יום ראשון כ׳ אלול ה׳תשע״א

 

 

פנימיות התורה – מהי?

כידוע ארבע שיטות חשובות לפירוש הכתובים במקרא: ראשי תיבות פרד"ס – פשט, רמז, דרוש וסוד. דהיינו, הרוצה ללמוד תורה בשלמותה צריך ללמוד אותה בכל שיטותיה, וכמובן להעמיק בה ולהבין אותה גם בפנימיותה…    יותר מזה –

 

המדרש אומר:

"תורה שאדם למד בעולם הזה, הבל היא לפני תורתו של משיח"

(קוהלת רבה, פי"א, ח')

 

מפליא ומדהים. הכיצד?!… כיצד יתכן שהתורה הזאת שאנו לומדים אותה ביום ובלילה, שהיא מדריכה אותנו לכל אורך חיינו נחשבת להבל?!…

 

התשובה היא: יש עוד הרבה מאד סודות בתורה שעתידים להתגלות לנו. כדלקמן:

 

רש"י על הפסוק: ישקני מנשיקות פיהו (שיה"ש א', ב') אומר: ומובטחים אנו מאיתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה, ומחלים פניו לקיים דברו, וזהו ישקני מנשיקות פיהו.

 

ובליקוטי תורה (שיה"ש מ"ח, א') נאמר: כוונת המדרש הוא כמ"ש רש"י, ע"פ ישקני מנשיקות פיהו, שיתגלו לנו טעמי התורה הפנימית.

ובשל"ה (חלק א', מס' פסחים ח'): תורה חדשה מאתי תצא, כלומר: שתהיה תורת ה' תמימה מגולה לנו באור חדש הגנוז סוד סתרי תורה.

 

ובצרור המור להנתיבות (שה"ש שם): עכשיו עיקר התורה היא הנגלה, והנסתר הוא מושג מעט אצל בני עלי', והנסתר נגד הנגלה הוא רק כטיפה מן הים, משא"כ לעתיד יהי' העיקר הנסתר, והנגלה לטיפה מן הים יחשב, ולזה אמר הפסוק: נופת תיטופנה שפתותיך גו' דבש וחלב תחת לשונך (שיה"ש ד' י"א) נופת – היינו הנגלה, תיטופנה מן השפתיים וירדו רק טיפין טיפין, ודבש וחלב היינו הנסתר יהיו תחת לשונך.

 

ובתניא: עיקר עסק התורה יהי' בפנימיות המצוות וטעמיהם הנסתרים, אבל הנגלות יהיו גלויים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחילה בלי שכחה (כדאי' במדרש (תנחומא ס"פ עקב): שלע"ל למדין ואין שוכחין) וא"צ לעסוק בהם (אגרת הקדש, פ' כ"ו ע"ש הסבר לזה).

 

ובתורה אור: כל כך אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי' לעתיד לבוא, כי במתן תורה הי' קבלת התורה הנגלית, אבל פנימית טעמי התורה יהי' הגילוי שלהם לעתיד לבוא וע"ז נאמר אראנו נפלאות (תורה אור, שמות מ"ט א').

 

ובזוהר הקדוש מוסבר שעל ידי לימוד קבלה נצא מן הגלות ברחמים:

בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר…

יפקון ביה מן גלותא ברחמי

(זח"ג קכ"ד ב' ברע"מ ונת' באגה"ק רסכ"ו)

 

דהיינו, כשם שגלות מצרים היתה בשביל לזכות בנגלה דתורה, כך כל הגלות של כמעט אלפים שנה היתה בשביל לזכות בפנימיות התורה.

הענין כי יש ארוסין ונישואין כי בזמן הזה הוא בחי' ארוסין כמ"ש: תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי: מורשה, אלא: מאורסה (ברכות נ"ז) וכמו שכתוב: ביום חתונתו זה מ"ת (תענית כ"ו:) – בחי' ארוסין, כי במ"ת אף שהיה גילוי פנים בפנים, היינו, רק בבחי' חיצוניות בלבד, באיסור והיתר, אבל פנימית התורה שהוא בבחי' ענג האלוקי שבתורה לא נתגלה אז עדיין ונשאר בבחי' מקיף מלמעלה. והרי זה דומה לבחי' אירוסין, שגם שם אינו נמשך עדיין בבחי' פנימית רק הארה חיצונית, וכל עיקר האור בבחי' מקיף כמו טבעת קידושין, שהוא עגול ומקיף ע"ג היד, אבל לעתיד שיהי' בחי' גילוי פנימית התורה, שהוא עונג העליון שבתורה, אז יהי' בבחי' נישואין… כי ענין הנשואין הוא ג"כ אחרי שכבר בא האור בבחי' פנימית (תורה אור, פ' ויחי מ"ד ד').

 

 

בתחילה פנימיות התורה היתה ענין רק ליחידים

חז"ל מתארים את סדר לימודו של משה רבינו בלמדו את ישראל תורה ומצוות, והביא רש"י דבריהם על פי הנאמר בערובין (נ"ד, ע"ב) (שמות ל"ד, ל"ב ד"ה):

"ואחרי כן נגשו": תנו רבנן: כיצד סדר המשנה? משה הי' למד מפי הגבורה. נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו. נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה. נכנסו בניו – שנה להם משה פרקם. נסתלקו הם. ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן וכו'. נכנסו זקנים – שנה להם משה פרקם. נסתלקו זקנים ישבו לצדדיו. נכנסו כל העם שנה להם משה.

נמצא ביד כל העם – אחד

ביד הזקנים – שנים

ביד בני אהרן – שלשה

ביד אהרן – ארבעה

בניגוד לזה נאמרה פרשת קדושים ב"הקהל", היינו שכינס משה רבינו את כל ישראל ולימדם יחד, ולא לימדם הפעם כיתות כיתות. ולמה? מפני שרוב גופי תורה תלויים בה.

 

פירוש "קרבן אהרון" מבאר את דברי חז"ל כך:

נתן טעם לשינוי הזה, מפני שבכל דיבור ייחד הלימוד לכל אחד לפי מדרגתו. שהזקנים קיבלו ממנו מצפוני התורה, ובני אהרן דברים עמוקים יותר וכו'. ועל זה אמר: נכנס אהרן – שנה לו פרקו. נכנסו בניו – שונה להם פרקם. נכנסו זקנים שונה להם פרקם, שלכל אחד שנה לו לפי מדרגתו, באופן שההמון קיבלו גוף התורה. דהיינו הפשט שהוא הגוי'. והזקנים קיבלו נשמת התורה ורוחניותה. אולם פרשה זו שרובה מצוות שצריך לדעתם ולקיימם כפי הגוף והפשט כולם בשווה, הקהיל את כולם ביחד.

 

מכאן ברור שגופי תורה ניתנו לכל עם ישראל, ואילו מצפוני התורה ניתנו ליחידים.

 

בעבר היה אסור להפיץ את פנימיות התורה ברבים

המדרש אומר: תרגום של תורה – אונקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע.

תרגום של נביאים – יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכרי' ומלאכי. ובאותה שעה נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצאה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתרי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגיליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקות בישראל. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים – יצאה בת קול ואמרה לו: דיך! מה טעם משום שיש בו קץ משיח.

מכאן שמחלוקות בישראל נובעות מפני חוסר ידיעה בפנימיות התורה, וכאשר יתגלו סתרי תורה לא יהיו מחלוקות בישראל. ומכאן גם שסתרי תורה קשורים בקץ משיח.     

 

ר' שמעון בן יוחאי, הגדול שבתלמידי ר' עקיבא, שהם העמידו תורה ועל ידם התקיים העולם, הוא שפתח את הצינור ללמוד פנימיות התורה באופן שתהיה שייכת לכאו"א מישראל, ועיקר החידוש אצלו שגם בעניני נגלה היה קשור עם פנימיות התורה. הוא המשיך את אור פנימיות התורה גם בנגלה דתורה. על דרך המבואר באגה"ק בנוגע ללימוד תורה של לעתיד לבוא, שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית. אעפ"כ היא נשארה, למעשה, הרבה דורות ענין ליחידים. 

 

הרמב"ם ידע תורת הקבלה אלא שבזמנו היתה סכנה לגלותה, לכן הסתיר עניני קבלה בחיבוריו, לאחרי זה באו רבותינו נשיאינו וגילו עניני הקבלה שבחיבורי הרמב"ם.

 

 

חידוש בלימוד פנימיות התורה מימיו של האר"י הקדוש

האר"י הקדוש אמר שמימיו מותר ומצוה ללמוד זאת החכמה (אגה"ק סכ"ו).

הבעש"ט הביא חידוש נוסף לעולם, לא זו בלבד שמותר ומצוה ללמוד זאת החכמה, אלא שהביא גילוי נוסף בחכמה זאת – את תורת החסידות, הכוללת את כל הקבלה והרבה למעלה מזה, בדרך שכל יהודי יכול ללמוד אותה. אין זה עוד ענין ליחידים אלא לכל עם ישראל.

 

חשף ה' את זרוע קדשו – נתן כוחות לגלות את פנימיות ישראל, התורה והקב"ה. דהיינו, תורת החסידות, היא גילוי פנימיות התורה, פנימיות הנשמה ופנימיות האלוקות. הבעש"ט פרץ את הגבול שבין הפנימיות לחיצוניות, ועל ידי כך הוציא את הפנימיות החוצה, וגילה את עצם הנשמה.

 

ועוד הגדיל לעשות אדמו"ר הזקן שהביא את תורת החסידות בדרך של הבנה והשגה, על ידי שהחדיר את הגילוי האלוקי נשמתי הזה אל תוך הכוחות הגלויים: השכל והרגש. ועוד שהביא את תורת החסידות בהרחבה ובשלמות – בחסידות חב"ד.

 

 

גילוי פנימיות התורה הולך ומוסיף מדור לדור ע"י רבותינו נשיאינו…

הרבי מה”מ שיל”ו הזכיר כמה פעמים את דברי הזוהר: ובשנת שש מאות לחיי נח נבקעו כל מעינות תהום רבה – שבאלף הששי ייפתחו כל שערי החכמה העליונה ושערי החכמה התחתונה ויתכונן העולם להיכנס לאלף השביעי, כמו שאדם מכין את עצמו ביום הששי להיכנס ליום השבת. ומסביר הרבי מה”מ שיל”ו שבפתיחת שערי החכמה התחתונה רואים בגשמיות ובמוחשיות עניינים שפעם היו נחשבים למעלה מהשכל, כמו למשל, היכולת לשמוע ולראות מקצה העולם ועד סופו. שעל ידי זה רואים במוחש ובגלוי את אחדות ה'. ועוד שיש לנצל את כל החכמות האלה לעבודת ה' ויראתו בכלל ולהפצת המעיינות בפרט. ואלה דבריו: עיקר הגילוי דפנימיות התורה התחיל בזמנו של האריז"ל שאמר ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה", ועוד יותר לאחרי שנת הת"ק באלף הששי – התחלת הבוקר דיום (אלף) הששי, או חצות יום הששי – בגילוי תורת החסידות ע"י הבעש"ט, ובפרט בתורת חסידות חב"ד ע"י רבינו הזקן, ובפרט לאחרי הגאולה די"ט כסלו שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה", והולך ומוסיף ע"י רבותינו נשיאינו מדור לדור, עד לנשיא השמיני, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, הן באופן נשיאותו בחיים חיותו בעלמא דין, והן באופן נשיאותו לאחרי ההסתלקות (ש"אשתכח יתיר מבחיוהי") כנשיא התשיעי דדור התשיעי (מהבעש"ט), דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה – דור עשירי  (הרבי, התועדויות ה’תש”נ, ח"ב, עמ' 183).

