חיי הבל וריק או חיים מלאים?

מכירים את אורי זוהר? הבימאי המפורסם מימי "לול", כן, זה שחזר בתשובה, וכל הברנז'ה הספידה אותו? לאחרונה התראיין לרגל יום הולדת 80 ואמר משפט נוקב: "החיים שלפני החזרה בתשובה -הבל".

כלומר, 42 שנה מחייו, כמעט מחצית מחיי אדם ממוצע היו להבל ולריק. כלום ושום דבר. האמנם?

ישנו סיפור בגמרא על אדם (רבי אלעזר בן דורדיא) שכל חייו חטא וברגע אחד של התעשתות, חזר בתשובה, בכה את נשמתו למוות מצער, ומת. יצאה בת קול משמים והודיעה שהוא זכאי לחיי העולם הבא ומכאן נטבעה אמירת חז"ל "יש אדם שקונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת"

מעבר לסיפור המצמרר, נשאלת שאלה פשוטה: האם אדם שכל ימיו חטא יכול לעשות 'קפיצת דרך' ולזכות במה שאחרים עמלו שנים רבות על תיקון המידות בהרף רגע?

האם זה הוגן והגיוני שחיים שלמים של הבל כהגדרתו של אורי זוהר יתחלפו בשעה אחת של הארה רוחנית?

כן, ולא. תורת החסידות מסבירה לנו היטב את העניין על פי סיפורו של אברהם.

ואברהם זקן בא בימים

על אברהם אבינו נאמר "ואברהם זקן בא בימים". והפרשנים אומרים על הביטוי בא בימים – "שכל ימיו באו איתו" כלומר, כל רגע ורגע בחייו מוצה באופן יסודי. לא בזבז דקה. מצד שני, אנחנו יודעים כי לאברהם אבינו היו אי אלו שנים שבהם לא הכיר את בוראו, לא עבד אותו ולא לקח חלק משמעותי בתיקון המידות. מה עם אותן שנים?

אמנם, בגיל שלוש הכיר את בוראו, אך יש אומרים שרק בגיל 40 (!) החל לעשות משהו בנדון. אם כן להיכן הלכו אותן שנים אבודות ואיך אפשר לומר שהן חלק מאותם רגעים ממצים שעליהם נאמר "בא בימים"?

אומר הרבי מליובאוויטש על כך בשיחה מכוננת, שאלו לא היו שנים אבודות כלל. אמנם הוא הגיע להכרת הבורא ולעבודתו רק בגיל שלוש (או ארבעים), אבל מכיוון שגם בשנים שקודם לכן עסק בחיפוש האמת – כפי שכותב הרמב"ם: "התחיל לשוטט בדעתו… עד שהשיג דרך האמת" – נחשבות גם השנים הללו חלק מעבודת-ה'.

אמנם אי-אפשר להגדיר את השנים הללו "שמע אברהם בקולי", מכיוון שבפועל עדיין לא הכיר את הבורא ולא עבדו, אבל מבחינת ניצול ימיו לא היה כל חיסרון, אלא אדרבה, זו הייתה השלמות האפשרית ממנו באותו זמן.

אותם השנים של חיפוש, של הליכה לאיבוד, של ניסוי וטעיה, תהיה ובהיה, הן שנים בעלות ערך! אין לזלזל בהן, כל מה שלמדנו בהן הוא הכנה לצעד גורלי, גם אם הוא בא מאוחר מאוד. כמו ספורטאי שמתאמן שנים סיזיפיות לקראת המרתון הגדול. מישהי חכמה שאני מכירה אמרה פעם: אנחנו לא טועים, אנחנו זזים.

כלומר, המקום שהיינו בו אתמול הוא אולי היה טוב עבורנו אתמול. היום זזנו משם למקום טוב יותר, זה לא אומר שהמקום הקודם הוא טעות מוחלטת אלא הוא טעות יחסית למה שאנחנו היום. כך צריך להסתכל על הדברים.

נכון שמי שעבר תהליך אישי יכול להסתכל אחורה ולומר שהוא בזבז את חייו להבל ולריק וכעת הוא חי באמת, אבל תורת החסידות מלמדת אותנו שכל שלב תורם לנו משהו בהבנה ובתנאי, שלא נתקענו שם לנצח, כי אז זאת תהיה החמצה אמיתית.

אגב, דוגמא מצויינת לכך יש גם בחיינו היהודיים – עכשוויים: בר או בת המצווה מסמלים כניסה לעול תורה ומצוות (ולאו דווקא חגיגות בת מיצווש ראוותניות וחסרות כל תוכן) אך השנים שקודמות אליהן הן לא שנים מבוזבזות. אלו שנים של הכנה וחינוך לקראת רגע זה. כך גם לגבי הגאולה והגלות. כל רגע בגלות מכין אותנו לשלב של הגאולה שתבוא מיד כהרף עין.

אותן שנים ארוכות בגלות כנגד אותו רגע של קפיצה לגאולה. נכון שאין מידתיות בין שתיהן, אבל אי אפשר לזו בלי זו. התפקיד העיקרי שלנו כיום הוא לרוץ אחורה ולזנק פנימה לתוך הגאולה, תפקיד הגלות-הסתיים!

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לה, עמ' 61)