א. יעקב וישראל מסמלים שתי מדריגות בעבודת ה'

על הכתוב "ולא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" אומרת הגמרא:[1] כל הקורא לאברהם אברם עובר על הציווי "ולא יקרא עוד שמך אברם" שואלת הגמרא על כך: אלא מעתה, הקורא ליעקב בשם יעקב ולא ישראל, עובר על הציווי של "ולא יקרא שמך עוד יעקב", ומתרצת הגמרא, ששם יעקב שונה משם אברם, כי מאז שקרא השי"ת לאברם בשם אברהם נקרא בתורה רק בשם אברהם; לא כן יעקב, שלאחר שהשי"ת קרא לו בשם ישראל, נקרא בתורה גם בשם יעקב.

וצריך להבין מדוע באמת לאחר שכבר נקרא שמו ישראל נקרא גם בשם יעקב?

מבואר בחסידות[2], ששני השמות יעקב וישראל מסמלים שתי מדריגות בעבודת ה' ששתיהן חייבות להיות אצל כל אחד מישראל: יש זמנים

שאדם צריך לעבוד את עבודת "יעקב", ועתים הוא צריך לעבוד את עבודת "ישראל". אף שישראל הוא שם המעלה המציין דרגא נעלית יותר, צריך שתהיה גם עבודת יעקב.

ב. עד לדרגה שהאויב ישלים עמו

ההבדל בין שתי המדריגות יעקב וישראל: "יעקב" מורה שברכות יצחק באו אליו "בעקבה וברמיה" בכך שהתחכם להשיג את ברכות יצחק לעשו: ו"ישראל" מורה על מדריגה נעלית יותר, שבה אין הברכות מגיעות לו באופן של רמאות, כי אם "בשררה וגילוי פנים"[3].

"מעשה אבות סימן לבנים"[4]. אין מקרא יוצא מידי פשוטו שלפיו הברכות היו על ענינים גשמיים – "מטל השמים ומשמני הארץ וגו'" וכדי להשיג ברכות אלו מסרו רבקה ויעקב נפשם ועשו עניני רמי' שונים: ויעקב היה צריך להתלבש בבגדי נמרוד[5], "שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו"[6], כדי להוציא ולהעלות לקדושה את הניצוצות הנמצאים בדברים הגשמיים.

ומכאן הוראה אלינו ב"עבודה": גישתו של יהודי לאכילה, שתיה והדומה להם מדברים הגשמיים, היא באופן של רמאות[7]. דרכו של רמאי אינה לגלות את הכוונה האמיתית, הוא הולך לכאורה עם המנגד בדרך שהלה רוצה, אבל כאשר באים לנקודת הענין, עושה הרמאי את מה שהוא רוצה, היפך רצון המנגד. כך צריכה להיות גישתו של היהודי לדברים גשמיים: בחיצוניות הוא לכאורה עסוק בגשמיות – אוכל ושותה, עוסק במסחר וכיו"ב – אבל עושה זאת לשם שמים ואין כוונתו לגשמיות כלל. הוא מתלבש ב"בגדי עשו", אבל הוא עושה כל הדברים הגשמיים בכוונה פנימית, להוציא מהדברים הגשמיים את הניצוצות ולהעלותם לקדושה.

לא כן היא העבודה של ישראל: הברכות מטל השמים ומשמני הארץ גו' באו אליו "בשררה וגלוי פנים"; הוא אינו צריך להסתיר את הכוונה האלקית בתוך הדברים הגשמיים, כי גשמיות אינה נלחמת עמו ואינה מסתירה לו על האלקות שבהם. על דרך כמו שאדם אוכל את סעודת שבת[8] שבזה עצמו הוא מקיים מצוה – לא כמו עבודת הבירורים של ששת ימי החול, שם האכילה היא רק לשם שמים, בדרך מרמה בכוונה לשם העלאתם לקדושה – כי אם שבגשמיות עצמה הקדושה בגילוי.

