פרשת וישלח – ד"ה קטנתי

(י״ד כסלו ה׳תשכ״ח, נדפס בסה"מ יו"ד-י"ט כסלו ע' רנ ואילך)

קטנתי[1] מכל החסדים ומכל כו׳[2], וכותב על זה אדמו״ר הזקן (באגרת הקדש שלו שכתב בבואו מפטרבורג)[3] אשר כל החסדים אינם צריכים לפעול הגבהה אלא לפעול הענין של קטנתי. וידוע הדיוק במ״ש כל החסדים לשון רבים, ומודגש ביותר ע״י המשך הפסוק, ומכל האמת, שזה בלשון יחיד, דכן הוא גם הלשון באגה״ק, שבכל חסד וחסד, שכותב ב״פ חסד, וכן גם כשמדבר הענין למעלה כותב כי חסד דרועא ימינא[4], וימינו תחבקני[5] – ב׳ ענינים בחסד, וממשיך וכל הקרוב כו׳ למעלה מעלה, שאומר ב״פ מעלה, ולכן גם בעבודה שצריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, אומר ב״פ מטה. ולהבין ענין הכפל, שהרי אינו רק שחוזר ב׳ פעמים על ענין אחד, אלא שזה סוג אחר, וכמובן ממה שכותב כי חסד דרועא ימינא, וימינו תחבקני, שהם ב׳ ענינים שונים, שהרי חסד דרועא ימינא הוא בעשר ספירות דאצילות, שהם במדידה והגבלה, ובאופן של התלבשות אורות בכלים ועד להמשכה באופן פנימי, משא״כ וימינו תחבקני, שמדבר במדריגה שלמעלה מהשתלשלות שאינה נמשכת רק באופן של מקיף, הנה כמו״כ מה שכותב כל החסדים לשון רבים, וכן כל חסד וחסד כו׳, אין הכוונה רק לשני חסדים, וגם לא להרבה חסדים, אלא לשני ענינים שונים, ולא רק ב׳ ענינים באותו סוג אלא שזה סוג אחר שבאין ערוך, ועד״ז מה שכותב למעלה מעלה אין זה כפל סתם, וכן בעבודה שפל רוח למטה מטה, שאלו הן ב׳ סוגים שונים שבאין ערוך.

