אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני

אמר רבא:

בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו:

נשאת ונתת באמונה?

קבעת עתים לתורה?

עסקת בפריה ורביה?

צפית לישועה?

פלפלת בחכמה?

הבנת דבר מתוך דבר?

(גמרא, שבת לא א)

על ארבע השאלות הראשונות דובר רבות, אך יש לתת את הדעת גם על השתים האחרונות, ובפרט על זו האחרונה – הבנת דבר מתוך דבר?…

ומכיוון שתורתנו תורת אמת – תורת חיים, יש ללמוד ממנה הוראות חיים. ולא רק ממערכת החוקים והמשפטים שבה, אלא אף מהסיפורים שלה והאנשים עליהם היא מספרת. שכל אחד מהם – הן הסיפורים הן האנשים בא ללמד אותנו, כיצד לנהוג במציאות שלנו אנחנו פה היום. ובכל יום הם צריכים להיות בעינינו כחדשים… שלא נהיה כקורא את המגילה למפרע, שלא יצא ידי חובתו…

והנה, כל הסיפורים שבתורה אינם סיפורים בלבד ח"ו, כי אם לימוד והוראה, להיותם חלק מ"תורה" – לשון הוראה, וכלשון הרגצ'ובי: כל מה שכתוב בתורה הוא דין ולא ח"ו סיפור (הרבי, שיחת ש"פ וישב כא כסלו ה’תשמ”ה).  

בעיקר באים הסיפורים בתורה להתוות לנו את דרכנו בעבודת ה' בדרך האמת, לבל נתעה ולבל נשגה בלכתנו אחר שכלנו האנושי. אמנם מוכרחים אנו להשתמש בשכלנו – שהוא מתנה משמים. וכמו כל דבר שקיבלנו מאת ה' יתברך, אנו צריכים לנצל גם את השכל לעבודת ה'. עלינו ללמוד תורה בדרך של הבנה והשגה, כי אז זוכים ליחוד נפלא ששכל האדם וחכמת ה' נעשים לדבר אחד, וכשהשכל מלובש בחכמת ה' ורצונו, נמשך אור אלוקי על הלומד. עם זאת חייבים אנו להיות מודעים למוגבלותו של השכל האנושי, ולכן נשתמש בשכלנו, כאמור, להבין ולהשכיל את חכמת ה' ורצונו, אך לא נשתמש בו בתור מנחה ומנהיג. כי שכלנו המוגבל לזמן ומקום מעלים ומסתיר את האמת. והראיה – שכאשר משתמשים בשכל בלבד, כל אימת שמתקבלים נתונים חדשים וסברות חדשות, משתנית דעתנו…  

כך עניינו של המדע – חכמת בשר ודם – שבודק ומנסה דברים במעבדה וכד' לראות אם המציאות מאשרת את חכמתו או לא. בניגוד לתורה – חכמת ה', שהיא אמיתית מצד עצמה, ואין צורך לבדוק שהמציאות תאמת אותה. ואדרבה: ה' הסתכל בתורה וברא את העולם, והאדם העוסק בתורה ומקיים אותה, עוסק באמת הנצחית, בתורה שמהווה את המציאות ומקיימת אותה, ומתאחד עם האור האלוקי האין סופי. על כן האמונה הטהורה, שהיא איתנה ומוצקה ועומדת לעד, צריכה להיות יסוד להתנהגותנו ולהנחות אותנו. ועוד שלימוד התורה צריך להיות בעיון רב ובחיות אמיתית, מתוך מגמה לעשות את רצון ה' יתברך – רצונו הוא ולא רצוני אני. ועלינו לדעת שדברי תורה מכוונים אלי אישית ובאים ללמד אותי – עצמי, שכל העולם נברא בשבילי, ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני. ואכן אם נלמד תורה מתוך קבלת עול ומתוך אמונה ויראת שמים טהורה – לימוד לשם שמים, המקשר את הנפש לה' על ידי השגת התורה – נוכל ללמוד דבר מתוך דבר. לשם כך נביא להלן דוגמות מספר ללקחים מתוך סיפורי התנ"ך ותולדות עם ישראל, היכולים להאיר לנו את דרכנו בעבודת ה'.

לא תמיד כדאי להיתלות באילן גדול

קורח שפיקח היה (רש"י, קורח ט"ז ז) הכשיל מאתים וחמישים ראשי סנהדרין שניתלו בו. הארץ פתחה את פיה ובלעה אותם. כמו כן, אלפים מישראל מתו לאחר מכן במגפה, כי נטו לצד קורח והאשימו את משה רבינו במות קורח ועדתו, באמרם: אתם המיתם את עם ה' (קורח יז ו).

פעמים נדמה שסיפור קורח לא נקלט בפנימיותו. ונדמה ללומדים בדרך הפשט, שקורח רשע היה, ומשום כך קם נגד משה רבינו. אך הדברים טעונים ליבון. בל נשכח שמקורח יצאו שמואל הנביא ואמו חנה הנביאה. נשים לב שקורח רצה לעבוד את ה' בדרגה הגבוהה ביותר, הוא רצה להיות כהן גדול. אלא מה?

עינו הטעתו

(רש"י, קורח טז ז)

טעויותיו של קורח נבעו, מכיוון שהיה בעל שכל קר, ושכל הוא מוגבל, ועל כן עשוי להעלים ולהסתיר את האמת. קורח לא הגביר את האמונה הטהורה העל שכלית על השכל. הוא לא קיבל את התורה כגזירת המלך, כי לא התבטל למשה רבינו, נותן התורה. הוא שאל את משה שאלות שכליות, על טלית שכולה תכלת וכד', עד שטעה והטעה תלמידי חכמים מורמים מעם – נשיאי עדה, קריאי מועד, ראשי סנהדראות.