זהו גם מה שכתוב בקריאת שם ישראל "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". "אלקים", במשמעות מלאכים[9], מציין בכללות את ההעלם של שבעים שרים שלמעלה, שעל ידם עוברת ההשפעה לגבי הדברים הגשמיים והחומריים[10], המסתירים על אלקות. מהעלם זה של "אלקים" נובע העלם גדול יותר של "אנשים", אנשים נחותים הלועגים ליהודי המקיים תורה ומצוות[11]. כנראה קשה יותר לסבול את ההעלם של "אנשים" מן ההעלם של "אלקים", של הגשמיות עצמה. ולכן הסעיף הראשון של כל ארבעת חלקי השו"ע הוא: "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים", שכן זהו יסוד כל העבודה, לשבור את ההעלם על אלקות.

מעלת ישראל – "כי שרית עם אלקים ועם אנשים" הוא בכך שהוא שר ומושל על ההעלם של "אלקים" ו"אנשים". כלומר, שלגבי מדריגת "ישראל" אין אלו מסתירים כלל. לא רק שמפסיקים להלחם עמו, אלא יתר על כן, הם מסכימים לברכותיו[12], – לא רק שניצח את "שרו של עשו", אלא שהשר עוד בירכו. כמו שכתוב[13]: "גם אויביו ישלם אתו", עד שאפילו ה"אויב" הכי גדול, הוא ה"נחש הקדמוני", – שהוא שורש כל החטאים והאויבים, – לא רק שאינו עומד נגד, אלא "ישלים אתו", הוא מסייע.

ג. ילכו מחיל אל חיל

זה גם מתאים להמבואר בלקוטי תורה[14] בהבדל שבין יעקב לבין ישראל, על יסוד הפסוק[15]: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – שבמדריגת יעקב אין כל "און"(אין לו כל חטא והוא שלם במחשבה דיבור ומעשה), אבל "עמל" יש לו, הוא חייב להתייגע על כך שלא יהיה לו "און", שכן ישנן העלמות והסתרים שעליו להתמודד עמהם. שלכן נקרא "יעקב עבדי"[16] – מלשון עבודה ויגיעה, לברר את הנפש הבהמית (אלא שאין לו כל "און", מאחר שסוף כל סוף מתחזק ומנצח את יצר הרע). אבל לגבי מדריגת ישראל נאמר: "ולא ראה עמל בישראל", שאינו צריך כלל לעמול ולהלחם עם יצר הרע כיון ש"שרית עם אלקים ואנשים", הוא יכל כבר לההעלמות והסתרים על אלקות. לפיכך אין העבודה של "ישראל" באופן של מלחמה (עם לעומת זה), כי כל עבודתו היא להתעלות מעלה, בעילוי אחר עילוי, במדריגות הקדושה עצמן – "ילכו מחיל אל חיל".

ד. עד לחיים נעימים וחיי תענוג

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר, שאדמו"ר הצמח צדק קפץ פעם, על השולחן באמצע התוועדות מרוב התרגשות, ואמר: "מה לי קטלה כולה (את היצר הרע), מה לי קטלה פלגא[17] (מחצה) – אבל על כל פנים צריך להיות "קטלה פלגא". לאחר משך זמן של התוועדות וריקודים המשיך: שבשעה שמגיעים ל"הרגו" (את היצר הרע), ולבי חלל בקרבי[18], מתחילים חיים באופן חדש.

שני פתגמים אלו של ה"צמח צדק" מסבירים את שתי הדרגות של יעקב וישראל: בדרגת יעקב, בה נדרשת עדיין מלחמה עם היצר הרע, "קטלה פלגא" – החיים הם חיי יגיעה; אבל בדרגת ישראל, בו הרג לגמרי ליצר הרע, "קטלה כולה", נעשים החיים באופן חדש לגמרי – חיים נעימים וחיי תענוג.