 

מה ההבדל בין נגלה דתורה לפנימיות התורה?

התורה היא חכמתו ורצונו של הקב'"ה. אך מכיון שירדה בסתר המדרגות כדי להגיע לעולם הזה – עולם העשי', היא התלבשה בדברים גשמיים: לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, לא תבשל גדי בחלב אמו וכיו"ב. ולכן צריך יגיעה רבה כדי להרגיש שזוהי חכמתו ורצונו של ה'. משא"כ בפנימיות התורה, שבה הכל אלוקות, כולה רוחניות.

 

כלומר בחסידות יש לימוד וידיעת אלוקות:

ומובנת עוד יותר שייכות הפצת לימוד הדא"ח בכל החוגים של אחינו בנ"י יחיו… לפני [שהיתה תורת ה]חסידות לא כל יהודי יכול להשיג אלוקות. נוסף לזה היו צריכים שיהי' נשמה גבוה. או למי שלא היתה נשמה גבוה, אז עי"ז שהוא תיקן את כל העניינים שצריכים תיקון וזיכך את עצמו. חסידות פעלה, שכל יהודי יהי' בכוחו להבין ענין אלוקי ולהשיגו [על בוריו]… (הרבי, תורת מנחם ב עמ' 97).

 

ועוד מסביר הרבי בשיחותיו הקדושות שבלימוד גמרא שזה נגלה דתורה, הלשון היא: תא שמע – לימוד בדרך שמיעה, ובזהר – פנימיות התורה, הלשון היא: תא חזי – לימוד בדרך ראיה.

 

לימוד נגלה דתורה מלובש בעץ הדעת טוב ורע – ענינו איסור והיתר, טומאה וטהרה, דיני נזיקין וכו'. הוא מתלבש בטענות של שקר, כמו ראובן טוען כך ושמעון אחרת, כדי לברר את האמת מן השקר. יש בו מחלוקת שבתחילה סוברים כך וכך ואחר כך מגיעים להבנה עמוקה יותר ושוללים את הסברה הקודמת. יש בו קושיות ותירוצים וכו'…

 

כלומר: בלימוד הנגלה ישנה עבודת הבירורים, לברר את הטוב מן הרע, שזוהי למעשה עבודת האדם לאחר שגורש מגן עדן.

 

ואילו פנימיות התורה זהו עץ החיים – אילנא דחיי. והעוסק בה מתקשר לאילנא דחיי. אין בה לא קושיה ולא מחלוקת. הלימוד והעסק בה הם מתוך מנוחה. על ידה הופכים הכוחות הטבעיים לכוחות אלוקיים. לגבי נגלה דתורה נאמר : זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – ח"ו נעשית לו סם דהיפך. מה שאין כן בפנימיות התורה לא שייך ענין זה כלל, מפני שהעסק אינו בענינים גשמיים וחומריים, אלא בענינים רוחניים, כגון: בעניני סדר ההשתלשלות, או אהבה ויראה, או כיצד יבוא לאהבתו ויראתו. ועוד זאת, שבנגלה דתורה אופן הלימוד הוא שעיקר כוונת הלומד היא להכניס את שכלו בסוגיא הנלמדת ולהשיג ולהתייגע ולחדש בתורה כפי שורש נשמתו. ולא עוד, אלא שהוא מחוייב לייגע את שכלו עד כמה שידו מגעת, הרי אפשר שזה יגרום אצלו להרגשת ה"יש", שיהיה יש ומציאות בעיני עצמו, כלומר: שלא זו בלבד שהתורה אינה פועלת בו את הענין: ונפשי כעפר לכל תהיה, ושזה יביא לפתח לבי בתורתך, אלא להיפך, הלימוד יכול להביאו לידי ישות וגאוה. מה שאין כן בפנימיות התורה הרי עיקר אופן הלימוד הוא ללמוד את דברי הרב. וזהו מה שאמרו רז"ל (חגיגה יג א): אין מוסרין רזי תורה אלא למי שדואג בקרבו, כי כאשר אדם יודע נפשו ומצבו וזה גורם לו דאגה תמידית, איך הגיע למצבים וענינים כאלה, הרי זה גורם לו שיגלו לו רזי תורה. ולכן מדייקת הגמרא ואומרת: "מוסרים לו" – שמוסרים לו דבר גמור, אלא שדורשים ממנו שיבינו וישיגו, אבל גם ענין ההבנה וההשגה אינו עיקר העבודה, וקל וחומר שעיקר העבודה אינה לחדש בזה.

 

אם כן מה תפקיד הלומד? הוא אינו צריך אלא להסיר ההסתרים וההעלמות בזה. ועוד זאת, שגם אם זה אינו, לא הפסיד מאומה, שהרי עיקר ענין החסידות הוא לשנות טבע מידותיו. ומכיון שבלימוד פנימיות התורה אין דורשים מהאדם את המציאות שלו, הרי רחוק הדבר מאוד שיבוא לידי ישות וגאוה. ובפרט, כאמור, שאינו עוסק אלא בדברים רוחניים כמו אהבה ויראה, ולכן נקרא לימוד פנימיות התורה: אילנא דחיי (זהר חלק ג קכד, ב ואילך – ברעיא מהימנא), שאינו מתלבש בענין של טוב ורע כמו בנגלה דתורה.

 

בפנימיות התורה יש ריבוי אור, בדרך מלמעלה למטה לגמרי, וגם עבודת הבירורים היא בדרך מנוחה לגמרי כמו שיהיה לעתיד לבוא, שגם הדבר הגשמי יתברר ויזדכך, ולא עוד אלא שנעשה מסייע.

 

לימוד חסידות הכרחי אף להבנת הפשט, ואף להתגברות על היצר, כפי שמסביר הרבי באגרות קודש:

מובן ופשוט שמוכרח לימוד פנימיות התורה אשר בדורנו נתגלתה בתורת החסידות… ואפילו אלו שהן מתלמידי תלמידיו של הגר"א הנה זה לשון הגר"א בענין הנ"ל: וכל זמן שאינו מבין הסוד אפילו הפשוט אינו ברור בידו… והעוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגרות בהם (הגר"א, אבן שלמה פרק ח') (הרבי באג"ק חט"ו עמ' של"א).

 

ועוד מסביר הרבי, שעניין פירוש התורה בפרד"ס: פשט, רמז, דרוש וסוד, אין פירושו שיש כאן ארבעה סוגים שונים ונפרדים של ביאורים, אלא שהפשט הוא דרגה מסוימת של הבנת וביאור הכתוב, הרמז הוא אותו ביאור אך בדרגה פנימית  ועליונה יותר, וכך גם הדרוש, וכך הסוד שהוא הדרגה הפנימית והעליונה והעמוקה ביותר של אותו ביאור, כפי שהוא בדרגות הקודמות שלו (הפשט, הרמז והדרוש) זו לפנים מזו. ורבותינו נשיאינו וכמוהם רבי לוי יצחק אביו של המלך המשיח הוכיחו וביטאו וגילו עניין זה באופן מוחשי בביאוריהם. 

 

על כן לימוד החסידות פועל על לימוד הנגלה באופן כזה שהם נעשים מציאות אחת ממש. צירוף שבין גוף לנפש. על ידי זה שלימוד החסידות מוסיף חשק, הבנה והשגה בלימוד הנגלה, ומוחו וליבו נעשים זכים פי אלף גם בלימוד הנגלה.

 

לימוד זה גם מכניס חיות בלימוד הנגלה וקיום המצוות. ולמעלה מזה, הרבי אומר שאי אפשר לפסוק הלכות בלי ללמוד פנימיות התורה. וכלשון קדשו:

הן אמת שהתורה עצמה קובעת שישנם חילוקים באופן הלימוד ולדוגמא: כאשר הלימוד הוא ע"ד הפשט – אי אפשר לפסוק הלכות, וכדי לפסוק הלכות – יש לעסוק בשאר אופני הלימוד… (הרבי, התוועדויות ה’תשמ”ו חלק ב, עמ' 415).

 

ועוד מסביר הרבי שלימוד פנימיות התורה משול למעיינות. בניגוד לנגלה דתורה שמשול למקוה. מי מקוה נפרדים ממקורם, הן מקוה של מי גשמים, ששונים ממקורם (העבים שבשמים), ועל אחת כמה וכמה במקוה שנעשה מקרח או שלג, מה שאין כן, מי מעין המחוברים למקורם.

 

אמנם הקב"ה הוא המקור לכל ולא שייך להיפרד ממנו ח"ו, אך יש בחירה חפשית, ומכיון שהקב"ה נעלם ומסתתר יכול להיראות כאילו יש הפרדה מאלוקות. וכך גם בלימוד תורה שנמשלה למים, שייך הענין שמי מקוה נפרדים ממקורם, מצד החיסרון בהרגשת הלומד, לכן צריך להשתדל שלימוד התורה יהיה באופן של מי מעין מחוברים למקורם. דהיינו, שלימוד התורה צריך להיות בצורה כזאת שניכר שהתורה תורת ה'. שלכן מקדימין לברך ברכת התורה, ועל ידי זה מתחברים עם נותן התורה. ולא עוד אלא שמדייקים: נותן התורה בהווה. כמו במתן תורה, כמו שאמרו חז"ל: מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן כו' (ברכות כב א).  

 

כפי שמלמדת אותנו הגמרא (נדרים פ"א א): מאי דכתיב: מי האיש החכם ויבן זאת … על מה חרבה הארץ? על עזבם תורתי וגו' שלא ברכו בתורה תחילה. ומפרש הר"ן: שודאי עוסקין היו בתורה תמיד… אלא שלא היו מברכים בתורה תחילה, כלומר, שלא היתה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה.