אמנם איננו יודעים פרטים מרובים על עדת קורח, אך ידוע שהיו ראשי סנהדרין, קדושי עליון, ואף נשיאי עדה, כמו שאומר המדרש רבה: ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים מי הם? אליצור בן שדיאור וחבריו, האנשים אשר ניקבו בשמות (במדבר רבה סדר קורח פרשה י"ח סעיף ב). ואף הצמח צדק במאמר על פרשת קורח מפרש שהנשיאים היו שם, אך מוסיף: ולפע"ד, נחשון ודעימיה לא היו עמהם, כלומר, שנשיאי השבטים שבדגל מחנה יהודה, על כל פנים, לא השתתפו במחלוקת זו.

אך כיצד בכל אופן טעו חלק מנשיאי ישראל, קדושי עליון, והצטרפו לעדת קורח?… התשובה היא, כי הקב"ה משאיר מקום לטעות – בשביל הבחירה החופשית והעמידה בנסיון. והרוצה לטעות יטעה… (בראשית רבה פ"ח ח).

כל דור והנסיון שלו. הנסיון של דורו של משה רבינו היה להבין, שמשה רבינו אינו אחד מצדיקי הדור אלא הוא – צדיק הדור, צדיק – יסוד עולם, נשיא הדור ונביא הדור, השקול כנגד כל ישראל. הממוצע המחבר שעומד בינינו לבין הקב"ה, להגיד לנו את דברי הקב"ה.

מלך מלכי המלכים מינה את משה רבינו ובחר בו לתפקיד זה, שלא לפי בחירתו ורצונו. ולנו לא נותר אלא לקבל את דבריו, שהם דברי הקב"ה עצמו בשמחה של אמונה, ולדעת שהתנגדות למשה ואפילו התנגדות קלה היא היפך רצון ה' יתברך.           

עמי, מאשריך מתעים…

הנביא ישעיהו מזהיר את עם ישראל מפני מנהיגים המתעים את העם ואומר: ויהיו מאשרי העם הזה מתעים…

(ישע' ט טו)

עמי, מאשריך מתעים…

(ישע' ג יב)

כלומר, גם תלמיד חכם או מנהיג יכול להטעות את הציבור ולהחטיא את הרבים.

התורה מספרת על המרגלים, שכולם אנשים, ראשי בני ישראל המה (שלח יג ג). וכולם נבחרו על ידי משה רבינו, כפי שאומר הכתוב: ואקח מכם (דברים א כג), ומפרש רש"י: מן הברורים שבכם מן המסולתים שבכם. וראשי בני ישראל אלה, המבוררים והמסולתים, הטעו את עם ישראל. הם טעו בשיקול דעת, כי הסתמכו על שכלם הפרטי וחשבו שלא כדאי לעלות לארץ ישראל… במדבר, כך חשבו, טוב יותר לעבוד את ה', מאחר שהיה להם כל צרכיהם: מן מהשמים, מים מבארה של מרים, ענני כבוד וכו'. בקיצור, חיים מעל הטבע. כך שיכלו לעבוד את ה' בנחת ובלי עיסוקים בטבע ובארציות. כל טענתם נבעה משיקולים שכליים עצמיים. לפי דעתם, טוב לעבוד את ה' בתנאים שמעל הטבע. אכן היה מקום לטעות, כי יש בחירה חפשית…

המרגלים לא עמדו בנסיון של התבטלות למשה רבינו מתוך קבלת עול דוקא ומתוך מסירות נפש, מבלי לערב שיקולים שכליים. ועל כן נענשו עונש קשה ומתו במגפה. הם טעו והטעו את עם ישראל כולו. עם ישראל התנגד לעלות לארץ, ובכו כל אותו הלילה, עד שהפכה בכיה זאת בכיה לדורות. לא רק שלא זכו כל אנשי אותו הדור לעלות לארץ, אלא שבית המקדש נחרב ועם ישראל יצא לגלות… והרבי מסביר שהתיקון לענין המרגלים הוא, שעלינו להקדים את האמונה לשכל…  ויהי רצון ונזכה תכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה.

הגמרא מספרת שירבעם בן נבט היה תלמיד חכם בדרגה של אחיה השילוני, אך גם ידוע שירבעם בן נבט עשה הרע בעיני ה', והמשנה מעידה עליו שהחטיא את הרבים. לכאורה תמוה, איך יתכן שתלמיד חכם – בן תורה, שלמד כל כך הרבה – יחטא ויחטיא את הרבים. ומסבירה המשנה:

זכה – נעשית לו סם חיים… ולהיפך…

מי שיראתו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקימת… ולהיפך…

כלומר הדבר תלוי במגמת הלימוד: למד לשמה – נעשית לו סם חיים… ולהיפך…

ועוד, שכדי להצליח בלימוד תורה צריך ללמוד לשם שמים ומתוך יראת שמים ולא מתוך נגיעות אישיות. ואז לומדים לימוד אמיתי, פוסקים הלכה בצורה נכונה – ללא טעויות וללא הטעיות והולכים בדרך הישרה בעבודת ה'. ובשביל להגיע ליראת שמים צריך שתהיה מידת ענווה וביטול לה', מה שהיה חסר לירבעם כפי שמעידה הגמרא:

אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה (מלכים א יג לג).

מהו "אחר"? אמר רב אבא:

אחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו:

חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן.

אמר לו: מי בראש?

[אמר לו]:בן ישי בראש.

[אמר לו]: אם כך, איני רוצה

(סנהדרין קב א).