ולהבין כל זה צריך להקדים, דהנה בענין החסד מצינו שינוי בין המקובלים הראשונים ומקובלים האחרונים[6], דמקובלים הראשונים עד האריז״ל קראו למדת החסד בשם גדולה ומקובלים האחרונים קראו בשם חסד, ומבואר במ״א[7] דמקובלים הראשונים דיברו בנקודות דתהו ומקובלים האחרונים דיברו בפרצופים דתיקון, ומדייקים לומר בענין התהו – נקודות, ובענין התיקון – פרצופים. והנה מובן שמקובלים ראשונים ומקובלים אחרונים שניהם דיברו במדות דקדושה, וא״כ צריך לומר שאין כוונתם למה שמבואר באגה״ק קטנתי, דבחסד דישמעאל אין הענין של קטנתי, אלא שגורם שהולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו, שזהו ענין הגדולה, והיינו שהחסד דקליפה הו״ע של גדולה. דהרי כיון שהיו מקובלים, ומקובלים אמיתיים, הרי דיברו במדות דקדושה וקראו לחסד דקדושה גדולה, וכאן אומר דחסד דישמעאל נקרא גדולה, אלא שהם מדברים בקדושה, ובקדושה גופא יש ב׳ בחינות תהו ותיקון, דבתהו נקרא גדולה (וכן כמו שנמשך בחסד דישמעאל נקרא ג״כ גדולה) ובתיקון נקרא חסד, ובאמת החילוק הוא בכל הספירות אלא שניכר בעיקר בספירת החסד, שבתהו נקרא גדולה ובתיקון חסד. והנה צריך להבין למה קראו בשם גדולה, דהגם שמבואר שהכוונה בזה על נקודות דתהו, הנה באמת לאחר שנתברר הענין, אומרים שמה שהם קראו גדולה העיקר הוא בתהו ומה שהמקובלים אחרונים קראו חסד העיקר הוא בתיקון, אבל באמת הרי דיברו בעשר ספירות דאצילות, ובספירות דאצילות גופא קראו למדת החסד גדולה, וכן מובן ממ״ש[8] לך הוי׳ הגדולה וגו׳ שמונה כאן את כל העשר ספירות ועד העושר והכבוד מלפניך שהן המוחין של מדות אלו[9], ובכולן אומר לך הוי׳ שהם בבחי׳ ביטול לך שזהו בספירות דאצילות דוקא שיש בהם ענין הביטול, דאצילות הוא עולם התיקון שהו״ע התלבשות אורות בכלים, לשבת יצרה[10], דאורות מצד עצמם הנה טבע האור לעלות למעלה, לשרשו ומקורו, ואעפ״כ הם מתלבשים בכלים היפך טבעם שזהו הביטול שבהם, משא״כ בתהו כתיב[11] וימלוך שאינו בבחי׳ ביטול ולכן גם אינם בבחי׳ התכללות, דבתיקון כיון שהם בבחי׳ ביטול הרי הם מתלבשים בכלים היפך טבעם ובאופן פנימי ועד לאופן נצחי, משא״כ בתהו הוא היפך זה, דשם הוא וימלוך ומיד וימת, שמצד העדר הביטול שבהם הי׳ הסתלקות האורות מהמלכים ועד שפעל שבירת הכלים, שזהו היפך הענין מה שצריך לפעול הביטול דלך הוי׳ הגדולה. והיינו שבפסוק דלך הוי׳ הגדולה מדבר בעשר ספירות דאצילות, ואעפ״כ אומר הלשון גדולה, דמזה ראי׳ שגם באצילות נקראת מדת החסד בשם גדולה, ומה שמחלקים בין תהו לתיקון הוא רק שבתהו העיקר הוא ענין הגדולה ובתיקון העיקר הוא חסד, אבל גם בתיקון ישנה הגדולה וכו׳.

ולהבין מה שנקרא חסד דאצילות בשם גדולה, הנה כתיב[12] יומם יצוה הוי׳ חסדו, דיום הוא ספירת החסד וכמו שמסיים יצוה גו׳ חסדו, דבכלל נקראים הספירות בשם יום, דיום הוא גילוי וכמ״ש[13] ויקרא אלקים לאור יום, וכמ״ש בזהר[14] עה״פ[15] כי ששת ימים עשה הוי׳ את השמים ואת הארץ, ולא כתיב בששת ימים, אלא דאינון יומין עילאין כו׳. אך העיקר בחי׳ יום קאי על ספירת החסד, ואומר כאן יומם יצוה בתוספת מ׳ לפי שמדת החסד הוא יומא דאזיל עם כולהו יומין[16], שזהו ענין בחי׳ הגילוי שנמצא בכל הספירות, שבכולם ישנו בחי׳ הגילוי ואפילו במדת הגבורה, שהיא היפך ההשפעה היפך הגילוי והיפך ההארה, אעפ״כ יש גם בה בחי׳ הגילוי מצד בחי׳ החסד דאזיל עם כולהו יומין, ועד שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ורק שראה שאין העולם מתקיים בזה ועל כן שיתף בו כו׳[17], דלכאורה איך היתה יכולה להיות הבריאה מצד הדין, והרי צריך לברוא בריאה, דברא הו״ע הגילוי ומגבורה לא יכול להיות גילוי, ורואים מכאן שגם במדת הגבורה ישנו ענין הגילוי, ועד שיש מלאך גבריאל שהו״ע הגבורה, והיינו שיכול להיות ממדה זו נברא, ואדרבה דתוקף ההשפעה נקרא גבורה, וכמו גבורות גשמים[18] שזהו תגבורת ההשפעה, והיינו שהיא השפעה אלא שממדת החסד לא היתה השפעה כזו ורק כשבאה ע״י מדת הגבורה, וכן ידוע בענין הדם שהדם הוא הנפש[19] אע״פ שעיקר הדם הוא אדום שהו״ע הגבורה[20], ואעפ״כ הרי הוא הנפש, והיינו שבכל הספירות ישנו ענין החסד ועד לתכלית הגבורה והדין, והיינו שלא רק בהוד שהוא ענף הגבורה אלא גם בגבורה עצמה, ולכן גם היא נקראת בשם ספירה מלשון[21] ספירות ובהירות. וזהו הטעם שמדת החסד נקראת בשם גדולה, כיון שהיא יומא דאזיל עם כולהו יומין[22].