 

ללמדנו עד כמה חשוב הקשר עם נותן התורה, בדוגמת מי מעין, מים חיים שמחוברים למקורם ועל כך אמרו חז"ל (יומא ע"ב ב): זכה נעשית לו סם חיים… מצד החיבור עם הקב"ה, נותן התורה, מקור החיים, כמו שכתוב: ואתם – הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום. מה שאין כן כשלומד תורה ושוכח את נותן התורה, תורה שלא לשמה. על זה נאמר: לא זכה – וכו' הרי זה בדוגמת מקוה, מים, אבל לא מים חיים שמחוברים למקורם, שהרי זה באופן של פירוד, (מה שרמוז באותיות פר"ד בלי הסמ"ך מתוך פרד"ס). לכן גם תורת החסידות – המשולה למעין מטהרת בכל שהוא, אפילו בלימוד של שעה אחת, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז י סע"ב): יש קונה עולמו בשעה אחת, כי בלימוד של שעה כזאת הוא יכול לבטל את כל מציאותו במי המעין – תורת החסידות, פנימיות התורה. ואז משתנות כל השקפותיו, עד שמתהפך מן הקצה אל הקצה. וכשמי המעין מתערבים במים של מקוה, שכל הגוף עולה בהם, אזי לכל הדעות, מי המקוה עולים לדרגה של מי מעין שמטהרים בזוחלים, (זחילה משמעותה חיות), וכשממשיכים המעין לתוך המקוה, נעשים גם מי המקוה מים חיים. כלומר, לימוד פנימיות התורה פועל גם בלימוד הנגלה, שגם בלימוד הנגלה יורגש החיבור עם נותן התורה, זוהי תורה לשמה, לשמה ממש, לשם התורה עצמה, לחבר תורה שלמעלה עם קוב"ה, להמשיך אור א"ס בחכמה, ואז זכה – נעשית לו סם חיים.

 

בלימוד נגלה בלי חסידות אין ניצול הסתים של הנשמה, כי לא מתחברים לתורה. על דרך מי שלומד רק בגירסא ולא בעיון, רק חיצוניות ולא פנימיות, גוף בלי נשמה. על דרך משנה בלי גמרא.

 

כל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס. כל גדולי ישראל מכל החוגים, כשקראו את הלכות ת"ת של רבינו הזקן (הם לא ידעו מי כתבו), הסכימו להדפיסו והוא התפרסם בכל החוגים. והם הסכימו עם חכמי האמת שיש ללמוד סודות התורה.   

 

דרך החסידות היא הדרך העולה בית א-ל , והיא הדרך "לתקן עולם במלכות ש-די", להמשיך ולגלות את מלכות ה' בעולם הזה, כפי שיתגלה בזמן המשיח. וכאמור, העולם הזה אירוסין היו, אבל לימות המשיח יהיו הנישואין. והענין הוא שבאירוסין "אסר לה את כל העולם כהקדש" (קידושין ב רע"ב), אבל עדיין אין כאן המשכה בפנימיות, כי אם באופן מקיף בלבד, ודוקא על ידי הנישואין – היחוד – נעשית ההמשכה בפנימיות, וזה הענין בתורה. במתן תורה נתגלה בעיקר החיצוניות – הנגלה שבתורה, ולימות המשיח יומשך ויתגלה גם הפנימיות והנסתר, באופן של המשכה בפנימיות, המשכת העצם.

 

וזה דומה להבדל שבין השפעה של רב לתלמיד, שהיא השפעה רוחנית, שאינה נמשכת עד העצם. לבין השפעה גשמית של איש ואשה (טיפה גשמית) שנמשכת עד העצם.

 

ועל פי זה השפעת הרב על התלמיד היא בהכרח שהתלמיד יבין את דברי הרב בכח שכלו. אבל אם התלמיד לא יבין את דברי הרב אלא "יקח" אותם, הרי זה "כמונח בקופסה" – בלי תועלת. אך בהשפעה פנימית – המשכת הטיפה, שעל ידה נמשך העצם – לא שייך הבנה והשגה, כי אם קליטה, וכשיש קליטה, ולא משנה אם היתה הבנה או לא, נולד מזה זרע חייא בר קיימא, דור ישרים יבורך, וממשיך עד סוף כל הדורות ומגלה את כח האין סוף.

 

וכך בחסידות עיקר הענין הוא הקליטה, שמשנים את הלבושים של מחשבה, דיבור ומעשה. ומזה נולדת האהבה והיראה וזה שייך לכל אחד ואחת מאיתנו (על פי שיחות הרבי יט כסלו ה’תשי”ב).

 

ומסביר הרבי: ובזה יובן מה שהיו כמה שלמדו כל התורה כולה (מנחות צט סע"ב), ומ"מ ה"ה נמצאים בג"ע שעניינו הוא לימוד התורה… ועד שגם בימות המשיח שיקומו האבות ומשה רבינו, הנה משיח ילמד תורה את האבות ומשה רבינו, ועאכו"כ שילמד תורה עם ריבוי החכמים שעליהם אמרו… שלמדו כל התורה כולה. והחילוק העיקרי שבזה הוא, דמה שאמרו שישנם כאלו שלמדו כל התורה כולה זהו בנוגע לנגלה דתורה שהיא במדידה והגבלה כנ"ל, מה שאין כן בנוגע לפנימיות התורה שאין שייך בה מדידה והגבלה. וזהו ג"כ מה שאמרו רז"ל שתורת עולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח (קוהלת רבה פ"ב א), שאז יהי' הלימוד בפנימיות התורה, והיינו להיות דפנימיות התורה היא (למעלה ממדידה והגבלה לגמרי עד שהיא) שלא בערך מנגלה דתורה (תורת העולם הזה) היא בבחינת הבל לגבה. ולכן גם אופן הלימוד שיהי' בימות המשיח יהי' בבחינת ראי' דוקא, וידוע החילוק בין ראי' לשמיעה, דשמיעה תופסת הדבר בהמדידה והגבלה ובפרטי הדבר, היינו דתחילה תופס פרטי האותיות, ואחר כך מצרף אותם לתיבות, וע"י זה נהי' אצלו דבר שלם, מה שאין כן בראי' הרי הסדר בזה הוא להיפך, דתחילה תופס במבט ראשון את כל הענין כולו, ורק לאח"ז מפרט אותו לפרטיו, וגם כשמפרט אותו הנה כמה שיפרט הדבר לפרטים, מכל מקום הרי כללות העניין הוא שלא בערך יותר… ובדוגמא להמבואר בנוגע להאריז"ל (שגם עניינו הי' גילוי פנימיות התורה למטה) דאופן לימוד התורה שלו הי' באופן כזה שראה בב' וג' שעות, עניינים כאלו דבכדי להביאם בדיבור הי' צריך ע"ז ס' (60) או פ' (80) שנה… שזהו עניין שהוא שלא בערך כלל, אלא שזהו מצד העילוי שישנו בראי' על שמיעה… ועד"ז יובן בלימוד התורה דלע"ל, שיהי' בבחינת ראי' דוקא (הרבי, ספר המאמרים ה’תשל”ז עמ' 215-216).

 

שמה שנמשך בדיבור ואותיות זהו רק חיצוניות חכמה עילאה… אבל הגילוי מפנימיות ועצמיות חכמה עילאה אי אפשר להתגלות בדיבור ואותיות (האדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה סוף פרשת אמור).

 

מכאן שלימוד חסידות, שהיא פנימיות התורה, מעין והכנה לתורתו של משיח, קשור לעניין הגאולה, ולכן חשוב והכרחי בדורנו האחרון לגלות וראשון לגאולה, והוא אף עוזר בלימוד נגלה דתורה. וב"ה כיום רואים שתורת החסידות נתפרסמה בעולם כולו, והכל מודים שזהו חלק בתורה.

 

מה בין לימוד חסידות ללימוד מוסר?

הרבה טועים לחשוב שלימוד חסידות הוא לימוד מוסר, ולא היא. אמנם תורת החסידות ותורת המוסר – שתיהן מה', ועוד שספרי המוסר שנכתבו בדורות האחרונים העתיקו דעות, השקפות, רעיונות ויסודות רבים מתורת חסידות חב"ד כמו כתבי הרב שלמה ולבה ו"מכתב מאליהו" של הרב דסלר. ואף בשיחות בעל פה השתמשו בעלי המוסר ברעיונות מן החסידות. אך ההבדל שבין חסידות למוסר הוא הבדל שבמהות. על כן רב השוני שביניהם.

 

חסידות, כאמור היא פנימיות התורה ויש בה חידוש, מאחר שנתגלתה בדורות האחרונים. ואילו מוסר קשור בנגלה דתורה, והוא ידוע מקדמת דנא ואין בו חידוש.

 

אם נעיין בספרי מוסר כמו: מסילת ישרים, ארחות צדיקים, שערי תשובה וכד' נראה שהם עוסקים בתיקון מידות פרטיות: גאוה, כעס, קנאה, תאוה וכיו"ב. לעומת זה, החסידות עוסקת בטיפול בשורש הבעיה, החסידות באה לטפל באדם עצמו, בעצם מהותו, בנקודה הפנימית. כיצד? נקודת התורפה אצל כל אדם היא העמדת ה"אני" שלו כמרכז העולם. בחשבו שהכל מגיע לו, וכולם חייבים לשרתו. לכן הוא עלול ליפול ח"ו לעניין של גאווה או כעס, אם פוגעים בו וכו' וכו'… מציאות של אני ואפסי עוד. למעשה, זוהי מהותה של הנפש הבהמית.

 

אך החסידות, כאמור, מגלה לנו שליהודי יש גם מציאות פנימית עצמותית של הנפש האלוקית, שהיא חלק אלוק ממעל ממש, כביכול חלק מה', שמהותה הוא אלוקות. ותפקידנו לגלות אותה ולהגבירה על הנפש הבהמית. ומהאתכפיא (מכניעת הנפש הבהמית) נעשה אתהפכא חשוכא לנהורא (החושך נהפך לאור). על ידי כך מוסטת נקודת המרכז מן הנפש הבהמית אל הנפש האלוקית השואפת להידבק בה' ולמלא את הכוונה העליונה בבריאה – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, כשהנפש הבהמית עוזרת ומסייעת לכך בעצמה רבה.

 

וזה נעשה על ידי לימוד פנימיות התורה – שענינה אלוקות ונשמה. דהיינו, כשם שנגלה דתורה, גופי תורה שהם ההלכות, מגלה את החלק הגלוי שבנפש האלוקית, ומגלה אותה אל החלק הגלוי כביכול שבהקב"ה, כך פנימיות התורה – נשמת התורה, מגלה את החלק ה"סתום" שבנשמה, את מהותה ועצמותה ומגלה אותה כביכול למהותו ועצמותו של הקב"ה. דהיינו, בלימוד חסידות העבודה היא על גילוי הנקודה הפנימית, שענינה הוא אלוקות. העבודה לגלות בתוך האדם והעולם את המהות הפנימית והעצמית של הקב"ה, התורה וישראל. בשביל זה צריך עזרה משמים – כח אלוקי מיוחד – ולשם כך נוצרה תורת החסידות, הפורצת את כל הגדרים ומגלה אלוקות בכל פינה, ועל ידי זה  יכירו וידעו כל יושבי תבל כי

ה' הוא האלוקים!!!    אין עוד מלבדו!!!