הזקנים נשמטו אחד אחד…

הקב"ה מצוה את משה רבינו לאסוף את זקני ישראל ולספר להם שהגיעה עת הגאולה ממצרים, וביחד עם הזקנים ואהרן אחיו לבוא אל פרעה מלך מצרים ולגאול את ישראל, ואכן משה רבינו מוסר את דברי ה' לזקני בני ישראל. אך התורה מעידה: ואחר כך באו משה ואהרן וגו'(שמות ה א), ומציין רש"י: אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת…

תורנו תורת אמת ותורת חיים מלמדת אותנו להיזהר שלא ללכת בדרך מוטעית אף אם היא דרכם של אנשים חשובים כמו הזקנים… שאולי מתוך פחד אינם ממלאים את תפקידם כראוי.

היכן האמת?…

זוהי שאלת השאלות שעולה בכל דור – בכל זמן ובכל מקום – היכן האמת?… לשון אחר, מי צודק?… החל בריב שבין קין והבל – מי יירש את העולם?… דהיינו, מי מהם הולך בדרך הנכונה בעבודת ה'?… ואחר כך בדוגמת השאלה – מי הבכור יעקב או עשו? ועל כן, את מי משניהם צריך לברך?… ואם לנו התשובה מובנת מאליה, עלינו לזכור שרק מסירות נפש של רבקה וכמובן בעזרת ה' הובהרו הדברים. ובדוגמת השאלה – מי מבני יעקב ראוי להיות המנהיג – יהודה או יוסף?… וכך חלק מעם ישראל במדבר מתלבט למי להאמין למשה רבינו או לקורח. והוא נוטה להאמין לקורח מאחר שמשך אחריו מאתים ראשי סנהדרין שכנראה לאחר לבטים נמנו וגמרו ללכת עם קורח. ועוד התלבט עם ישראל אם להאמין למשה או למרגלים, ורבים נטו להאמין לדברי המרגלים. עם ישראל גם מתלבט אם ללכת עם שאול המלך או עם דוד המלך, עם דוד או עם אבשלום בנו, עם שלמה או עם אדוניה בן חגית.

אלפי שנים אחרי זה עם ישראל מתלבט אם ללכת עם הרמב"ם או עם מתנגדיו – חלק מבעלי התוספות, ובדורות האחרונים אם ללכת אחר הבעל שם טוב או עם מתנגדיו, עם האדמו"ר הזקן או עם מתנגדיו וכו' וכו' דוגמאות אין ספור.

ועוד גרוע מזה, שלפעמים נדמה שהאמת היא שקר מוחלט. דוגמת דור המבול שלא האמינו לנוח שהזהיר אותם מן המבול. והשאלה הנשאלת – האם מפני שכל בני דורו של נוח היו חסרי דעת, לכן לא האמינו לו, או שמא היו בעלי שכל ולכן העניין של מבול והשחתת העולם לא נראה להם הגיוני?…   

ובגלות מצרים שלא שמע העם  אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה…

ובסוף בית ראשון שלא האמינו לירמיה הנביא שבית המקדש עומד להיחרב ואף ייסרו אותו על נבואת הזעם שלו…

ובדורנו אנו בולטת השאלה הזאת בעצמה רבה, ובמיוחד בחוגים השומרים תורה ומצוות. דומה שבדורנו הפכה עבודת ה' לעניין חברתי. ויש זרמים רבים ומגוונים המקבלים חיזוקים ותמריצים ממפלגה פוליטית זו או אחרת, וכל אחד מצטנף בלבוש ובמראה החיצוני השייך לבני חוגו וחוסה בצל קורתם המשותפת, ועל כן מקפיד במיוחד שלא ישייכו אותו לחוג שאינו שלו. והמלחמה והויכוח – מי צודק בוקעים בכל מקום ומכל פינה ביתר שאת וביתר עז. דומה שיצר ה"עדר" חזק מכל, וקשה מאוד לשנות הרגלים ועמדות ובמיוחד לאחר חינוך של שנים. עד שהויכוח נעשה לא לשם בירור האמת אלא מלחמת התגוננות… על כן יש לזכור תמיד שבירור האמת מחייב מסירות נפש אף אם זה בא על חשבון שינוי עמדות ושינוי הרגילות שדוקא על ידם באה הגאולה. ובעיקר עמידה איתנה מפני המלעיגים, שזהו עיקר הנסיון שבכל דור ובמיוחד הנסיון של הדור האחרון.              

האמת יכולה להימצא אצל המעטים ואף אצל היחיד

נח ומשפחתו היו היחידים שלא תעו אחר ההמון בדורם, ולכן ניצלו מן המבול.

על אברהם אבינו נא': אחד היה אברהם (יחז' לג כד), אברם העברי (לך לך יד יג), כי הוא נמצא בעבר אחד של העולם וכל העולם מן העבר השני. הוא היחיד בדורו. וכלשון המדרש:

ר' יהודה היה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד (ב"ר מב).

ללמדנו כמה חשובה דרך האמת לאמיתה, אף אם היא באה על חשבון הפופולריות, ואף אם היא באה על חשבון שינויי הדפוסים הרגילים, ושינויי הרגילות. ושאין לבוא בשם ה"אחדות" ובאצטלת ואהבת לרעך כמוך, כדי להתחמק מן האחריות של הבחירה בדרך האמת המוחלטת. כי מי לנו גדול מאברהם אבינו איש החסד, שהיה התגלמות מידת החסד עצמה עלי אדמות, ושהקים פונדקים ומלונות בכל מקום, כדי לספק צרכי רבים בגשמיות ורוחניות. וכאשר הצטרך לעמוד על מידת האמת, לא נרתע מלעמוד בודד במערכה… מעברו האחד של העולם…   

לשם העמידה על האמת דרוש אומץ רב ויושר פנימי עמוק. דרוש כושר מנהיגות של חלוץ העובר לפני המחנה, עד שלאט לאט ובהדרגה הכל יקבלו אותה – את האמת לאמיתה.

