הלנצח תאכל חרב?

בישיבת חוץ ובטחון שהתקיימה זה מכבר צוטט רה"מ בנימין נתניהו כמי שאומר: שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו? – כן.

בין אם אמר זאת כך ובין אם לא, זו התחושה, והיא מביאה איתה ייאוש גדול. מה יהיה? מה עוד לא ניסינו? הסכמים, ועידות, מתווה מדיני, ויתורים, נסיונות גישור והידברות לצד מבצעים צבאיים, הקלות והחמרות, הריסות בתים או שלא, וכל קשת הפתרונות האפשריים.

וכלום.

אחת לכמה זמן התפרצות אלימה מביאה את המציאות לטפוח שוב על פנינו – לעד נחיה על חרבנו?

אז במקום לשאול את הקבינט, נתבונן בתורה, שם נמצאות כל התשובות.

הצעה לפתרון מדיני על פי הפרשה

פרשת וירא, משרטטת למעשה את תחילתו של הסכסוך עקוב הדמים. שרה אמנו, בראותה את בן השפחה ישמעאל "מצחק" (רש"י מפרש את הביטוי בשתי אפשרויות: גילוי עריות, ושפיכות דמים. כך או כך, דו-קיום זה לא היה) ודורשת מאברהם להעיף את הגר ובנה שמהווים השפעה רעה על יצחק, בן הזקונים שנולד למאה שנה. אברהם הנבוך אינו יודע מה לעשות, הלא גם ישמעאל הוא בנו יוצא חלציו, אך קול אלוקי אומר לו: "כל אשר תאמר לך שרה – שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע".

והנה הגר מגורשת ועימה בנה ישמעאל החולה, ובמדבר החם הוא נוטה למות. הגר משליכה את בנה תחת אחד השיחים, כלשון התורה ויושבת במרחק מה ממנו ונושאת קולה בבכי. התורה מדייקת כי ה' שמע דווקא את קולו של ישמעאל ולאו דווקא את קולה של אימו וממציא להם באר מים, ממנו משקה הגר את בנה, שנרפא, גדל והפך ל"רובה קשת", ורש"י מפרש: "היה יושב במדבר ומלסטם את הבריות" כלומר, ללמוד אמנות יפנית שימושית הוא לא הלך. ללמוד את אמנות שפיכת הדמים-זה דווקא כן.

מכאן הוא גדל ומתעצם, נושא לו אישה מבנות מצרים ואת התוצאות אנו אוכלים עד היום.

אם כן, מדובר למעשה במצב פטאליסטי שהוכתב מראש ושום מדינאי, דגול ככל שיהיה לא יוכל לפתור אותו. מה שנקרא בפי בני דודנו: מכתוּב. וזה ללא ספק עשוי לייאש.

לכך באה תורת החסידות ומעניקה לנו אור של תקווה:

יש דרך לפתור את "הסכסוך". הפתרון הוא לא חיצוני, אלא פנימי. כלומר לפני שאנו כעם, מחפשים עם מי לדבר, עלינו לדבר עם עצמנו קודם. אנחנו לא פועלים יש מאין – יש לנו אבות שנותנים לנו דוגמא כיצד לפעול פנימה.

אברהם עבר ממקום למקום, הן בארץ כנען והן בחוץ-לארץ, ופרסם את שם ה' בעולם. וכך מפרשת הגמרא את הפסוק "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" – "אל תקרא ויקרא אלא ויקריא: הקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב". זאת עשה על-ידי הכנסת האורחים המופלאה שלו ובאמצעים נוספים, כמסופר בתורה. הדבר השתלב יפה עם מהותו של אברהם, איש החסד, שעניינו – לתת ולהעניק לזולת.

כלומר אברהם פעל בתנועה של חסד, שמשמעותה הענקה, פריצה החוצה והשפעה תוך סחיפת קהל מאמינים אחריו שמכריזים על אמונתם בא-ל אחד ולא מתביישים, כפי שדובר בפרשה הקודמת.

יצחק לעומת זאת היה "חופר בארות" הוא חיפש מים חיים, וככל שהלכו אחריו מסיתים וסתמו את הבארות שחפר, הלך הוא ואנשיו וחפרו עוד ועוד בארות כדי להעלות מתוכם מים חיים.

כמו כן יצחק מעולם לא יצא מארץ-ישראל. מידתו הייתה גבורה, שמשמעותה – לעלות ולהתעלות מלמטה למעלה (לעומת מידת החסד, שעניינה נתינה והשפעה מלמעלה למטה). הדבר השתקף גם בעיסוקו בחפירת בארות: יצחק גילה את המים החיים הטמונים במעמקי האדמה, והעלה אותם למעלה. הוא לא הזרים לבאר מים ממקור אחר, אלא סילק את העפר הטיט והאבנים, וגילה שמקום שומם זה מכיל בתוכו עצמו מים חיים.

בשונה מאביו תנועתו של יצחק היתה בגבורות, לצלול פנימה ולחפש שם מים ואין מים, אלא תורה.

למה הכוונה? אל תלכו רחוק. תחפרו פנימה. תורת החסידות מסבירה שכדי להגיע למנוחה ולנחלה הכלליים צריך כל אחד ואחת מאיתנו לחפש את הבאר מים חיים שבו ובחברו, לראות את הטוב הטמון בו ואת הניצוץ היהודי שנמצא בתוכו גם אם הוא לא נגלה וברור וגם אם נראה כערימת אבנים עפר וחול. יצחק אבינו לא ויתר, וגם כשסתמו לו הלך וחפר עוד ועוד בארות ופתח את הבארות הסתומים עד שהמים החיים עלו למעלה וכשהמים עולים, הם יכולים להרוות את צמאונם של כולם, גם של אומות העולם. זה מה שמצופה מאיתנו וזה התפקיד שלנו ואגב, זו הדרך היחידה לבטל את האמירה שלעיל- הלנצח נאכל חרב.

ומה לגבי סוגיית הר הבית?

לא לדאוג. כשנעשה את מה שמצופה מאיתנו נזכה להתקיימות הנבואה "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 27)