 

כאמור, תורת החסידות מלמדת להכיר את ה' ולראות בכל צעד השגחה פרטית, ומעוררת אהבה ויראה וחשק להשלים את הכוונה העליונה בבריאת העולם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. משום כך תורת החסידות שונה מתורת המוסר בהתייחסותה לעולם. בעוד תורת המוסר רואה את הגוף טפל לנפש – שהיא העיקר, ואת העולם טפל לחיות האלוקית – שהיא העיקר, רואה אמנם תורת החסידות את הנפש והחיות האלוקית – עיקר, אך גם לדברים הגשמיים – גוף ועולם – נותנת  כבוד בהיותם כלים לאלוקות.

 

לימוד תורת החסידות וההתעסקות בה פועלת את ההכרה וההרגשה לראות בכל דבר בעולם רק את כח הפועל בנפעל. מציאות ה"יש" אינה מציאות כלל, כי אינה אלא דבר ה' שמהווה אותה מ"אין" ל"יש" בכל רגע. כדי להיזהר מהטעות שהעולם הוא מציאות בפני עצמה, יש להתקשר עם תורת החסידות – אילנא דחיי.

 

בעוד שתורת המוסר מדגישה את ה"סור מרע" מדגישה תורת החסידות את ה"ועשה טוב". ולכן בלימוד מוסר יכול להיות שיפור במידות, אך יש עמידה במקום, ואילו בלימוד חסידות יש הליכה מחיל אל חיל. כי האור הוא עצום כל כך, שממילא נעלם הרע לגמרי. ובדרך החיובית שלה נעשה ממילא תיקון לאדם ולעולם ללא הצורך בלימוד מוסר. 

 

ועוד, מכיון שהחסידות ענינה אלוקות והיא הכנה לביאת המשיח ברור למה חסיד תמיד בשמחה. כי מי שמתאחד עם ה' שמח, כי עוז וחדוה במקומו… (דברי הימים א טז כז) ופנימיותו האמיתית של החסיד מאירה בגילוי (על פי שיחות הרבי מה"מ שיל"ו, ועל פי הסברים לשיחות הרבי של הרב לוי יצחק גינזבורג בספרו "פניני התניא").

 

בימינו לימוד חסידות –  חובה!

בלימוד נגלה בלי חסידות אין ניצול הסתים של הנשמה, כי לא מתחברים לתורה. על דרך מי שלומד רק בגירסא ולא בעיון, רק חיצוניות ולא פנימיות, גוף בלי נשמה. על דרך משנה בלי גמרא. ובימינו יש לזה חשיבות מיוחדת כפי שאומר הרבי בהדגשה רבה ובחריפות:

כבר מילתי אמורה בכ"מ מיוסד על מאמר האריז"ל אשר בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה… אשר בתקופתנו שרבו השמים חושך לאור ואור לחושך, אין זה רק עניין של גילוי זאת החכמה, אלא שבזה תלוי לימוד התורה וקיום המצוות כדבעי ובהשתלשלות בזמן, ולפעמים ע"י שינוי ממקום למקום, יש מקום לומר שבזה תלוי לימוד התורה וקיום מצוותי' בכלל כיון שרוחות אי מצויות מנשבות בעולם, ובפרט בעולמם של הנוער היוצא זה עתה מכותלי בית המדרש ובית הכנסת לאויר העולם, ואפילו בעולם הנוער היוצא מכותלי בית הוריהם לחוץ… שלכן הכרח הכי גדול לקבוע עיתים ללימוד תורת החסידות קביעות בזמן וקביעות בנפש והליכה בהדרכותי' ומנהגי', וקביעות זו מוכרחת ולא רק לאלו שהם צריכים להיות טופח ע"מ להטפיח אלא לכאו"א מישראל (הרבי באג"ק כרך י"ג, ד'תק"נ).

 

ועוד מסביר הרבי מה"מ שיל"ו:

אע"פ שהתגלות החסידות היא כדי לבוא לאהבה ויראה, מ"מ לא נתגלתה תורת החסידות בדורות הראשונים (שהיו שייכים יותר לענייני אהוי"ר), שהיתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים כ"א ליחידי סגולה, כי אם בדורות האחרונים בעקבות משיחא דוקא. והשני טעמים בזה: א) כיון שבעקבות משיחא הולך ומתגבר החושך ביותר, יש צורך לבטל ולהאיר חושך גדול זה ע"י אור גדול ביותר. ב) כיון שמתקרבים לימות המשיח שאז יהי' שלמות הגילוי דפנימיות התורה, צ"ל הכנה מעין זה ע"י הפצת המעיינות החוצה (הרבי, תורת מנחם ב' עמ' 41).

 

חובה ללמוד חסידות, כי ענינה של תורת החסידות הוא גילוי פנימיות התורה – גילוי אלוקות, יש בה חידוש שלא היה קודם שנתגלתה, והיא הכנה למשיח וטעימה מתורתו, יש הכרח לעסוק בה בדורנו, דור עקבתא דמשיחא, כדי להאיר על ידה את החושך הכפול ומכופל. ואין לטעון שמכיוון שבדורות הקודמים לא למדו חסידות אין זו מחובתנו ללמוד חסידות, כשם שאין לומר שמכיוון שצדיקי עולם קודם מתן תורה לא היו מחויבים לקיים את התורה באופן שלאחר מתן תורה, אף אנו איננו מחויבים בכך…

 

וכאמור, תורת החסידות בתוכנה היא התבוננות בגדולת ה', מלמדת להכיר את ה' ולראות בכל דבר השגחה פרטית, ושגם הדברים הגשמיים חשובים, כי הם כלי לאלוקות. היא מעוררת אהבת ה' ויראתו וחשק להשלים את הכוונה העליונה בבריאת העולם לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

 

חובה ללמוד חסידות ואף לא אחד פטור מכך, אף מי שהעניין הזה וחשיבותו אינם ידועים לו, כפי שמדגיש הרבי באגרות קודש:

וכבר ידוע פירוש של"ה הקדוש, חטאתי כי לא ידעתי, אשר גם העדר הידיעה לחטא נחשב, ובפרט בדורנו זה שפסק האר"י החי הקדוש שמצוה לגלות זו החכמה. ומובן שאין יוצאים ידי חובתם באמירה בעלמא אשר אף גם אמירה זו סגולה היא לכמה וכמה עניינים, הנה לימוד התורה צריך להיות גם כן בהבנה והשגה. והאריכות בזה אך למותר (הרבי באג"ק כרך ט עמ' קב).    

 

יותר מזה, צריך לצעוק ברחובות שחובה ללמוד חסידות!

האמת היא שהיו צריכים לצאת לרחובות ולצעוק, געוואלד אידן! ישנה תורת החסידות, שהקב"ה רוצה שבני ישראל ילמדו כדי שמשיח יבוא (הרבי, תורת מנחם חלק א', עמ' 45, הערה 48).

 

…וההוראה מזה: צריכים לעסוק בהפצת התורה בכלל ובהפצת המעיינות בפרט באופן של רעש ושטורעם, כהוראת רבותינו נשיאינו.

טוען הוא: הרי צריך להיות "דברי חכמים בנחת נשמעים", וצריכים תחלה להתיישב ולהתבונן מה לעשות וכיצד לעשות, וצריכים לכנס אסיפה ולהתחשב עם הע"א זקנים.

ואח"כ כשניגשים כבר להפצת התורה צריכים לגשת בשקט ובנחת, צעד אחר צעד, שזהו הרי הסדר כפי שת"ח הולך – "גודל בצד עקב ועקב בצד גודל", ובפרט שכאן מדובר אודות הפצת התורה, שתורה היא חכמתו של הקב"ה – לא מתאים שיעשו בזה שטורעם ורעש, זה לא לפי כבוד התורה ולא לפי כבודו.

ובפרט שצריך להתחשב גם בכבוד של זה שאליו הוא ניגש, כיון שכאשר הוא ילך ברעש זה יפעול על ההוא קלות בענין…

והעיקר (כאמור): הוא צריך להתחשב גם עם כבודו העצמי!

א"כ מה אומרים לו, שילך להפצת התורה והפצת המעיינות עם שטורעם ורעש – מה עושה כאן הרעש עם ה"האזעקה"?!

אומר לו כ"ק מו"ח אדמו"ר: איפכא מסתברא: כיון שהנה הנה בא משיח צדקנו, ונשארו רגעים ספורים בלבד – צריך להיות "חטוף ואכול חטוף ושתי", צריך לרוץ ולחטוף כל ענין שאפשר לעשות, ולעסוק בזה עם רעש ושטורעם! (משיחת הרבי, ש"פ יתרו ה’תש”מ). 

 

לימוד חסידות מקרב את הגאולה

הרבי מה”מ שיל”ו מסביר את חשיבות לימוד החסידות באגרות קודש:

ולפלא שקיצר במכתב זה בהנוגע בהכרח לימוד פנימיות התורה, אשר בדורות האחרונים נתבארה בתורת הבעש"ט, תלמידיו ותלמידי תלמידיו – והעדר לימוד זה ח"ו. או אפילו הלימוד בזה במיעוט מכפי יכלתו – ה"ז מעכב את הגאולה מאריך את הגלות וכו' וכו'…

וכבר ידוע מענה משיח צדקנו להבעש"ט, אשר יבוא כאשר יפוצו מעיינותיך חוצה, יפוצו דוקא. שמזה מובן ופשוט גודל החוב והאחריות של כאו"א שחננו השי"ת בהשפעה על זולתו – להביא את מושפעיו למעיינות אלו, ומכלל הן כו'. וכל מי שלא נבנה בהמ"ק בימיו ח"ו כו', והשי"ת יזכנו לקיום היעוד דטבילה במעיינות אלו, וכמרומז גם ברמב"ם סוף הל' מקוואות, כולם ידעו אותי גו' דעה את הוי' כמים לים מכסים (דברי הרבי באג"ק חי"א עמ' רצו-ז).

 

ובעומק יותר – שיפוצו מעיינותיך חוצה הוא התוכן דביאת המשיח וגאולת השכינה ובני ישראל, כי התוכן דהפצת המעיינות חוצה הוא שמתגלה בעולם ידיעת אלוקות, וככל שהולך וניתוסף יותר בהתגלות ידיעת אלוקות בעולם, הולכים ומתקרבים יותר ל"אותו הזמן" (ימות המשיח)… (ש)לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד… כמ"ש (ישע' י"א ט): כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (רמב"ם בסיום וחותם ספרו משנה תורה): שלא זו בלבד שהעולם לא יסתיר על אלוקות (גלות השכינה, אלא אדרבא, שהעולם יהי' מכוסה לגמרי "בדעה את ה'" (תכלית השלמות דגאולת השכינה), ועאכו"כ בנ"י, ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם"… (הרבי, ספר השיחות ה’תשנ”ב, כרך א' עמ' 169).

 

ואמנם, בדורות הקודמים היה נהרא נהרא ופשטיה ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, אך היום רואים במוחש הכרח גמור בלימוד והסברה דוקא על דרך החסידות.