המרגלים שבחר משה לתור את הארץ היו שנים עשר אנשים, שהכתוב מעיד עליהם: כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה (שלח י"ג ג), טעו בשיקול דעתם, כאמור לעיל. רק שנים מתוך המרגלים האמינו בדברי משה רבינו – נשיא הדור ונביאו, הממוצע המחבר את עם ישראל להקב"ה, ולא טעו אחר שכלם, והם – יהושע בן נון וכלב בן יפונה. הם עמדו בנסיון כי לא עירבו את שכלם האישי, ולפיכך זכו להיכנס לארץ. ולא עוד אלא שכלב בן יפונה זכה לנחלה מיוחדת בארץ ישראל ויהושע זכה להיות יורשו של משה ולהכניס את עם ישראל לארץ ישראל.

ההלכה מחיבת להישמע לנביא דוקא

התורה מצוה אותנו להישמע לנביא ואף אם זה בניגוד לדברי תלמיד חכם גדול בתורה. מי שאינו שומע לנביא – ענשו גדול.

קורח ועדתו, המרגלים ועוד אנשים נענשו, כי לא צייתו למשה רבינו.

שאול המלך נענש והפסיד את המלוכה, מכיון שלא שמע לנביא שמואל. ובמלחמתו בעמלק, כשנתבקש להרוג את עמלק מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ואת כל הבהמה. הוא השאיר מעמלק צאן ובקר כדי לזבוח לה' ואת אגג מלך עמלק, לפי מה שפסק לו ראש הסנהדרין – דואג האדומי.

שאול המלך מסביר לשמואל הנביא, למה השאיר את אגג חי: כי יראתי את העם (שמואל א טו כד), ומסביר שם רש"י: (העם=) דואג האדומי שהיה חשוב ככולם. שהרי היה גדול בתורה, ואב בית דין – אביר הרועים אשר לשאול (שמואל א כא ח).

ומסביר המדרש (שוח"ט נ"ב): ולמה נקרא שמו אדומי? על שאסר דמו של אגג לשאול. אמר, כתיב: ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח), ואתה הולך להמית נער וזקן, טף ונשים ביום אחד?!… איסור דואג הצטרף להרהוריו של שאול עצמו, ולא נתן שאול דעתו שדברי נביא דוחים כל הצטדקות, אף אם היא שכלית או מצפונית ואף אם היא באה על ידי ראש סנהדרין…

שבנא הסופר שהיה בודאי תלמיד חכם גדול, שהרי ממונה היה על בית המקדש, י"א כהן גדול וי"א אמרכל (רש"י, ישע' כב טו), נכשל מכיוון שלא שמע לישעיה הנביא.

הוא נכנע לאשור, ומת אחר כך במיתה משונה על ידי האשורים… התקיימה בו הנבואה הקשה שניבא עליו הנביא (ישע' כב), כפי שמסביר שם רש"י:

לאליקים – הוא היה על הבית כשנפל סנחריב, כמו שמצינו, כשיצאו אל רבשקה וגלה לו שבנא וסיעתו וגררוהו בזנבות סוסיהם כדאיתא בסנהדרין. כשהלך סנחריב אל תרהקא מלך כוש שטף שבנא וסיעתו והלך לו. כך שנינו בסדר עולם (רש"י, ישע' כב כ).

כל האנשים המוזכרים בקטע זה היו צדיקים, אלא שיש מקום לטעות בשביל הבחירה החפשית…

ולעניננו – ענין החובה באמונה בדברי נביא הגאולה האמיתית והשלימה, הרבי מלך המשיח שיל"ו, מזכיר את החובה להאמין בדברי משה רבינו בגאולת מצרים. ואמרו חז"ל שהרשעים שלא האמינו בדברי משה, מתו בשלושת ימי האפלה, לעומת זאת מי שלקח אתו את "פסל מיכה" ויצא עימו ממצרים, נשאר חי. הכיצד?!…

הרבי מסביר (ליקוטי שיחות חי"א בתחילתו), שאלה שרצו לצאת ממצרים – אף אם היו עובדי עבודה זרה – יכלו לצאת מכיוון שלא היו מנגדים לענין יציאת מצרים. אך אלה שהתנגדו לצאת ממצרים, אף שהיו צדיקים גמורים בכל שאר הענינים, ואף שאת ענין התנגדותם "הסבירו" על פי תורה… לא נגאלו ונשארו במצרים… מכאן למדים: כמה חמור חוסר האמונה בדברי הנביא הגואל…!

אף על פי כן מסביר הרבי שבגאולה האמיתית והשלימה כולם ייגאלו, כפי שכתוב ב"הגדה". אילו הי' שם לא הי' נגאל. שם במצרים לא היה נגאל אך בגאולה העתידה כולם ייגאלו…

כולם ממש… גם הלועגים, גם המנגדים, גם אלה המתעטפים בסערטוק של משי כדי ללעוג למאמינים!… כולם ללא יוצא מן הכלל!…

אך אשרי המאמין מתחילה…

אין לך אדם שאין לו שעה…

יתכן שאשה או ילדה מכוונת לדעת האמת יותר מתלמיד חכם גדול.

אשתו החכמה של און בן פלת הצילה את בעלה מהצטרפות לעדת קורח, וכך הצילה אשתו של און בן פלת את בעלה מן החטא וממיתה משונה. אשה חכמה זו הבינה מה שלא הבינו מאתים וחמישים  אנשי שם, קריאי מועד – ראשי סנהדראות. וכלשון המדרש:

און בן פלת אשתו הצילתו: אמרה לו: מה מועיל לך? אם זה הרב – אתה תלמיד, ואם זה הרב – אתה תלמיד. אמר לה : מה אעשה? עימם הייתי בעצה ונשבעתי לו. אמרה לו: שב בביתך, ואני אצילך. השקתו יין והשכיבתו וישבה על הפתח. סתרה שערותיה כל מי שבא וראה – חזר. ובינתיים נבלע קורח ועדתו. זהו שנאמר: חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד א) – זו אשתו של און בן פלת (סנהדרין קט ב, מדרש שוח"ט, תנחומא, במ"ר יח).   

