ליהודי משוויץ היה בן בגיל 24 שהיה נכה ולא מצאו לו שידוך. בעצת אשתו נסע האב לרבי לבקש ברכה. הכין האיש את דבריו טרם הגיע תורו, אך משהגיע תורו לא הספיק לומר מה שרצה והרבי נתן לו שני דולרים – אחד בשבילו ואחד לתת לצדקה בירושלים.

חשב האיש לעמוד עוד פעם בתור ולהסביר לרבי שיש כאן טעות. הוא לא גר בירושלים ומעולם לא היה בירושלים. כאשר ראה את התור הגדול החליט שלא יבוא אל הרבי שנית וחזר לציריך.

עניין שידוכו של הבן לא התקדם עד שלבסוף שאלה אשתו מדוע אינו מקיים את דברי הרבי. "כעת חול המועד סוכות, ובלאו הכי אתה לא עובד", אמרה. "סע לירושלים ותן את הדולר לצדקה." לבסוף שמע לעצת אשתו ונסע.

כשהגיע לשדה התעופה בלוד פנה לאחד האנשים ושאל כיצד מגיעים לירושלים היות שזו לו פעם הראשונה שהוא מבקר בארץ. הציע לו אותו יהודי שהם יקחו מונית יחדיו, כי הוא גר בירושלים.

בדרך שוחחו ביניהם, והיהודי משוויץ סיפר את מטרת נסיעתו לאה"ק. הוא הסתכל על הנוף הלא מוכר ולא שם לב שצבע פניו של היהודי השני השתנה מאדום ללבן ומלבן לאדום.

לבסוף פנה היהודי הירושלמי לשווייצי ואמר: "גם אני הייתי אצל הרבי, וכעת אני חוזר משם. נסעתי לעניין המעיק עלי וקיבלתי ברכה שהעניין יסתדר בקרוב ממש. ומדוע נסעתי – לא מצאנו שידוך עבור בתנו, שיש לה נכות מסויימת…"

אחרי זמן לא רב הועמדה חופה תחת כיפת השמים על אדמת ירושלים וסביבה נשמע "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה…."