להתבונן בקבצן. בתמונה התגלה איש מכובד, לבוש יפה מגולח ומסורק היטב – ומולו ישב קבצן רזה, בעל זקן ששערו פרוע, ובגדיו בלואים וקרועים. הוא לא מצא כל דמיון ביניהם.

אמר המפקד לשוטר: "טעות בידך!"

השוטר התעקש: "הבט בפניו! און! און! זה הוא, זה הוא!"

אך מפקד המשטרה עמד בשלו: "ניע און! זה לא הוא!"

השוטר אמר שוב: "און! און! זה הוא! זה הוא!"

אולם המפקד החליט: ניע און! זה לא הוא!" וחזר לחדרו.

יעקב המפוחד נרגש לשמע הויכוח שבין השוטרים. לפתע הדהדו בזכרונו המילים ששמע בחדרו של הרבי עשר שנים קודם לכן: "און – ניע און. און – ניע און. ניע און!"

תוך זמן קצר עמד יעקב בחוץ משוחרר.

עכשיו הבין כיצד הרבי הרש"ב חזה את כל מה שעבר עליו ברוח קודשו, וכאשר ספק כפיו ואמר "ניע און", הכריע את כף המאזניים לזכותו!

כך חזר יעקב לליובאוויטש לדרך התורה והמצוות ביתר עז, ויראת השמים שלו התחזקה בלי שום השוואה למה שהייתה קודם ירידתו עוד בהיותו עילוי המתמיד בלימוד הגמרא.