א. שני חלומות – שני עניינים

בתחילת פרשת השבוע (וישב) מסופר על שני החלומות שחלם יוסף, שמשמעות שני החלומות היתה דומה. שניהם רמזו לכך שיוסף ימשול על אחיו והם ישתחוו לו. (בחלום השני נוסף, שגם "השמש והירח", יעקב ובלהה ישתחוו לו – ולא רק אחד עשר הכוכבים, האחים, כמו בחלום הראשון). גם אצל פרעה מסופר (בפ' מקץ) על שני חלומות שחלם, וגם אצלו היו שני החלומות באותה משמעות. אבל שם, אצל פרעה, נותנת התורה טעם "ועל השנות החלום", כי "וממהר האלקים לעשותו". לעומת זאת אצל יוסף אין התורה נותנת כל טעם מדוע חלומו חזר ונשנה. ואף שבחלום השני נוסף כנ"ל הרמז על כך שגם יעקב ובלהה ישתחוו ליוסף, כאמור לעיל, אך אין זה טעם מספיק להשנות החלום, שהרי היה אפשר לרמוז זאת ליוסף בחלום הראשון. ומובן מכך, שאף שתוכן שני החלומות היה שוה, הרי הם מרמזים על שני ענינים שונים.

וצריך להבין, מה הם שני הענינים השונים שבחלומות אלה ומהי ההוראה מהם עבורנו, כי, כמדובר כמה פעמים, הרי "מעשה אבות" – שבזה נכללים גם המאורעות של יוסף, שהרי המשיך ופעל בעולם, בעולמות בי"ע, את עניני יעקב, כמו שכתוב: "אלה תולדות יעקב יוסף"[1] – הם סימן (והוראה) לבנים[2].

ב. חלום בעניינים ארציים וחלום בעניינים שמיימיים

ההבדל בין שני חלומותיו של יוסף הוא: החלום הראשון היה בקשר לדברים ארציים, "והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה", והחלום השני – על "השמש והירח ואחד עשר כוכבים", עניני שמים.

אצל פרעה היו שני החלומות בדברים ארציים: חלום אחד היה על סוג ה"חי" (פרות), והשני – על סוג ה"צומח" (שבלים), אבל לעניני שמים לא היתה לפרעה כל שייכות. בעניני ארץ גופא היה אצל פרעה הסדר של: "פוחת והולך"[3] – תחילה החלום על הפרות ואחר כך על השבלים[4]. אבל אצל יוסף היה הסדר של "מעלין בקדש"³, תחילה החלום בעניני ארץ ואחר כך על "השמש והירח ואחד עשר כוכבים".

זהו ההבדל הכללי בין יהודי ולהבדיל, אינו יהודי. יהודי גם בהיותו בעולם הזה, יש לו קשר עם שני עולמות, לא רק עם גשמיות העולם הזה, אלא גם עם רוחניות העולם הבא. כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר (בעת שהיה אסור ברוסיה בשנת תרפ"ז – כשאחד החוקרים, איים עליו באקדח): אלו שיש להם אלילים רבים ועולם אחד פוחדים מאקדח; אבל למי שיש א־ל אחד ושני עולמות אין לו ממה לפחד[5]. אין הכוונה שליהודי יש שני עולמות בשני זמנים נפרדים, אלא גם כשהוא בעולם הזה הוא קשור עם עולם נעלה ורוחני. וקשר זה הוא מלמטה למעלה: "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – "סלם", עבודת הסולם של היהודי מתחילה מענינים פחותים "ארצה", ומזה הוא מתעלה ומגיע עד למדריגות רוחניות הגבוהות ביותר – "השמימה".

ג. שני העולמות הגשמי והרוחני הם דבר אחד

כל עניני התורה הם בדיוק וכל פרט מהם משמש הוראה[6] בעבודה. ומובן, שזה שבפשטות משמעות שני החלומות שוה, אף שדנים בשני עולמות שונים של ארץ ושמים – הרי זו הוראה ליהודי שעליו לעשות משני העולמות – גשמיות ורוחניות – דבר אחד: לא זו בלבד שהגשמיות של יהודי אינה צריכה להפריע לרוחניות אלא שצריכה גם לסייע בעבודה, עד שהגשמיות תהפוך לרוחניות[7].

(מה שנאמר בזוהר[8] "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא" שתוקף הגוף הוא חלישות הנשמה, אין הכוונה לבריאות הגשמית של הגוף, אלא לתוקף התאוות והרתיחה בעניני הגוף. אבל בריאות הגוף עצמה הרי אדרבה, הכרחית היא לעבודת השם, כדברי הרמב"ם[9]: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא").