 

יש אומרים שאלו "מרגליות" וצריך קודם לבושים

נכון שבד' אמות של עצמו אפשר רק לבושים

אך כשעומד לפני מלך חדר לפנים מחדר

"הנה זה עומד אחר כתלנו"

ואז "והיו לבשר אחד", ישראל ומלכא בלחודוהי

צריכים את המרגליות ללכת לחופה עם ה'

(הרבי, לקו"ש ח"כ יט-כ כסלו)

צריכים להשלים הניצוצות הכי אחרונים לפעול ביאת המשיח. זה מיישר את הדרך למשיח. לכן צריך לעסוק בגילוי והפצה של תורה זו.

 

רבותינו נשיאינו יכלו לעסוק בהפצת המעיינות ובהבאת הגאולה בעצמם, אלא שרצו לזכות את כל אחד ואחד מאיתנו בכך:

וכן הוא בנוגע לההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה כדי לפעול ביאת המשיח (אימתי קאתי מר, לכשיפוצו מעינותיך חוצה) – שרבותינו נשיאינו היו יכולים לפעול זה בעצמם באופן ד"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", אלא שרצונם היה לזכות את כל אחד ואחד מאתנו, שגם לנו תהי' שייכות והשתתפות בהפעולה דהבאת המשיח… כאן למטה מעשרה טפחים, ולכן השאירו לנו מקום שנוכל גם אנו מצידנו לעשות משהו בהפצת המעיינות חוצה, שכן, כשיהי' לנו חלק – בהכנה והקדמה לביאת המשיח ("יפוצו מעינותיך חוצה"), יהי' לנו גם חלק – לא באופן של "נהמא דכיסופא" – בביאת המשיח ("אתי מר"), במהרה בימינו (תורת מנחם, חלק ד', עמ' 245).

 

 

לימוד סוד התורה מגלה את סוד הקץ וממילא באה הגאולה

אי אפשר ללמוד גליא דתורה ללא סתים דתורה. כי ללא סתים דתורה אין קיום לגליא דתורה, כשם שאין קיום לגוף, גופי תורה ללא הנשמה, נשמתא דאורייתא.

וככתוב בזוהר:

תלת קשרין אנון מתקשרן דא בדא; קוב"ה, אורייתא וישראל

וכולהו דרגא על דרגא סתים וגליא

(זוהר, חלק ג ע"ג א)

היינו, שהדרך להתקשרות של ישראל עם ה' הוא על ידי התורה. וכך על ידי גליא דתורה מתקשרים עם גליא דקוב"ה, ועל ידי סתים דאורייתא מתקשרים עם סתים דקוב"ה. וכשם שיש לקבל את הקב"ה כאחדות אחת אמיתית: שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד, כך אין לחלק את התורה ולהפריד בין הגליא לסתים – יש לקבל אותה כאחדות אחת. כלומר, אין להפריד בין גופי תורה לנשמת תורה, כדי שלא תהיה חלוקה בין סתים דקוב"ה לגליא דקוב"ה. ה' אחד, התורה אחת וגוי אחד בארץ (על פי שיחות הרבי).       

 

ומכאן הקשר בין לימוד פנימיות התורה לבין הגאולה, שהצד השווה שבהן ששתיהן סוד. וכשם שהסוד והנגלה אינם מחוברים כאן בארץ למטה, כך אינם מחוברים למעלה. וכאשר יהיה חיבור ביניהם בארץ, יהיה חיבור ביניהם למעלה, שהרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא (כשיש התעוררות למטה יש התעוררות למעלה), ועוד שהסוד של עם ישראל והפנימיות שלו הוא תכלית הטוב. וממילא כשיהיה איחוד בין הסוד הפנימי לנגלה החיצוני כאן בארץ, אז יתגלה סוד הקץ ותבוא הגאולה: 

וכאשר יגיעו להכרה זו, שאז תהי' האחדות של סתים דאורייתא עם גליא דאורייתא, ועל ידה גם האחדות של גליא דישראל גם סתים דישראל [שהסתים דישראל הוא תכלית הטוב, כמ"ש בתניא ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"], ועל ידי זה גם האחדות עם גליא דקוב"ה וסתים דקוב"ה – אזי יהי' כן גם בנוגע לה"קץ" – שעם היותו עכשיו סתים, "לבא לפומי' לא גליא", הרי, כאשר יחברו למטה הסתים עם הגליא, יהי' כן גם למעלה, שה"קץ" יומשך מסתים לגליא, ובמילא תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו ממש (הרבי, תורת מנחם חלק ד' עמ' 189).

 

לימוד פנימיות התורה הוא שורש ענין קבלת השכר של לע"ל

שזהו שורש ענין קבלת שכר דלע"ל בהגלות לישראל מפנימיות סודות התור' שהיה סתום וגנוז בפנימית העדן העליון שהוא בחי' פנימית ועצמות התענוג והשעשועים העליונים שבעצמות אוא"ס שמאיר בפנימית ע"י והוא פנימית ועצמות העדן דעליו נאמר: עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו (האדמו"ר האמצעי, נר מצוה ותורה אור עמ' 182).

דהיינו, גילוי סודות התורה הוא גילוי העדן עצמו בפנימיותו – לא מדובר ב"גן עדן" אלא ב"עדן" עצמו, כי "גן" לחוד ו"עדן" לחוד. וה"עדן" הוא בחינת התענוג העליון. ולכן עצם גילוי הסוד, הוא עניין השכר שהובטחנו שנזכה בו לעתיד לבוא.

 

 

לימוד פנימיות התורה 

טעימה מתורתו של משיח

עכשיו בסוף תקופת הגלות רק מתחילים לטעום מתורתו של משיח, וזהו מעין והכנה לגאולה העתידה:

הנה בזמן הזה בערב שבת הרי הפס"ד בשו"ע

שבערב שבת צ"ל הטעימה מכל תבשיל ותבשיל דשבת

טועמי' חיים זכו

וא"כ צ"ל עתה הטעימה מהגילוי דבחי' של תורה שיתגלה לעתיד לבוא היינו ההבנה וההשגה בפנימיות התורה

(הרבי, ספר המאמרים א עמ' תס"ב)

ענינה של תורת החסידות הוא משיח

 החידוש של משיח הוא – גילוי פנימיות התורה, ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א ב), "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'" (פרש"י עה"פ) (שיחת הרבי באחרון של פסח ה’תשמ”ו).

 

ומסביר הרבי, שחסידות הוא כתר התורה, וזהו עניינו של משיח, לכן הוא עוסק בהפצתה חוצה עוד בתקופת הגלות, כהכנה להתגלותו בפשטות:

וזהו גם הטעם להפצת כתרה של תורה, פנימיות התורה, ובאופן ד"יפוצו מעיינותיך חוצה", עניינו של מלכא משיחא, עוד לפני ביאתו וגילויו בפשטות (הרבי, התוועדויות שיחת וא"ו תשרי ה’תשמ”ח ח"א עמ' 119).  

 

לפיכך ביאור מהותה של תורת החסידות יובהר על ידי ביאור תוכנו הפנימי של משיח. כי "משכרה (של מצוה) נדע מהותה", ומכיון אשר על ידי [הפצת מעינות] החסידות אתי מר דא מלכא משיחא, הרי מענינו של משיח – שכרה, נדע את מהותה…

וכמו שבכל נשמה פרטית, בחינת היחידה היא נקודה העצמית של הנשמה, כן הוא ב[החיות ו]הנשמה של כללות ההשתלשלות, שבחינת היחידה שבה (בחינתו של משיח) היא – עצם נקודת החיות שלמעלה מגדר ציור. ומנקודה זו, מסתעפות כל מעלות הפרטיות, נרנ"ח דכללות.

כי עצם החיות הוא בלתי מוגבל והבל"ג שלו אינו רק בענין הנצחיות, שאיננו נתפס בשינויי הזמן כי כל עצם בלתי משתנה.

[שגם זה מהטעמים שלע"ל יהיו חיים נצחיים: עכשיו, שנמשך בעולם רק בחינת התפשטות החיות ישנו ענין המיתה. כי בבחינת ההתפשטות שייך ענין השינוי ועד – הפסק וכליון. משא"כ לעתיד שיומשך עצם החיות, הרי כל עצמי בלתי משתנה].

אלא גם בענין האיכות והמעלה ששלם הוא בתכלית השלמות. ולכן, כשתומשך בעולמות בחינת היחידה ויחיו בחיות עצמי יהיו במילא בתכלית המעלה והשלמות (דברי הרבי בקונטרס "ענינה של תורת החסידות" עמ' ג-ד, שיחת י"ט כסלו ה’תשכ”ו).

 

ובלשון אחר, לעתיד לבוא תתגלה היחידה שבנפש, שהיא עצם הנשמה, על ידי לימוד החסידות, פנימיות התורה, שהיא תורתו של משיח, וזהו עיקר עניינו של משיח. על כן יהיו חיים נצחיים. וכמו שמסביר הרבי, שעתה יכולה להיות מציאות של היפך החיות אך ורק משום שהדביקות וההתקשרות עתה לאלוקות אינם בגילוי… ולעתיד לבוא זה יהיה בגילוי ובשלימות… ויתגלה שגם העלם החיות שהיה בזמן הגלות היה רק זמני, ובחיצוניות בלבד (ליקוטי שיחות ח"ו עמ' 184).

 

למה דוקא חסידות חב"ד?

חסידות חב"ד פותחת שערי היכלי חכמה ובינה, לידע ולהכיר את מי שאמר והי' העולם בהשגה שכלית, מעוררת רגשי הלב להתפעל באותה מידה שבלב המחוייבת מהשכלה זו, ומורה דרך אשר כל אחד ואחד לפום שיעורא דילי' יכול לגשת אל הקודש לעבוד את הוי' במוחו וליבו (הרבי הריי"ץ, היום יום י"ח כסלו). 

 

הרבי הריי"ץ אומר לנו שחסידות חב"ד היא ענין לכל אחד ואחד, דהיינו לכל יהודי ויהודי. דבר זה הדגיש אבי חסידות חב"ד, האדמו"ר הזקן, וכפי שמסביר הרבי פעמים רבות: כידוע פתגם רבינו הזקן שתורת חסידות חב"ד אינה ענין השייך לחוג או מפלגה מיוחדת, כי אם, נחלת כל ישראל, וכ"ק מו"ח אדמו"ר הכריז ופרסם שעתה הגיע הזמן לכך, היינו, שתורת החסידות היא נחלת כל ישראל בפועל ובגלוי, ובמילא, כאו"א מישראל הם אנשי שלומנו (הרבי, התוועדויות ה’תשמ”ז ח"ב עמ' 239 מוגה).

 

ולהלן ההסבר לכך, ובראשונה שני סיפורים המבארים את הענין, סיפורה של הרבנית דבורה לאה בתו של האדמו"ר הזקן והסיפור השני על האדמו"ר הזקן.

 

סיפורה של הרבנית דבורה לאה בתו של האדמו"ר הזקן

הרבנית הצדקנית דבורה לאה היתה חכמה גדולה ובעלת יראת שמים עצומה, ונודעה בקשר המיוחד לאביה, ובמסירות נפשה אליו ולתורתו.