והנה כשם שבעולם האצילות, הגם שבעיקר נקראת שם ספירת החסד בשם חסד שהו״ע הביטול, אעפ״כ נקראת גם בשם גדולה כנ״ל, כמו״כ גם בתהו הגם שנקראת בעיקר בשם גדולה, אעפ״כ נקראת ג״כ חסד, וכמ״ש בזהר[23] עה״פ[24] חסדי הוי׳ כי לא תמנו דאית חסד ואית חסד שזהו חסד מלגיו וחסד מלבר, חסד מלבר הוא בחי׳ החסד כמו ששייך לעולמות שזהו ענין לבר מלשון חוץ ששייך להשתלשלות, שזהו בחי׳ החסד דתיקון, חסד דאצילות, ודכללות עולם התיקון, וחסד מלגאו הוא עיקר החסד כמו שלעצמו שזהו ענין מלגאו מלשון פנימיות, שקאי על בחי׳ החסד דאריך חסד דעתיק ועד לחסד שבעשר ספירות הגנוזות ולמעלה מזה. והנה ההשפעה מבחי׳ חסד דלבר היא השפעה בטבע ועד לניסים הנסתרים שבטבע, וההשפעה מחסד דלגאו היא בניסים הגלויים שלמעלה מהטבע, שזהו מה שכתוב באגה״ק כי כל הקרוב כו׳ למעלה מעלה, שהיתה ההמשכה מבחי׳ חסד דלגאו שזה פעל את הניסים גלויים כו׳, וכמו שכתב באגה״ק[25] הגדיל והפליא ה׳ לעשות בארץ, וזה צריך לפעול את הענין דשפלות הרוח למטה מטה, וכמו שכותב באגה״ק קטנתי שצריך להיות בבחי׳ אין ואפס שאלו הם ב׳ ענינים בהמטה, ועד לביטול כזה שמא יגרום החטא[26], דהגם שמבחי׳ התהו יכול להימשך גם לקליפה כיון שהוא למעלה מהשתלשלות, וע״כ יכול להיות נמשך באופן של חסד דישמעאל ומ״מ הרי זה פועל הביטול ועד להביטול של שפל רוח למטה מטה, וזהו מה שאמר יעקב עם לבן גרתי[27], ופירש״י ותרי״ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, דלכאורה אינו מובן מהו החידוש בזה שיעקב שהי׳ בחיר שבאבות[28] לא למד ממעשיו הרעים של לבן, אלא הענין הוא שלבן הו״ע לובן העליון[29], דכמו שיעקב ראה אותו ראה בו את לובן העליון, אלו הן ניצוצות הקדושה שבו מעולם התהו שיעקב רצה לבררם, שזהו מה שהוציא ממנו בנים ובנות צאן ובקר כו׳ ועד לויפרוץ האיש מאוד מאוד[30], ב״פ מאוד, שהוציא מלבן פירות ופירי פירות שאלו הן העבדים ושפחות שקנה מהצאן ובקר, וזהו החידוש שאע״פ שבירר מלובן העליון אעפ״כ לא למד ממעשיו הרעים, דלכאורה אינו מובן עדיין איך שייך שם לומר ממעשיו הרעים, אלא שהכוונה היא שמצד לובן העליון הרי כחשיכה כאורה[31], וכיון שיכול לבוא מזה גם לחשיכה כו׳ על כן נקרא מעשיו הרעים, וע״ד מ״ש בתניא[32] שתורה שבעל פה נקראת עץ הדעת טוב ורע, ולכאורה איך אפשר לומר כך והרי תורה שבע״פ היא בחי׳ מלכות ומלכות פה תורה שבע״פ קרינן לה⁴, אלא כיון שמתלבש בעניני טוב ורע כו׳ על כן נקרא כך, וכמו״כ כאן כיון שיכול להמשיך לבחי׳ חשיכה נקרא גם הוא מעשיו הרעים, ואעפ״כ אומרים שלא למד ממעשיו הרעים, שמצד הביטול שלו לא היתה ההמשכה לבחי׳ חשיכה אלא נמשך לקדושה ופעל ענין הביטול כו׳. והכח לזה שיהי׳ ולא למדתי ממעשיו הרעים הוא מצד שרשו בבחי׳ פנימיות תהו, שבשרשו תיקון הוא למעלה מתהו[33], דשם הוא ואוהב את יעקב[34], וכמובא המשל על זה בענין יעקב ועשו משפופרת שמכניסים בתוכה מרגליות כו׳ זו שיוצאת שני׳ כו׳ נכנסת ראשונה[35]. אשר מצד זה בכחו של יעקב לברר מעשו, מצד שרשו שהוא למעלה מעשו כו׳, ובכח זה הי׳ גם מה שלא למד ממעשיו הרעים כו׳ כנ״ל, והכלי לזה הו״ע הביטול, דמרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח[36] דוקא. וזהו מ״ש[37] לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם, והיינו[38] דהאדם ניזון מהלחם בגלל המוצא פי הוי׳ שבו, ולכאורה צריך להבין[39] הרי גם באדם יש המוצא פי הוי׳ ומדוע צריך להמוצא פי הוי׳ שבלחם, אלא שהמוצא פי הוי׳ שבלחם הוא גבוה יותר מהמוצא פי הוי׳ שבאדם כיון שישנם בו את האורות מרובים דתהו שנפלו בשבירת הכלים, שאפילו לאחר השבירה יש שם את תוקף האורות שמרובים לא רק בכמות אלא גם באיכות[40], כיון שבשבירה נפלו ניצוצים מהאורות, שאם הי׳ רק מהכלים הרי לא הי׳ בכחם לחיות, דההתהוות היא ע״י האור דוקא, כד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כו׳ כגופא בלא נשמתא[41], אלא שנפלו גם מהאורות, וע״י שהאדם אוכל את הצומח הרי הוא מברר את האורות דתהו, ועל כן ניזון מזה. ומובן מזה שהגם שהאדם ניזון מהצומח, שהצומח הוא מבחי׳ התהו והאדם מתיקון, אעפ״כ בכח האדם לברר את בחי׳ התהו, כיון שבשרשו הוא למעלה מבחי׳ התהו כנ״ל, וכן גם ביעקב שמצד שרשו יכל לברר את עשו, שזהו מה שחלק לשני מחנות[42] מכיון שבתיקון יש ג׳ קוין ובתהו ב׳ קוין, וכיון שרצה להמשיך מתהו על כן חלק לשני מחנות בדוגמת עולם התהו[43].