ענין זה, שכל הענינים הגשמיים כמו אכילה, שתיה וכל חייו הם לשם רוחניות, לשם עבודת ה', הוא בטבעו של כל יהודי, אפילו באנשים פשוטים, וכידוע הסיפור[10] על כ"ק אדמו"ר מהר"ש (בקשר לויכוח של הרבי נ"ע (כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) עם אחיו רז"א, כשהיו עדיין ילדים קטנים, בדבר מעלתו של היהודי על אינו יהודי): הרבי מהר"ש שאל את בן ציון המשרת: "בן ציון האכלת?" ענה המשרת: "כן". שאלו הרבי מהר"ש: "אכלת טוב?" ענה: "מה פירוש היטב, שבע ברוך השם" שאלו הרבי שוב: "ולשם מה אכלת?" עונה בן ציון: "כדי לחיות". "ולשם מה אתה חי?" שאלו הרבי. ענה בן ציון: "כדי שאוכל להיות יהודי ולעשות את רצון ה', ותוך כדי כך נאנח המשרת. אחר כך אמר הרבי מהר"ש לבניו: רואים הנכם, יהודי, בטבעו, אוכל כדי לחיות, וצריך לחיות כדי שיוכל להיות יהודי ולקיים את ציוויי ה', ועוד גם נאנח, הוא חש שעדיין אין זה מתוך אמת טהורה".

וכיון שיש ליהודי בכל דבריו הגשמיים כוונה ורצון לרוחניות, נעשים הם אכן רוחניות, כמאמר הבעל שם טוב: "במקום שרצונו של אדם – שם הוא עצמו"[11].

ד. כל המשכה והשפעה מלמעלה באה רק על ידי עבודה

זהו בנוגע לשני חלומות־יוסף בכללות. אך מהי ההוראה מהפרטים השונים בשני החלומות?

חלומו הראשון של יוסף מתחיל: "והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה", חלומות יוסף מתחילים מיד עם עבודה. לא כמו בחלומות פרעה שאין שם עבודה כלל.

והרי זהו ההבדל הכללי בין קדושה ו"קליפה": "קליפה" אינה דורשת עבודה: "אשר נאכל במצרים חנם", – במצרים, בקליפה, ניתן אוכל "חנם" ללא עבודה של מצוות[12]; אבל בקדושה אין "נהמא דכסופא" (לחם חינם), כל המשכה והשפעה מלמעלה באה רק על ידי עבודה. וזוהי ההוראה לאדם מישראל, שמיד בתחילת דרכו ב"סלם", צריכה להיות העבודה בעניני ארץ, "מוצב ארצה" (כבחלום הראשון של יוסף), עד שבא לעניני שמים, "וראשו מגיע השמימה" (כבחלום השני של יוסף).

ה. לא די ב"מאלמים אלומים" צריך גם "ותשתחוין לאלמתי"

במה מתבטאת העבודה? – "מאלמים אלמים". השבלים שמהם קושרים את האלומים, כל אחד מהם צומח לחוד ובגומא נפרדת והם חלוקים זה מזה. ועבודת האדם היא ללקטם ולאחדם ל"אלמים"[13]. היכן מקום העבודה? – "בתוך השדה". וזו היא ההוראה: נשמת היהודי יורדת למטה ל"שדה", עולם הזה, שהוא מקום של פירוד[14], של קליפות וסטרא אחרא ("עשו איש שדה"), היא מתלבשת בגוף ונפש הבהמית, שהם יש ומציאות לעצמם – והעבודה היא ב"שדה", לבטל את הישות והפירוד הנובעת מן הגוף ונפש הבהמית, ולאסוף ולאחד את כל כוחותיו לעבודת ה' – "מאלמים אלמים".

לאחר עבודה זו של "מאלמים אלומים בתוך השדה" צריכה לבוא העבודה של "ותשתחוין לאלמתי", ההשתחויה וההתבטלות ל"אלומה" של יוסף הצדיק. כל בני ישראל הרי מהווים "קומה שלימה"[15]. וכשם שבמבנה גוף היהודי, צריכים כל האברים להיות בטלים ל"תלת שליטין"[16] (מוחא ליבא וכבדא – שלושת ראשי האברים, מוח לב וכבד שליטי הגוף) ובעיקר צריך להיות הביטול של כל האברים אל הראש, שדוקא אז הוא גוף בריא; כך הוא גם ב"קומה שלימה" של כלל ישראל. אין די בכך שהוא עושה את עבודת "מאלמים אלמים", שמבטל את כחות הגוף ונפש הבהמית ומאחד אותם לעבודת ה'; לאחר שהוא נעשה ל"אלומה" ("ציור" של עבודה), עליו להיות בטל ל"אלומה" של יוסף הצדיק, לרבי, נשיא הדור, שהוא ראש קומת ישראל[17], הנותן הוראות ומנהיג את כל ישראל, כשם שהראש מנהיג את כל אברי הגוף[18].