מרים בתו של עמרם שהיה גדול הדור הוכיחה את אביה על שגרש את אשתו בשל גזרת פרעה, ואמרה לו שגזרתו קשה משל פרעה. וזה לשון המדרש:

וילך איש מבית לוי (שמות ב א): להיכן הלך? אמר ר' יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), אמר: לשוא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו. עמדו כולם וגרשו נשותיהם.

אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא, פרעה הרשע – ספק מתקיימת גזרתו, ספק אין מתקיימת, ואתה צדיק – בודאי שגזרתך מתקיימת. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם (סוטה יב א, שמ"ר א).   

עמרם גדול הדור השתכנע מדברי בתו, עמד והחזיר את גרושתו יוכבד, וכך עשו כל אנשי הדור שהחזירו את נשותיהם לאחר שגרשו אותן כעמרם. כך ניצל דור ההמשך ובעיקר, ניצל ונגאל עם ישראל על ידי משה רבינו, שנולד בעקבות הצעתה של מרים.    

בכל דור גילוי אור חדש

הקב"ה ברא את העולם על ידי שצמצם והסתיר את עצמו. עולם – מלשון העלם. לעולם עצמו אין שום קיום ותוקף עצמי. הוא תלוי בהשפעה האלוקית המחיה אותו בכל רגע. המטרה והתכלית היא להביא לגילוי שהכל הוא אלוקות, ושאין עוד מלבדו. גילוי זה נעשה בשלבים ובאופן הדרגתי.

על כן בכל פעם שיש גילוי נוסף של צד הקדושה יש התנגדות מצד הקליפות. כי הקליפות שהן המציאות החומרית והגשמית נלחמות על עצם קיומן. ובהשפעתן כל גילוי אור אלוקי חדש מוגדר כ"כפירה", או שהוא לפחות מעורר התנגדות, אף שהוא בא על ידי קדושי עליון.

אברהם אבינו – אבי המאמינים שגילה לעולם את האלוקות – "זכה" לטייל בכבשן האש לאחר שנמרוד הפילו לשם, ורק בנס יצא בשלום. וכשהגיע לארץ ישראל ונהיה רעב בארץ אמרו יושבי המקום שזה קרה בגלל ה"כופר" שהגיע אליהם…

למשה רבינו – נותן התורה – היו מתנגדים – קורח ועדתו, המרגלים ועוד.

לדוד המלך – הגילוי של משיח – היו מתנגדים, זמן רב עבר מאז נמשח למלך על ידי שמואל הנביא עד שהתקבל על ידי העם. בתחילה התקבצו אליו ארבע מאות אנשי מצוק וכל איש אשר לו נושה, ואחר כך הצטרפו עוד מאתים איש, עבר זמן עד ששבט יהודה הכיר בו והמליך אותו למלך על שבט יהודה, ורק לאחר שבע שנים ומחצה המליך אותו כל העם למלך ישראל.

הרמב"ם – "מורה הנבוכים", "הנשר הגדול", המורה הגדול לעניני אמונה, בעל השלושה עשר עיקרים. מחבר הספר "היד החזקה".

האיש אשר בארצו במצרים גדל בשם טוב הלוך וגדל מאוד עד שבחייו היו אומרים בנוסח הקדיש:

בחייכון וביומיכון ובחיי מרנא ורבנא משה…

מפני שראו כבודו וקדושתו וחסידותו. הוא שגילה את האחדות הפשוטה באלוקות. דהיינו, לא רק שיש רק רשות אחת בלבד, אלא שהקב"ה וידיעתו וחכמתו ורצונו הכל אחד, הוא המדע והוא היודע – התנגדו לו תלמידי חכמים גדולים, חלק מבעלי התוספות. הם האשימוהו ב"כפירה" ושרפו את ספריו…

אחד מהם היה ר' יונה גירונדי, שלאחר זמן הבין את גודל טעותו, אך הרמב"ם כבר הלך לעולמו, והיה מאוחר לבקש ממנו סליחה. על כן הלך ר' יונה גירונדי לכל קהילות ישראל להביע צערו וחרטתו. ולא נחה דעתו עד שכתב את הספר "שערי תשובה"…

הבעל שם טוב – אבי החסידות, שהביא לעולם את הגילוי שאין עוד מלבדו. דהיינו, שאין מציאות אחרת מבלעדי ה'. ועוד שהקב"ה מהווה את העולם בכל רגע ורגע מחדש – נתקל בהתנגדות עצומה, וגם את ספרו "צוואת הריב"ש" שרפו…

האדמו"ר הזקן – בעל ה"תניא", שהביא את החסידות לעולם בדרך של הבנה והשגה ובהרחבה, ותורתו, תורת חב"ד, שהיא המיישרת את הדרך לביאת המשיח – נתקלו בהתנגדות עצומה על ידי תלמידי חכמים גדולים, ובשל הלשנה של יהודים דוקא נאסר על ידי גויים.

למעשה, כך היא לידתו של משיח שבאה עם הרבה העלמות והסתרים, כי כאמור, הלעו"ז נלחם על קיומו, והמלך המשיח והגאולה האמיתית והשלימה מאיימים על עצם קיומו, ומבשרים לו את קיצו הקרב, ואז הוא עושה את מלחמתו האחרונה והאבודה ביתר שאת ויתר עז…

משיח יתיב ביני עניי סובלי חלאים

שרי חד ואסיר חד

(סנהדרין צח א)  

מצאתי דוד עבדי – היכן?…  בסדום…

כל ענין המשיח בא לעולם בצורה של העלם והסתר.