וזהו מה שמבאר באגה״ק קטנתי, שהקירוב דלמעלה מעלה צריך לפעול ביטול ושפלות רוח למטה מטה, שזהו מצד שנמשך מבחי׳ חסד מלגאו כנ״ל, על כן יכול זה לפעול שפלות רוח כו׳ ולא הגבהה, וע״י המשכה זו דחסד מלגאו, נמשכים הניסים גלויים למטה, שכן הי׳ בי״ט כסלו, וכמ״ש אדמו״ר הזקן באגה״ק שלו שכתב עוד לפני שבא למקומו, אשר הגדיל והפליא הוי׳ לעשות בארץ, שאז הרי אפילו הגוים הודו שהיו נסים גלויים, ודוקא אז התחיל ענין הפצת המעיינות, וכפתגם אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע[44] שאמיתית ענין הפצת המעיינות התחיל לאחר פטרבורג, ועד שעי״ז יהי׳ קאתי מר דא מלכא משיחא[45], שיבא הבר-נפלא[46] שיהי׳ ג״כ בבחי׳ ביטול שהוא עני ורוכב על חמור[47], יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, שיהי׳ באמת באופן של קוממיות[48] – אבל בהקדמת העני ורוכב על החמור, ובעגלא דידן ממש.

מקורות