ה. יעקב הוא דרגת הבינונים – מדת כל אדם

שתי המדריגות באופן העבודה של יעקב וישראל קשורות בשתי הדרגות של נפש האלקית. יעקב הוא "י, עקב"[19], מאיר אצלו רק ה"עקב" בלבד, המדריגה התחתונה של הנשמה, לכן אפשרי הדבר שגופו ונפשו הבהמית יעלימו על אור הנשמה, והוא צריך להלחם עמם; אבל ישראל הוא "לי ראש"[20], שמאיר אצלו ה"ראש" של הנשמה, הוא אינו צריך כלל למלחמות – "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".

בכללות, ישראל הוא דרגת הצדיקים, ויעקב הוא דרגת הבינונים, "מדת כל אדם"[21]. בפרטיות, במדת כל אדם עצמה, מדריגת יעקב היא, כמבואר לעיל, העבודה של ימי החול, ומדריגת ישראל היא העבודה של שבת. גם בצדיקים עצמם ישנן שתי המדריגות של ישראל ויעקב (לפי ערכם). כמובן מהגמרא – שאפילו לאחר שיעקב (גם כפרט) קרוי ישראל, נקרא לפעמים גם יעקב (גם כפרט).

וכיון שגם מדריגת יעקב קיימת בכל ישראל, הן ב"כל אדם" – בינונים, והן בצדיקים, הרי גם לאחר שיעקב הגיע למדריגה זו שנקרא בשם ישראל, "הדר אהדרי' קרא", שנשאר גם השם יעקב, כי גם לאחר מכן ישנה העבודה של יעקב.

ו. אין לאף אחד שליטה על נשמה יהודית

כאמור לעיל, הרי – "לא הביט און ביעקב". על אף שבמדריגת יעקב ישנו "עמל", כי המלחמה עם יצר הרע כרוכה בסכנה וביגיעה רבה, יש לו הכח לנצח במלחמה ולהיות נקי מכל "און". שהרי כל יהודי הוא "נצר מטעי מעשה ידי", ו"חלק אלוקה ממעל ממש"; וכשם שלא יתכן שמישהו ישלוט ח"ו בקב"ה, כך אין לאף אחד שליטה על נשמה יהודית באם רק אינו רוצה בזה; ליהודי יש תמיד את הכח לנצח במלחמה, ועוד יותר יש לו ההבטחה, שסוף כל סוף ינצח במלחמה בפועל: "לא ידח ממנו נדח"[22] (לא יהיה אדם שיודח ח"ו מהקב"ה), "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"[23].

גם הבטחון (ככל עניני התורה) נוגע עתה לעבודה בפועל. הבטחון, שסוף כל סוף ינצחו במלחמה, צריך להוסיף תוקף ושמחה בקיום העבודה, ושמחה זו מסייעת לנצחון וגם מזרזת אותו. כפתגם של כ"ק מו"ח אדמו"ר[24]: "חייל… אף שהולך למקום סכנה, הוא הולך בניגון של שמחה… הוא הולך בשמחה וזה עושה אותו למנצח".

ז. אל תירא עבדי יעקב

לכן אומרים במוצאי שבת: "אל תירא עבדי יעקב וכו'" – כפי שמבאר שם בלקוטי תורה[25] – שכן בשבת בני ישראל הם בבחינת "ישראל", ואינם צריכים אז לעבודה וליגיעה של בירורים. אבל במוצאי שבת, כשיש שוב לרדת למדריגת "יעקב עבדי", בעבודת הבירורים של ששת ימי החול, אז קוראים מלמעלה לכל אדם: "אל תירא עבדי יעקב" שלא יירא לרדת לדרגת "יעקב עבדי"; ואין זה רק ציווי – אל תירא, כי אם נתינת גם כה ועוז לא לפחד ולעשות ה"עבודה" בשמחה, והשמחה מקלה וממהרת את העבודה, לראות "שכר טוב בעמלו", עד שזוכים ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

(משיחת יו"ד שבט תשח"י)

מקורות והערות