אברהם אבינו יצא מתרח וכמוהו הרבה קדושים יצאו מאבות הטומאה. מדוע? כי המקטרגים החיצונים בראותם הנשמה העליונה וגבוהה אינם מניחים לה לצאת לעולם ועושים את כל התחבולות לעכבה.

מה עושה ה'? נותן אותה במקום טמא, והמקטרגים סוברים שלא תוכל לעלות משם. על כן דוד המלך היה צריך להיות נפל על פי הזוהר (ח"א נה א), או כלשון חז"ל: בר נפלי (סנהדרין צו ב), אך חיים שאל ממך נתת לו (תהלים כא ה), וקיבל חייו מאדם הראשון ומהאבות, וקם שבט מישראל.   

עניין המשיח מתחיל בסיפור חריג של לידת עמון ומואב מבנות לוט ואביהן לאחר חורבן סדום. מהם יצאה לאחר כמה דורות רות המואביה. לאחר מכן סיפור חריג של לידת פרץ (וזרח) מיהודה ותמר, שממנו יצא דוד המלך. ואחר כך לידת עובד מרות ובועז, אף הוא סיפור חריג. ועוד שאז היה דיון הלכתי גדול, אם מותר להתחתן עם רות, מכיוון שהיתה מואביה. ואז נפסק להלכה: לא יבוא מואבי בקהל ה' – מואבי ולא מואבית.

כלומר, כך נפסק שרות מותרת לבוא בקהל. ומנישואיה עם בועז, כאמור, יצא עובד הוא אבי סבו של דוד המלך. אחר כך היה סיפור לידת דוד בדרך מוזרה לאחר שישי פרש מאשתו, משום ששוב עלתה לפניו השאלה, אם רות שמוצאה ממואב היתה מותרת לבוא בקהל, כי ישי לעת זקנתו חשש, שבועז ובית דינו לא כיוונו לאמת. לכן לקח שפחה כנענית שהיתה בביתו ואמר לה: הרי את משוחררת על תנאי: אם כשר אני לבוא בקהל ה' – שחרורך שחרור ותהי לי לאשה כדת משה וישראל, ואם פסול אני – שחרורך אינו שחרור, והרי את בעבדותך ומותרת גם למואבי. וכך נשא לאשה את שפחתו וזו מתוך רחמנותה על אשתו המגורשת עשתה מעשה רחל עם לאה (חומת אנך, תהלים נו), ובגניבת דעת התחלפו זו בזו וכך נולד דוד…

כשנולד דוד המלך חשבוהו בני משפחתו לממזר ועל כן נידו אותו. דוד סבל מאוד והתלונן: מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי (תהלים סט ט). ועוד אמר דוד: ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר (תהלים סט יג). כלומר, נוסף על בני משפחתו גם הסנהדרין – האנשים החשובים, ואפילו השיכורים – האנשים הפשוטים ביותר לא קיבלו אותו. כמו כן, סיפור לידת שלמה מדוד ובת שבע נראה בראיה שטחית בלתי מובן. כאמור, הכל בהעלם והסתר (הסיפור המפורט על לידתו של משיח מופיע ב"ספר התודעה" שחיבר אליהו כי טוב).

כל דור והנסיון שלו

בכל דור יש גילוי אור אלוקי חדש, ולכן גם בכל דור יש נסיון השייך לאותו הדור שלא היה לפניו. הנקודה והתכלית היחידה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים אך דרכי העבודה להגיע לתכלית זו משתנים מדור לדור:

כך, למשל, אדם הראשון היתה לו מצוה אחת – מצוה שלא לאכול מעץ הדעת.

לנח ובניו יש כבר שבע מצוות…

לאברהם אבינו היו עשרה נסיונות הקשורים בציוויים של הקב"ה.

לעם ישראל במדבר היו הרבה נסיונות.

לעם ישראל בתקופת בית המקדש היו הרבה נסיונות בתוכם הנסיון שלא לעבוד עבודה זרה וכו' וכו'…

כך ידוע שנח היה צדיק תמים, ושהוא מצא חן בעיני ה', וכמובן היה צדיק דורו, אך האם יעלה על דעת מישהו שאפשר להיות יהודי שלם בימינו כנח, ולקיים רק שבע מצוות בני נח?!… כמו כן, ידוע שאבותינו – אברהם, יצחק ויעקב קיימו את מצוות התורה, אך לא בדרך שלנו, כי היה זה קודם מתן תורה, אז האם יעלה על הדעת שנקיים תורה ומצוות כפי שקיימו אבותינו?!… נסיון דורו של נח לחוד… ונסיון דורנו לחוד… וכן בכל דור…

ולא תמיד העומדים בנסיון הם הרבנים, הגאונים או החסידים, לפעמים העומדים בנסיון הם דוקא יהודים פשוטים, שהאור האלוקי מאיר בנפשם. ויש להם מסירות נפש מוחלטת ללא שום שיקולים וחישובים, אפילו ללא השיקולים של הנפש האלוקית…

נסיון העקדה של אברהם אבינו, היה בחינת מסירות הנפש עד הקצה האחרון. ולכן ביקש הקב"ה מאברהם שיעמוד בנסיון הזה דוקא, שרק בו יש ממש, רק בו יש התבטלות מוחלטת להקב"ה, כי נסיון זה מנוגד לכל שיקול דעת אנושי. שהרי ה' הבטיחו "כי ביצחק יקרא לך זרע", וזרע ללא גבול. מצד שני, ה' מצווהו להעלותו לעולה. והלא זה דבר והיפוכו, המנוגדים לשכל ולהגיון…

למרות הכל, אברהם מוכיח את אמונתו התמימה והפשוטה – "והאמין בה'"… – אף שהיא נגד השכל. וזה הדבר היחיד שהעיד על יראת השמים של אברהם אבינו בכל תוקפה. כפי שאומר לו הקב"ה:

כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה

(וירא כב יב).