בשנת ה'תקנ"א – ה'תקנ"ב כשהחלה תורת החסידות לפרוח ולהאיר את העולם, נתעורר קטרוג גדול בשמים, וריחפה סכנה גדולה לאדמו"ר הזקן ולתורתו.

 

באחד הימים סיפר הרבי, האדמו"ר הזקן לבתו הרבנית, דבורה לאה, מה היו כוונותיו בתיתו לה את השם דבורה לאה, וכן שוחח אתה על עבודתו הקדושה בהרחבת תורת החסידות – תורת מוריו ורבותיו הקדושים. אמנם, אמר לה, הדבר מתקבל בהצלחה רבה אך השטן מקטרג, ועל כן נגזרה גזרה קשה על חייו ועל תורתו.    

 

ברגע הראשון הרבנית לא הגיבה שום דבר. אך לאחר זמן חזרה לאביה ואמרה לו שאסור לו להסכים לכך. 

 

הרבנית עצמה הבינה שהמצב קשה ושחיי אביה בסכנה. והחליטה למסור את חייה למען חיי אביה ולמען תורתו. היא פנתה לשלושה מזקני החסידים: ר' משה מייזלש, ר' פנחס רייזעס ור' משה ווילנקר, וביקשה מהם להבטיח לה בשבועה לעשות מה שתדרוש מהם, ולשמור את דבריה בסוד גמור, עד שיהיה אפשר לגלות.

 

החסידים אבירי החכמה והדעת הללו התרגשו מדברי הרבנית, והחליטו לדון בינם לבין עצמם בדבריה, קודם שיחליטו אם לקבל אותם אם לאו. לשם כך ביקשו שהות של יום אחד. בינתים הם התוועדו ביניהם פעמים מספר. ומאחר שהבינו שהרבנית יודעת דברים שהם אינם יודעים, על כן החליטו לקבל כל מה שתטיל עליהם.

 

שלושת החסידים הגיעו לרבנית במועד שקבעה להם, והיא קיבלה אותם בסבר פנים יפות. ואמרה להם: כולנו חסידיו של הרבי ועל כולנו למסור את נפשנו בפועל ממש למען הרבי, ולמען תורתו הממשיכה את תורת הבעל שם טוב. היא סיימה את דבריה ופרצה בבכי…

 

ר' מייזלש אמר שהוא יהיה מוכן למסור את נפשו למען הרבי – האדמו"ר הזקן, ולמען תורת הבעל שם טוב. לאחר דבריו אלה ביקשה הרבנית מהחסידים שיישבעו לה שבועה על פי תורה, למלא אחר הוראותיה.

 

ולאחר שניאותו שלושת החסידים לקבל את אשר תאמר להם, אמרה הרבנית, שהיא ממנה אותם לבית דין, לפסוק הלכה על פי חוקי התורה.

 

ואז אמרה הרבנית בהתרגשות ובהחלטיות: מאחר שהיה קטרוג על תורת אבי, עלולות להיות תוצאות חמורות מכך… אחרי שתורת הבעל שם טוב הפכה לאילנא דחיי לאחר עבודה של שלושים שנה, קמו המקטרגים הרוצים לעקור את הכל… אני רוצה לחיות כדי להמשיך לטפל באילנא דחיי, אך מורינו – הבעש"ט והרב המגיד – התגלו לאבי בפנים כהות והודיעו לו על הימים הקשים האלה, ועל הסכנה לתורתם, אך הבטיחו שתמיד יעזרו לו…

 

ובכן, החלטתי למסור את חיי…

 

החסידים שמעו את דבריה נבהלו ובכו בכי רב ודעתם התבלבלה…

 

בערב ראש השנה לאחר תפילת מנחה הלכה הרבנית לבית הכנסת, שם היו הרבי האדמו"ר הזקן, ומעטים מזקני החסידים. וכשהם שקועים באמירת תהילים, פתחה את ארון הקודש והודיעה לכולם, שהקהל הקדוש וספרי הקודש עדים שהיא מקבלת עליה בשבועה שהיא דבורה לאה בת סטערנא מחליפה את אביה ר' שניאור זלמן, על מנת שהוא יישאר בחיים.

 

ואכן, למחרת ראש השנה, ביום ג' בתשרי, נסתלקה הרבנית דבורה לאה. והאדמו"ר הזקן קיבל עליו את חינוך בנה יחידה שברבות הימים היה לאדמו"ר השלישי של חב"ד, האדמו"ר הצמח צדק.  

 

 

הסיפור על האדמו"ר הזקן

תורת החסידות הביאה לעולם גילוי אור אלוקי גדול ועצום, עד שזה עורר קטרוג בשמים, ובעקבותיו היתה התנגדות חזקה לחסידות כאן בארץ. התנגדות זו התעצמה במיוחד בגילוי תורת האדמו"ר הזקן, ועל כן רבו ההלשנות שגרמו למאסרו של האדמו"ר הזקן על ידי הממשלה הרוסית.

 

ומסופר שבהיות רבינו הזקן במאסר באו פ"א לבקרו רבותיו מעלמא דקשוט – רבו, הרב המגיד והבעש"ט נ"ע. ושאל אותם רבינו הזקן, למה מגיע לו שישב במאסר, ומה תובעים ממנו? והשיבו לו, שנתחזק עליו הקטרוג, על שאומר דברי חסידות הרבה ובגילוי כו'.

ושאל אותם: וכאשר אצא מכאן – האם אפסיק מלומר דברי חסידות? והשיבו לו: כיון שהתחלת אל תפסיק, ואדרבה, לכשתצא תאמר יותר. ע"כ תוכן הסיפור.

 

הרבי מביא את הסיפור הזה ומסביר: מאסרו של רבינו הזקן למטה (בגשמיות) נשתלשל ובא מהקטרוג למעלה על ריבוי דברי חסידות שאמר בגילוי כו': ולכן נתעורר אצלו ספק אולי צריך להפסיק הנהגתו, ועל זה הורו לו רבותיו שאדרבה, "לכשתצא תאמר יותר".

ולכאורה זה דורש ביאור, קטרוג מסוג זה כבר הי' בזמן נשיאותו של הרב המגיד, וכידוע הסיפור אודות הקטרוג אז וסיבתו, שפעם מצאו כתב של חסידות שהתגלגל במקום בלתי ראוי כו', ונעשה קטרוג למעלה על המגיד, שמפרסם עניני רזין דרזין באופן דתשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות (איכה ד', א'), ורבינו הזקן ביטל  את הקטרוג ע"י שהביא משל מבן המלך שנחלה במחלה מסוכנת שלא מצאו לה אלא תרופה אחת: לקחת את האבן היקרה הקבועה בכתר מלכותו של המלך, שבה תלוי כל היוקר דכתר המלך, לשחקה ולערבה במים, ולשפוך מתערובת זו לבין שפתיו של בן המלך, בתקוה שכו' האי ואולי תיכנס טיפה אחת לתוך פיו וכו', ותציל את חייו – שכן הוא גם בנדו"ד, אשר פרסום רזי התורה (האבן היקרה שבכתר המלך) כדאי הוא להציל את חיי בן המלך (עם ישראל), ועפ"ז אם כבר בימי המגיד ביטל רבינו הזקן את הקטרוג על גילוי דברי חסידות, על ידי ההסברה שפרסום והפצת החסידות הוא דבר המוכרח ביותר, ענין של פיקוח נפש, הנוגע להצלת חייו של בן המלך – עאכו"כ כשעבר עוד שלב ב"ירידת הדורות", ומן הסתם ירד מצבו (הרוחני) של בן המלך, הרי בודאי ובודאי שהפצת דברי חסידות (שחיקת האבן היקרה שבכתר המלך) הוא הכי הכרחי להצלת חיי נפשו של בן המלך, ומה נשתנה בעת נשיאותו של רבינו הזקן, ששוב נתעורר עליו הקטרוג בגלל ריבוי דברי החסידות שהשפיע בגילוי – ועד שנתעורר ספק אצלו (למרות שהוא הוא שביטל קטרוג דומה על המגיד ע"י המשל דשחיקת האבן היקרה שבכתר המלך) שאולי יש לו למנוע מלומר דברי חסידות, והוזקק להוראה מפורשת מרבותיו ש"אדרבה, לכשתצא תאמר יותר"?

ויובן זה בהקדים באור דברי האריז"ל ש"דוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה" – אף שבדורות הראשונים היתה חכמת הקבלה "נסתרה" ונעלמה מכל תלמידי חכמים כ"א ליחידי סגולה ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים כדאיתא בגמ'. דלכאורה: מכיון שהורו חז"ל שדברים שהן כבשונו של עולם ("סתרו של עולם") יהיו תחת לראשך, וע"פ דין הגמ' יש כמה תנאים והגבלות באופן גילוי חכמה זו (וכן נפסק להלכה ברמב"ם) איך הותר בדורות האחרונים "לגלות זאת החכמה"? והביאור בזה ובהקדים.

מובן שהתנאים וההגבלות בלימוד חכמת האמת אינם מפני איסור מצד החפצא דתורה (שחלק זה שבתורה – צריך בעצם להיות בהסתר), אלא מפני חסרון בהגברא, דכיון שרוב בנ"א אינם יכולים לעמוד על דברים אלה, לכן לימוד זה עלול להביא לידי הזק (ע"ד "לא זכה – נעשית לו" כו').

אבל מצד החפצא דתורה, הרי חכמה זו היא חלק מתורתנו הקדושה השייכת לכל אחד ואחד מישראל… וכל אחד ואחד מישראל חייב ללמוד אותו… ובפרט ע"פ דברי הרמב"ם בסוף ספר "היד", וז"ל: ובאותו הזמן… לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם שנאמר: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"… (קטעים מדברי הרבי מתוך "ליקוטי שיחות" חלק ל י"ט-כ' כסלו).

 

בגלל גודל ירידת הדורות האחרונים יש מצוה לגלות זאת החכמה, שהיא מעוררת את הכוחות הפנימיים הנסתרים שבנשמת האדם, הנותנים לו עזר וסיוע להתגבר על חשכת הגלות מבחוץ ועל המניעות שמבפנים, להתעורר באהבת ה' ויראתו כו', ולעבדו בלבב שלם.

 

לשם כך גילוי פנימיות התורה היה באופן שהעיקר הוא ידיעת נקודת הענין בקיצור, ע"ד לשון המשנה שהוא "דבר" קצר וכולל עניינים רבים שזה בכלל "מקרא" – ענייני החסידות שנתגלו ע"י הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם באופן של "נקודות" ובקיצור כמו במשל של הצלת בן המלך ע"י טיפה אחת, שנקודה של חסידות – טיפה אחת יכולה להציל את בן המלך. וכך גילוי החסידות באופן של נקודה ע"י הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם לדורותיהם הועילו ופעלו להחיות את בן המלך, והעמידו יראים ושלמים לאלפים ולרבבות כו'.

 

אך החידוש בגילוי החסידות ע"י רבינו הזקן – חסידות חב"ד שבא באופן של "הרחבה" ושקו"ט, שבמאמריו ותורת החסידות שלו (החל מספר התניא) מבאר ענייני תורת החסידות באופן של הבנה והשגה וכשמה חסידות חב"ד.