בפנימיות הענין, הרי גם לפני העבודה של "מאלמים אלמים" ישנה ה"ותשתחוין לאלומתי", ההתבטלות לצדיק הדור; שכן זה עצמו שיהודי יכול לעבוד "בתוך השדה", זהו על ידי ביטול פנימי שיש לנשמה כלפי יוסף הצדיק[19]. אבל מבחינת סדר העבודה של היהודי מלמטה למעלה צריכה תחילה לבוא המדריגה התחתונה של "מאלמים אלמים" ואחר כך לבטל את ה"אלומה", לנשיא – "ותשתחוין לאלמתי".

ו. הביטול אל נשיא הדור גם בדרגה הגבוהה ביותר

ברם לאחר כל העבודה הרי הוא נמצא עדיין "בתוך השדה", בדרגא של "מוצב ארצה" (חלומו הראשון של יוסף). ואילו הכוונה היא, לצאת לגמרי מהגבלות הגוף ונפש הבהמית, שזהו אמיתית הענין של (כל ימיו ב)תשובה כמבואר בלקוטי תורה[20], שפנימיות הענין של תשובה היא "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"[21] שנשמת היהודי תשוב אל ה' ותהיה באותה דרגא כפי שהיתה בטרם ירדה לגוף (אין הכוונה ח"ו שתצא מהגוף ונפש הבהמית, כי אם שגם בהיותה כאן למטה בגוף לא יעלים הגוף כלל), שלשם כך היתה כל ירידת הנשמה למטה: שגם בהיותה בגוף תוכל להתאחד עם הקב"ה "אשר נתנה", כפי שהיתה לפני הירידה.

וזהו ענינו של החלום השני, שבו מדובר רק בעניני שמים. מה"שדה" הוא כבר יצא; הוא השלים את עבודתו בענינים הארציים. לכן אין נזכר כאן, בחלום זה, עבודת "מאלמים", אסיפת דברים נפרדים, כי עבודה זו כבר נעשתה. עבודתו עתה היא רק בעניני שמים, בענינים רוחניים – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".

אלא שהעבודה של ביטול הציור הפנימי אל נשיא הדור נשנית גם בחלום השני – "ואחד עשר כוכבים (גם בדמות של כוכבים) משתחוים לי"; שלא נחשוב, שהביטול הפנימי ליוסף נדרש רק כשהעבודה נעשית "בתוך השדה", במקום של פירוד, שם צריכים להזהר שלא תהא יניקה לקליפה; אבל כשעוסקים רק בעניני שמים, אין כביכול הכרח לביטול זה – על כך באה ההוראה שבחלום השני: "ואחד עשר כוכבים משתחוים לי", שההשתחוואה והביטול ליוסף הצדיק מוכרחים להיות אפילו כשמגיעים לעבודה הנעלית של "וראשו מגיע השמימה".

ז. "בטל רצונך" כדי שה' יבטל "רצון אחרים מפני רצונך"

ואלו הם הנקודות היסודיות שאנו למדים מחלומות יוסף הצדיק: לכל לראש צריכה להיות עבודה. רק היא הסולם שבו מסוגל יהודי להתעלות ולהתקשר עם הקב"ה. אין לחשוב, שכיון שכל ישראל הם "בני מלכים"[22], או, יותר מזה, כמו שנאמר לפעמים[23], "מלכים" הם, אין נדרשת מהם כל עבודה. באה ההוראה האמורה, שכל ההשפעות של קדושה באות רק על ידי עבודה. אלא כיון שמדובר במלכים, נחשבת כל פעולה קטנה שלהם עבודה שלימה, והקב"ה ישלם להם "כסעודת שלמה בשעתו (כשהיה מלך)" ועוד יותר מזה. אך עבודה חייבת להיות. וכאשר תהיה יגיעה בעבודה – "יגעת", יגיעו אז למדריגות כאלו שכלל לא חשבו עליהם – "ומצאת"[24] (כמציאה שמוצאים אותה בהיסח הדעת), כלומר הרבה יותר מכפי יגיעתו – עבודה, עד שיגיעו ל"וראשו מגיע השמימה".

ההוראה השניה היא, שבכל סוגי העבודה צריכה להיות ההתבטלות לראש ומנהיג ישראל – בכל דרגא בה עומדים.

וכאשר יהיה ה"בטל רצונך", יבטל הקב"ה "רצון אחרים מפני רצונך"[25], שיתבטל "רצון אחרים", לשון רבים, ההעלמות של עולם הזה – הנותנות מקום לטעות ולחשוב שישנן ח"ו שתי רשויות, כפי שנאמר: "נעשה" לשון רבים "והרוצה לטעות וכו'"[26] – ועל ידי זה נעשים כלי מתאים לקבלת כל ההשפעות של יוסף הצדיק יסוד עולם.

(משיחת ש"פ וישב תש"ח)

מקורות והערות