אף בדורות האחרונים הציבו לנו רבותינו נשיאינו דרכים שונות בעבודת ה': הבעל שם טוב הדגיש את אהבת ישראל, את התעוררות הלב ואת העבודה שלמעלה מטעם ודעת, האדמו"ר הזקן הדגיש את לימוד חסידות חב"ד וההתבוננות בגדולת ה', הרבי הריי"צ דרש מסירות נפש, והרבי מה"מ שיל"ו שלח שליחים בכל העולם להפיץ יהדות ומעיינות החסידות. אך לאחרונה מדבר הרבי על העבודה היחידה שנותרה – קבלת פני משיח צדקנו.

ועל כן, כל מה שהורונו רבותינו נשיאינו חשוב וטוב לעד, אך העבודה היחידה והמיוחדת של דורנו –  לקבל פני משיח צדקנו חייבת להיות חדורה בכל פעולה מפעולותינו. לשם כך עלינו ללמוד ענייני גאולה ומשיח בתורה… ובפרט בתורתו (מאמרים וליקוטי שיחות) של נשיא דורנו, דהיינו, "דבר מלכות" מן השנה האחרונה לעת עתה… על פי מה שהורה אותנו הרבי מה”מ שיל”ו, שלדבריו, זוהי הדרך הישרה – הקלה והמהירה מכל דרכי התורה כדי לפעול התגלות וביאת משיח צדקנו (ש"פ תזריע ומצורע ה’תנש”א). שע"י זה נמשכים אורות הגאולה העליונים בפנימיות. זהו הנסיון של דורנו – הדור האחרון לגלות וראשון לגאולה.

וכמו שעם ישראל ידע תמיד, שאין להתפעל מעבודת הנסיונות שבחשכת הגלות, כי בעטיה ממשיכים אור נעלה יותר, כן עכשיו ויותר מכך בדורנו זה, הדור של עקבתא דמשיחא, שבו ההסתר וההעלם מתעצם ונהיה חושך כפול ומכופל, עלינו לדעת ולהבין שנדרשת מאיתנו מסירות נפש מיוחדת של אל יבוש מפני המלעיגים. ומפני מסירות נפש זו בתוקף גדול ועצום, הגיע משה לשיא דרגת הענווה, לדברי האדמו"ר הזקן. ודוקא על ידי מסירות נפש זו, אומר הרבי מה”מ שיל”ו, מביאים את הגילוי של הגאולה העתידה.   

אברהם אבינו הוריש לנו את האמונה התמימה והפשוטה ללא שום פשרות. לכן הרבה מאוד יהודים מסרו את נפשם על קידוש ה' ללא הגיון ושכל, ומכח אמונתו של אברהם אבינו יש לנו היום האמונה התמימה בדברי הרבי מה”מ שיל”ו, שהוא המלך המשיח ושהוא חי וקיים ופועל את פעולותיו, ונלחם את מלחמותיו ומנצח. ובקרוב יתגלה לעיני כל.    

אנו מאמינים באמונה שלמה שהגאולה השלמה תהיה בימינו, ונשארו רק רגעים ספורים. הרבי המלך המשיח כבר התגלה, ולנו לא נותר אלא לבקש אותו, ככתוב: אחר ישובו בני ישראל וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם… באחרית הימים (הושע ג ה). שכפי שמפרש הרד"ק הכוונה למלך המשיח. וכפי שמפרש שם מצודת דוד: וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד ומעימו יבקשו שאלתם, כי הוא ימשול בהם, ולא ימלוך בהם עוד מלך ישראל משבט אחר… וכדברי הנביא: ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד (הושע ב ב), הוא המלך המשיח.

וכמו שביקשו עם ישראל בזמן מתן תורה: רצוננו לראות את מלכנו (רש"י, יתרו יט ט), נבקש את מלכנו ונקבל את פניו.

יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים

על דורנו זה – דור עקבתא דמשיחא – נאמר: יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים… והמשכילים יבינו (דני' יב י). בתקופתנו מתגלה הרע שהיה עד כה בהעלם. ולא רק ענייני יחיד או ענייני חוג מסוים או עם מסוים, אלא כל ענייני העולם. והמשכילים יבינו – יחקרו בטעם הבירור והצירוף. לגבי ההבנה צריך להיות משכיל, אבל בראיית הדברים המבהילים (לטוב ולמוטב) יראו בעיני בשר. ואפילו לעיני נפש הבהמית של אינו יהודי, שאפילו הם החלו להרעיש על השינויים במצב העולם לטוב ולמוטב.

בימינו, ענין בירור הטוב מן הרע הוא גילוי הרע שהיה עד אחרית הימים בהעלם.