 

ולכן התעורר עליו קטרוג חדש על שאמר דברי חסידות בריבוי. ולכאורה אין זה דבר המוכרח להצלת חייו של בן המלך, ולכן נתעורר ספק אצל רבינו הזקן, שאולי צריך להפסיק מגילוי דברי חסידות באופן כזה. וע"ז הורו לו רבותיו, שע"י מסירת נפשו וישיבתו במאסר פעל למעלה שיוכל להמשיך לגלות דברי חסידות באופן של הרחבה – כלימוד גמרא. לימוד פנימיות התורה בדרך של חב"ד, שזוהי הדרך לישר ישראל ולהכין לבם לימות המשיח. שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, שיוכלו לעסוק בהשגת דעת בוראם.

 

כך שגם מי שחושב שמספיק ללמוד נגלה דתורה, לימוד דברי מוסר, ולימוד דברי חסידות של הבעש"ט, המגיד ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם כדי להתגבר על החושך הכפול ומכופל דעקבתא דמשיחא, איך יפטור עצמו מלימוד זה, כשפסק דין ברור הלכה למעשה בנגלה דתורה (בהלכות ת"ת של "הרב" אדמו"ר הזקן) שכל נפש מישראל חייב ללמוד כל התורה כולה.

 

והתורה כולה כוללת את פשט ההלכות ואת הרמזים, הדרשות והסודות. ויתרה מזה מ"ש במקרא (תניא אגה"ק סכ"ו), שכל נפש מישראל מחוייב לחדש שכל חדש הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר, שמזה מובן שגם הנסתר צריכים ללמוד באופן של חב"ד (על פי ליקוטי שיחות כרך ל, שיחת י"ט כסלו).

 

וכפי שענה הרבי באגרות קודש למי ששאל, למה צריך ללמוד חסידות חב"ד דוקא?: ובשאלתו מדוע צריכים ללמוד דוקא בתורת חב"ד, הנה צריך הענין ביאור ארוך וקשה להעלותו על הכתב. ובפרט בלי ידיעה מוקדמת אודות ידיעותיו בשיטה זו. והנקודה היסודית בזה היא – בדוגמת המענה על השאלה, מדוע צריכים ללמוד גם גמרא ולא משנה או תורה שבכתב בלבד, שהמענה על השאלה הזו פשוט, שלימוד הגמרא הוא מוסיף ומבאר ומגלה את הטמון והמרומז במשנה ותורה שבכתב. והוא הדבר בנוגע לתורת חב"ד – המבארת ומסברת, ובמילא מגלה, הטמון והמרומז בתורת הבעש"ט ותלמידיו, ובפנימיות התורה בכלל. ואם בשנים מלפנים הי' לימוד פנימיות התורה שייך (מכמה טעמים) רק ליחידי סגולה, הנה בדורנו זה מצוה לגלות חלק תורה זה וגם הכרח, וכמבואר באגרת הקודש לרבינו הזקן ס"י כו' מהאריז"ל… ויהי רצון שרצונו הנ"ל יתגבר על ההעלמות והסתרים ויפעול פעולתו – שיזכה להתקשר באילנא דחיי… (הרבי באג"ק חי"א עמ' קלב – ג).

 

ובמיוחד מפני שלימוד חסידות חב"ד עניינה גילוי תורתו של משיח, שעיקר גילויה מתחיל מי"ט כסלו: המעלה המיוחדת דראש השנה ומתן תורה דתורת החסידות (הכוונה לי"ט כסלו), חג החגים – שבו מתחילה ההתגלות דתורתו של משיח, טעמי תורה (סוד טעמי' ומסתר צפונותי'), "תורה חדשה מאתי תצא", באין ערוך להתגלות שהיתה במתן תורה, כמארז"ל: "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח" (קוהלת רבה, פי"א, ח'). (הרבי, ספר השיחות ה’תשנ”ב, כרך א' עמ' 160).

 

 וע"י ו"יפוצו מעינותיך חוצה" פרסום והפצת מעיינות החסידות, בכל מקום ומקום, עד שיגיעו גם חוצה – נזכה בקרוב (כהבטחת מלך המשיח להבעש"ט) לקאתי מר דא מלכא משיחא. שאז יקויים היעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" ובמהרה בימינו ממש (קטעים והסברים של הרבי ועל פי הרבי, מתוך "ליקוטי שיחות" כרך ל, שיחת יט כסלו).

 

 

ההתקשרות אל הרבי – התקשרות עצם הנשמה עם עצמות ומהות א"ס ב"ה

יפוצו מעינותיך חוצה – הוא התנאי לביאת המשיח. "מעינותיך" זהו המקור לתורת החסידות, שהוא נשיאי החסידות, מהבעש"ט עד נשיא דורנו.

 

ומסביר הרבי: רבים המחפשים ומבארים מעלת וגדולת נשיאי חב"ד בכלל, ונשיא דורנו, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, בפרט בענינים שונים: איש המסירות נפש, גאון, בעל מדות, צדיק, בעל רוח הקודש, מלומד בנסים ועוד ועוד…

ובכל זה – העיקר חסר כאן… וזהו – מה שהוא הוא הנשיא, ונשיא חב"ד.

כי – נשיא בכלל, נקרא ראש אלפי ישראל, הוא בחינת ראש ומוח לגביהם, וממנו הוא יניקה וחיות שלהם. ועל ידי הדביקה בו קשורים ומיוחדים הם בשרשם למעלה למעלה.

והנה כמה סוגים בנשיאים: אלו אשר השפעתם בבחי' פנימיות, ואלו אשר השפעתם בבחי' מקיף. ובזה גופא חילוקים: אם השפיעו בתורת הנגלה או הנסתר או בשניהם יחדיו, לימדו דרכי העבודה והחסידות, המשיכו השפעות גשמיות וכו' וכו'.

וישנם כאלו, שהי' בהם כמה מבחינות הנ"ל, או גם כולם.

וזה הי' מאז ועד עתה הנהגת נשיאי חב"ד, מן כ"ק אדמו"ר הזקן ועד כ"ק מו"ח הכ"מ ועד בכלל, אשר כללו כל הסוגים והחילוקים: השפיעו בפנימיות ובמקיף, בתורה, עבודה וגמ"ח, ברוחניות ובגשמיות, ובמילא היתה התקשרותם עם השייכים אליהם בכל תרי"ג אברי נפש וגוף המקושרים.

ועל כל אחד ואחת מאתנו כולנו לדעת, היינו להעמיק דעתו ולתקוע מחשבתו בזה, אשר הוא הנשיא והראש, ממנו ועל ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות, ועל ידי ההתקשרות אליו (וכבר הורה במכתביו איך ובמה מתקשרים) קשורים, ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה וכו' (משיחת הרבי, ג' תמוז ה'שי"ת).

 

ועוד, כל ישראל צריכים לידע שע"י קיום התומ"צ בלבד, ללא התקשרות לרבי, וללא פנימיות התורה שנתגלתה ע"י הרביים, מגיעים אמנם לדרגות הכי נעלות בקדושה, אבל חסרה ההתקשרות דעצם הנשמה עם עצמות ומהות א"ס ב"ה; ובהכרח שתהי' ההתקשרות אל הרבי – משה שבדור, שיש בו כל העצם דמשה – שהוא מקשר את הסתים דישראל, עצם הנשמה, עם סתים דתורה, פנימיות התורה שנתגלתה ע"י הרביים, ועי"ז עם סתים דקוב"ה (הרבי, תורת מנחם ב' עמ' 273).

 

ולנו אין אלא נשיא דורנו. ראשית, כי כיבוד אב קודמת לכיבוד סב, ועוד ועיקר, שכל נשיא דור כולל בתוכו את כל נשיאי הדורות הקודמים. לא זו בלבד שהוא ממלא את מקום אבותיו אלא שניתוסף אצלו עוד עניין – חידוש, שלפני זה לא היה בגילוי. ובפרט בדורנו – אשר בדור זה תהיה הגאולה שזהו ענין חדש לגמרי (ספר המאמרים ה’תשמ”ח עמ' צז). על כן מסביר הרבי:

וכידוע מענה דמלכא משיחא להבעש"ט, דאתי לכשיפוצו מעינותיך חוצה, אבל אנו אין לנו אלא מעיינות הבעש"ט רבינו הזקן תל' ותלמידי תלמידיהם, וכידוע שבלימוד פנימיות התורה צריך להיות בקבלה רב מפי רב, וכמו שהאריך בזה האריז"ל ותלמידו הרח"ו, יעויין שם דברים מבהילים בזה (הרבי באג"ק חלק יג ד'תשי"ב).

 

 

להשפיע על יהודים ללמוד חסידות וללכת בדרכיה

הרבי אומר שתפקידנו להשפיע על אנשים ללמוד פנימיות התורה כדי שיהיו חסידים:

והעיקר – שיהי' הענין ד"פרו ורבו", שכל חסיד יעשה עוד חסיד, כל תמים וכל תלמיד יעשה עוד תמים ועוד תלמיד, וכן הלאה, "עד בלי די", עד שיפעלו סוכ"ס שכל בנ"י יתחילו ללמוד גם פנימיות התורה, תורת החסידות (תורת מנחם, חלק ד עמ' 185).

 

הרבי זועק שעל כל אחד להשפיע על כל יהודי להיות חלק מאנ"ש למען אחדות עם ישראל. צריך להשפיע על כל יהודי להיות חסיד ובדרך חב"ד דוקא, ומהר ככל האפשר. שהאחדות בעם ישראל נפעלת כאשר כל עם ישראל יהיו השליחים של המלך המשיח על ידי לימוד תורתו וקבלת הוראותיו. זה הדבר היחידי שיכול לאחד את עם ישראל באמת:

ועד מתי יחצה העם אשר אתם לשני מחנות: עמא דבר ואנ"ש, אשר ההתאחדות צריכה להיות דוקא באופן שהכל ייהפכו לאנ"ש ולא להיפך חס ושלום, ועל מי יש להטיל עבודת הבירור בזה במחנם? ולמתי נדחה ענין זה? (אג"ק ג ת"ק).

יותר מזה מזהיר הרבי מה”מ שיל”ו ואומר, שמלך המשיח יתבע ויבקש מכל אחד דין וחשבון על כמה יהודים השפיע שיהיו חסידי חב"ד:

כאשר יבוא משיח הוא לא ידע משום קונצים, אלא יתבע – אלה פקודי המשכן? תרשום לי על פתק כמה חסידים עשית שיהיו חסידים של הרבי!!… על כמה יהודים פעלת שילמדו חת"ת?… על כמה יהודים פעלת שיבואו לומר את כל התהילים בשבת מברכים!!… (שיחת הרבי, ש"פ פקודי, מבה"ח אדר שני ה’תשכ”ז).