ואכן בגמרא יש סיפור על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הלך ד' אמות בלא תורה ובלי תפילין וכו' וכו'. וכשהיה מדובר בהליכה מ"הכא" ל"התם" – אמר: איני יודע לאן מוליכין אותי. ואיך יתכן?…

והתשובה היא – ריב"ז ידע מהו מעמדו בנגלה, והכיר במעלת חמשת תלמידיו. אך היה לו ספק בנוגע לכוחותיו הנעלמים… כלומר, על פי דברי הרבי, ריב"ז היה תמה על עצם נפשו, אף שהכוחות הגלויים שלו היו כדבעי, מכל מקום, העצם יכול להיות בעמקי הקליפות, ולכן ריב"ז מצד ענוותנותו הסתפק על העצם שלו. וראיה לדבר מיוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, שהרי העובדה ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה מוכיחה שהיה צדיק, שהרי כהן גדול שלא התנהג כדבעי והיה נכנס לקודש הקודשים ביום כיפור לא היה מוציא שנתו (יומא ח ב), אך מכיוון שהעצם שלו היה בעמקי הקליפות אף שהיה מכוסה ונעלם לגמרי, הרי לבסוף זה נמשך גם בכוחות הגלויים ונעשה צדוקי (על פי הרבי, תורת מנחם ה’תשי”א חלק שני עמ' 34-35).

ומה שקורה באחרית הימים הוא, גילוי הבירור של כל דבר, וגם כוחות שהיו נעלמים נעשים גלויים. ואם יש בהם דבר בלתי רצוי הדורש תיקון מיד מתקנים אותו, או מבטלים אותו או מהפכים אותו לטובה. וזה הצד הטוב שב"ויתבררו". אך מכיוון שיש בחירה חופשית, יתכן גם שהרע הפנימי מתגלה, אך אין מתעסקים בתיקונו ואדרבא מתנהגים בפועל בעומק הרע שהיה נעלם ובאופן שאי אפשר לשער, וכדי לדעת מהו טוב ומהו לא טוב, יש לקיים הוראת המשנה: עשה לך רב. כי אדם קרוב לעצמו, ובכל עניין ששייך לעצמו הרי הוא "נוגע בדבר" – לכן לפני כל דבר רציני יש להתייעץ ברב, ככתוב בשולחן ערוך. אך כידוע לשולחן ערוך יש כמה פירושים ועד שיש כאלה שאומרים שהם יכולים לפרש את השולחן ערוך. וממילא אין לדבר סוף…

הרבי הריי"ץ אמר: אאמו"ר [הרש"ב] אמר לרב אחד – בעל עבודה ומתמיד בלימודו: על רב לזכור בכל עת ובכל רגע כי תמיד הינו על הסף שבין מזכי הרבים לבין, ח"ו, מחטיאי הרבים: על הסף שבין עומק רום לבין עומק תחת – ועל כל העניינים "לנגוע"  בפנימיות נקודת הנפש ממש, כי בנפשו הוא (היום יום, כ"ג אדר שני).    

הדבר מחייב תשומת לב גם למי שעושה לו רב… לבחור ברב ההגון לו להדרכתו. זה מצריך בחירה מדוקדקת. ראשית דבר, צריך רב שאינו משוחד, ואינו נוגע בדבר, שמורה לעשות. מי שמשוחד טועה אף אם אינו מתכוון לכך, עד שאומר לטוב רע ולהיפך… מתוק למר ולהיפך…

נשאלת השאלה: איך נדע לבחור ברב הראוי להורות לנו את דרכנו?

בנבואת מלאכי לאחרית הימים נא': כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא – מכאן לומדים שאם הרב דומה למלאך ה' – שומעים לו, ואם לאו – אין שומעים לו. ומהו רב הדומה למלאך ה'? הרמב"ם אומר בענין שכר הנפש: העולם הבא – אין בו גוף וגוי' אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת. וזה על פי הגמרא במסכת ברכות האומרת שהעולם הבא – אין בו לא אכילה ושתיה… ולא שנאה ולא תחרות כו'. כלומר, כדי להיות דומה למלאכי השרת צריך להיות מעמד ומצב דנפש שאינה משוחדת מהגוף – היינו, כמצב הנפש בעוה"ב – ללא קנאה ותחרות, מלחמה ושנאה וכו'. שומע חרפתו ואינו משיב, ולא עוד אלא שמוחל. ומה שאמרו חז"ל על תלמיד חכם, שצריך להיות נוקם ונוטר כנחש, מסביר הרמב"ם, שזה רק אם מבזים ומחרפים אותו בפרהסיה.

ועוד שצריך הרב להצטיין בתכונות היהודיות: ביישנות, רחמנות וגמילות חסדים. ולא עוד אלא שתכונות אלה צריך שיהיו באופן הנראה לעין ולא בחדרי חדרים. וכאשר בלי ספק הרב נוהג כך וגם התלמיד הולך בעקבותיו אז ממילא הם מכוונים לאמת, ומביאים גאולה לעולם: ומלאה הארץ דעה את ה'. ועיקר עיסוקם הוא, להשיג דעת בוראם.             

ועוד ועיקר, כדי להינצל מ"גואל הדם", "הוא שטן – הוא יצר הרע – הוא מלאך המוות", לא מספיקה ההחלטה להתנהג על פי התורה, כי היצר הרע, הנקרא "דער קלוגינקער" יכול להטות את שכל האדם (ע"י הרצון שמטה את השכל) שיהיה נדמה לו שמתנהג על פי התורה, וכמו שכתב הרמב"ן שיכול אדם להיות "נבל ברשות התורה".

והעצה לזה – "וזאת התורה אשר שם משה" – שההנהגה על פי התורה תהיה על פי הוראת משה דוקא, ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, משה שבדורנו. צריכים להתנהג על פי הוראותיו של משה בכל העניינים… ועל ידי קיום הוראותיו של משה מצליחים לעבור את המדבר ולהינצל מ"נחש שרף ועקרב" (שיחת הרבי, ח"י אלול ה’שי”ת, תורת מנחם חלק א עמ' 220).   

מכאן שבירור האמת דורש עמל ויגיעה, מסירות נפש של ממש והעיקר תלוי בבחירה בצדיק האמיתי המכוון לדעת האמת. ושהרב, המשפיע האישי ידע את דרך הצדיק האמיתי וילך באורחותיו ויכוון לדעתו ורצונו.