 

וכדי שכולנו נהיה חסידי חב"ד יש להוסיף בשמחה, להרבות בהתוועדויות ובעיקר להקים בתי חב"ד בכל מקום:

והעיקר – כאמור- שיהי' באופן ד"לא מן כו' אתה ירא אלא ממי שציוה על יראתו" ובנדו"ד ממי שציוה להרבות ולהוסיף בשמחה בכל הזדמנות האפשרית, ממי שציוה לכנס ולאסוף רבים מישראל באופן של "ברוב עם הדרת מלך" וממי שציוה להקים בתי חב"ד בכל מקום ומקום – מלך מלכי המלכים הקב"ה (הרבי, ספר התועדויות ה’תשמ”ז עמ' 179). 

 

ומשום כך מבקש הרבי להרבות בהקמת מוסדות חב"ד: ישיבות, תלמודי תורה, בתי ספר לנערות וכו', ומבקש ודורש לחנך הבנים והבנות במוסדות אלה דוקא, ומבטיח בשל כך ברכה בגשמיות וברוחניות בטוב הנראה והנגלה. כי בהם שורה ברכת נשיאינו הק' ורוחם. ודוגמה לדבריו באחד ממכתביו המרובים בעניין זה:

…ע"פ מה ששמענו כמה פעמים מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא ישראל – פשוט שצריך להיות חינוך בני ובנות אנ"ש במוסדות חינוך חב"דיים – בכל שלבי הגיל שלהם.

מובן ששמעתי ע"ד כו"כ מאנ"ש שי' שנוהגים אחרת – ולא עוד אלא ש"מלבישים" את זה באיצטלא של יר"ש – ומצטער אני עליהם ועוד יותר על יוצאי חלציהם שי' – שהרי אלה הצאן מה חטאו. ויהי רצון שגם על אלה הנחשלים יערה רוח ממרום וכו' (ממכתב כ"ד אייר ה’תשכ”ד).

ההשפעה על יהודים אחרים ללמוד חסידות ולהפיץ את המעיינות היא ההכנה לגאולה והערובה לניצחון במלחמת בית דוד:

ועל ידי ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה זוכים ל"קא אתי מר דא מלכא משיחא"… וההכנה לזה היא – על ידי זה שפועלים על כל אחד מישראל וכללות עם ישראל לצאת למלחמת בית דוד, ובודאי שמנצחים במלחמה זו, ש"הרי דוד מלך ישראל חי וקיים" (משיחת הרבי, ש"פ חיי שרה, כ"ה מרחשוון ה’תשנ”ב).

 

הרבי מה”מ שיל”ו מנבא שכל עם ישראל ילמדו חסידות וילכו בדרכי החסידות וחסידות חב"ד דוקא, ומשווה את בירור הניצוצות של חכמה, בינה ודעת (שלושת המוחין, האימות ומקור לשבע המידות שבעשר כוחות הנפש, המקבילות לעשר הספירות), שהיום ניתנו רק ליחידי סגולה, לכיבוש קיני, קניזי וקדמוני השייכים לגאולה האמיתית והשלימה. כי כפי שידוע, העולם נברא בשישה ימים הם ששת המידות העליונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד, שנשפלו בבחינת עשייה. שהרי בראשית פירושו, ברא שית (שש), בניין המידות שיהיה מקור לעולמות: בריאה, יצירה ועשייה. ועולם חסד ייבנה. חסד הוא המידה הראשונה שממנה משתלשלות כל המידות. ורצה הקב"ה להיטיב לברואיו מצד טבעו הטוב, כי חפץ חסד הוא, והרחמים והחסדים שייכים לעולמות, זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, והם המקור לעולמות וההמשכה בהם, כדי שיהיה על מי להשפיע חסד. מה שאין כן המוחין, שאינם שייכים לעולם כלל, שהרי התורה שקדמה לעולם מחכמה נפקת, והרי אפשר להשכיל השכלות ללא צורך להשפיע דבר שכל על מישהו. ומה שנמשך במידות הוא רק המוחין שבמידות ולא מוחין בעצם. לכן גם האבות מייצגים שלוש מידות ראשונות: אברהם – חסד, יצחק – גבורה ויעקב – תפארת. ומה שאמרו רז"ל שהקב"ה ברא את העולם בעשרה דברים בחכמה ובתבונה ובדעת, הם רק מוחין שבמידות ולא מוחין בעצם. ואילו לעתיד לבוא תתגלה בחינת המוחין בעצם, על ידי מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות. לימוד תורה ובמיוחד מצוות הנחת תפילין השקולה כנגד כל התורה כולה, שעל ידי הנחת תפילין למטה נעשית הנחת תפילין למעלה וזה גורם להמשכת המוחין בעצם, המשכת חכמה, בינה ודעת בעולם הזה, שיהיה בגילוי בגאולה האמיתית והשלימה (ע"פ מאמר "איתא במדרש תילים תרנ"ג", י"ב תמוז תרנ"ג).     

 

בינתיים יש לכל אחד מאיתנו חובה וזכות להשפיע על כל יהודי, ללמוד חסידות ולקבל הנהגות חסידיות, כפי שהורונו רבותינו נשיאינו, וזה מסייע לגילוי המוחין.

 

ובלשון פשוטה, שאלו פעם את הרבי הריי"ץ, מה חידשה חסידות חב"ד? הרבי הריי"ץ לקח פנס והאיר על תמונה ואמר, זה מה שחידשה חסידות חב"ד. כלומר: חסידות חב"ד מאירה, מבארת ומסברת ענינים פנימיים בתורה.  

 

ונדגיש, חסידות חב"ד אינה רק זרם ביהדות. חסידות חב"ד היא כל היהדות כולה, מהיותה כוללת את כל הענינים בעבודת ה'. היא מדגישה את אהבת ה' עד הקצה האחרון, את אהבת התורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה – עד הקצה האחרון ואת אהבת ישראל עד הקצה האחרון.

 

ניקח לדוגמה את ענין מצות אהבת ה' כפי שמבוארת בספר המצוות להרמב"ם: היא הציווי שנצטוינו על אהבתו יתעלה, והוא שנתבונן ונסתכל במצוותיו וצוויו ופעולותיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג… וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן, שנקרא את כל בני אדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, שכן אם אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני אדם לאהבתו – וזה  על דרך המשל – כך אם תאהב את ה' באמת במה שהגיע לך מהשגת אמיתותו, הרי שאתה בלי ספק תקרא את הפתאים והסכלים לידיעת האמת שאתה כבר יודע. ולשון ספרי: ואהבת את ה' – אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה). כלומר: כמו שאברהם, לפי שהיה אוהב – כמו שהעיד הכתוב: זרע אברהם אוהבי (ישע' מא ח), קרא בעוצם השגתו את בני האדם לאמונה מרוב אהבתו, כך תאהבהו עד שתקרא בני אדם אליו (ספר המצוות להרמב"ם, המצוה השלישית).  

ומצוה זו מקיימים על ידי לימוד חסידות חב"ד והליכה באורחותיה. ומי שהולך בדרך זו מקיים מצוה זו בהידור רב.

 

כך נוהגים חסידי חב"ד המשלבים את אהבת ה' ואהבת ישראל בחן ובקסם המיוחדים להם. הם מתייחסים לכל יהודי ויהודי ללא הבדל. ניתן לראות זאת בכל התוועדות חסידית, שמשתתפיה רבים ומגוונים, יראי שמים מדורי דורות ובעלי תשובה "טריים", אשכנזים וספרדים, עשירים ועניים, תלמידי חכמים ויהודים פשוטים, זקנים ונערים, יהודים מכל ה"צבעים" ומכל ה"זרמים" מאוחדים בלימוד ובשמחה הפורצת את כל הגדרים…

 

יציאה מוחלטת מכל ענין של גלות – דבר מפליא ומדהים שאין לו אח ורע בשום קהילה שאיננה חב"דית. שם השמחה והאחדות דבר טבעי ומובן מאליו. כמו שגם פשוט ומובן מאליו לכל אחד שאם יש איזו שאלה, בעיה יש כתובת… תמיד אפשר לפנות אל בית חב"ד הקרוב…

 

בחב"ד לא רק שמקבלים אותך אלא שמחפשים אותך כדי לעזור לך…

 

מן המפורסמות הוא שחב"דניקים נמצאים בכל מקום, בכל פינה בעולם. ומספרים ספק ברצינות ספק בבדיחותא, שאדם אחד ש"הסתובב" בכל העולם העיר, שראה בעולם שני דברים: חב"ד וקוקה קולה…

 

ואכן, בכל מקום בארץ ובעולם כולו בכל מקום שזקוקים לעזרה גשמית ורוחנית נמצאים שליחי הרבי – חיילי בית דוד – אם זה הנחת תפילין, קביעת מזוזות ובדיקתן בבתים, אספקת אוכל כשר והגעלת כלים, נטילת ארבעת המינים וישיבה בסוכה, חלוקת מצות לפני פסח, הרבצת תורה ליהודים בכל הגילים וכו' וכו'… ברחובות, בבתים, בבתי הכנסת, בבתי הרפואה, בצבא. ואיפה לא?… הפצת שבע מצוות בני נח בגויים. ומה לא?… אלה הם שליחי הרבי מה”מ שיל”ו, שליחי המלך שתדיר יוצאים דחופים בדבר המלך, ללא לאות ובמסירות נפש של ממש. ובזכותם נושעו רבים ויחידים בכל רחבי תבל. כל קהילה בעולם חייבת את הכרת הטוב על פעולותיה של חסידות חב"ד לטובת הכלל ולטובת הפרט בעם ישראל, שלפעולותיה יש השפעה על כל עם ישראל, ובעקבותיה הולכים רבים וטובים אם זה במבצע תפילין, אם זה בכתיבת אות בספר תורה, אם זה במודעות שארץ ישראל שייכת בלעדית לעם ישראל, אם זה לעורר את העם לתשובה ולהחזרה בתשובה. אם זה להכין את העם לקבלת פני משיח צדקנו… ועוד ועוד… ומכל מיני פינות בארץ ובעולם נשמעות קריאות תודה על העזרה וההצלה שהגיעה אליהם על ידי אנשי חב"ד, וכל זה מכח היותם שליחי הרבי, נשיא הדור האחרון, מלך המשיח שיל"ו. המלך מבזבז את כל אוצרותיו ואוצרות אבותיו מדורי דורות למען נצחון המלחמה. וחיילי המלך ההולכים בדרכי המלך פועלים כגיבורים נוצחים.

 

משפט שגור בפי העם: אין כמו חב"ד!…

 

רק בחב"ד אפשר להרגיש את שלימות אחדות ישראל, את שלימות אהבת ישראל, את שלימות ידיעת ה'. את עבודת ה' בשמחה ובהתלהבות, בקבלת עול ובמסירות נפש. את הציפייה לישועה, את הגאולה.

 

חסידות חב"ד היא דרך המלך, ובשער המלך יכול להיכנס כל יהודי, בדיוק כמו בשער המלך שבבית המקדש. ורק בדרך חב"ד היא דרך המלך נגיע אל הגאולה האמיתית והשלימה ומשיח צדקנו בראשנו.