י"ט כסלו – יום של חג

גוט יום טוב! לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו. י"ט כסלו – כפר חב"ד כולו לובש חג (כמו כל מקומות ריכוז אנ"ש). הבנים והבנות כולם לבושים בחולצות לבנות, הלימודים אינם כסדרם, בכל מקום התוועדויות, פעילויות, שיעורים – חג הגאולה י"ט כסלו!

כל חב"ד לובשת חג, וכל מי שרוח החסידות מפעמת בקרבו חוגג גם כן. גם אחרים – חשים דבר מה, ומי שיוצא למבצעים יכול לחוש זאת. בנות הסמינר בכפר חב"ד יצאו לבתי ספר ממלכתיים בימים שלפני חג החנוכה, על מנת ללמד את הילדים על החג – מאותו פן לא מוכר. והנה – כאשר הפעילות יצאה ביום הסגולה, כתות נוספות רצו בפעילות ואפילו שומרת ביה"ס התעוררה וביקשה לדעת עוד ועוד.

מהותו של חג הגאולה – י"ט כסלו

נבין את מהותו של חג החגים – י"ט בכסלו. אדמו"ר הזקן נאסר על הפצת תורת החסידות, ובי"ט כסלו יצא ממאסר. מסופר, שבהיותו בבית הסוהר הגיעו לבקרו רבו הרב המגיד, והבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות הכללית. אף שהיה זה לאחר פטירתם, הגיעו והיו עמו בגוף גשמי.

שאלם אדמו"ר הזקן – אולי להפסיק לפרסם את תורת החסידות? והם השיבו לו – להמשיך ולהפיץ ביתר שאת וביתר עז!

כלומר, בי"ט כסלו סר הקטרוג, ומשמים הסכימו להוריד לעולם את האור הגדול של תורת החסידות.

יום של התוועדויות

אי לכך, יום י"ט בכסלו הוא יום גדול, ראש השנה לחסידות. י"ט כסלו – הוא יום התוועדות וקבלת החלטות טובות. אמר אדמו"ר הזקן, מי שישתתף בשמחתו, שזו היא שמחת הכלל, הוא יוציא אותו מן המצר אל המרחב, או בנוסח אחר מן הגשם אל הרוח, או בנוסח אחר מן הגיהנום.

מביא הרבי בשם הרבי הרש"ב באור לשלושת המושגים הנ"ל[1]:

"מן הגיהנום" – מן העולם הזה, עולם העשייה והוא לשון "גיהנום" – "אני היום". עושה לא מתוך אחריות, אלא על מנת למלא תאוות, ומעלה לעולם היצירה.

"מן הגשם אל הרוח" – מעולם היצירה אל עולם הבריאה.

"מן המצר אל המרחב" – מעולם הבריאה אל עולם האצילות ולמעלה מסדר ההשתלשלות. המשכת המרחב העצמי של עולם האצילות אל העולם הזה.

מדובר על כך שבהתוועדויות של י"ט כסלו יש הבטחה שכל אחד בדרגתו הוא, יוכל להגיע אל דרגות רוחניות נעלות באין ערוך. ולכן יש לערוך התוועדויות במקומות השונים וגם בבית – התוועדות שתרומם את כל בני הבית. וכך יהווה ראש השנה לחסידות – כתיבה וחתימה טובה, כפי הברכה הנהוגה בפי כל לאחל ולברך ביום זה איש את רעהו[2]: "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו".

גאולת י"ט כסלו מהווה גאולה לכל עם ישראל. עד כדי כך, שכאשר נשאל הרבי מדוע לא אומרים 'תחנון' בי"ט כסלו, היה נראה מתשובת הרבי שהוא אינו שבע רצון מעצם השאלה[3]:

"אלו שאינם אומרים תחנון בי"ט כסלו, מראים בכך שהם מסכימים לזה שאדמו"ר הזקן לא היה כלל אשם ותורת החסידות היא תורת ה'.. בזמן שמאות אלפי יהודים יראי שמים במשך שבעה דורות קבלו על עצמם את י"ט כסלו ליום טוב, והם נוהגים כך, וכל דבר הוא בהשגחה פרטית, הרי לבטח שהדבר הגיע בהסכמה מלמעלה".

חסידות – המשכת בחינת אין סוף

מהי הנקודה הפנימית של מהות החסידות, שיום גאולת אדמו"ר הזקן המהווה את גאולת החסידות, הוא יום כל כך נעלה?

על החידוש שבתורת החסידות נאמרו באורים רבים ומהם 'קונטרס עניינה של תורת החסידות'[4].

בזמנו של הבעל שם טוב היה עם ישראל במצב של עלפון, ועל ידי גילוי תורת החסידות נתעורר העולם מעלפונו[5]. הביטוי של תורת החסידות הוא בכך אשר:

חסיד עושה לפנים משורת הדין[6].

מעלת החסידות היא, שהכוחות הטבעיים נעשים כוחות אלוקיים.

גם מי שאין לו נשמה גבוהה ולא זיכך את עצמו, יוכל להשיג אלוקות[7].

אלו הם הפרטים. אך הנקודה העצמית של חסידות היא: המשכת אור חדש מבחינת פנימיות הכתר[8], ולמעלה יותר – המשכת בחינת פנימיות עתיק ממש, בחינת אין סוף!

כלומר, כל התענוג שהחדירה החסידות, וכל הביאורים הנפלאים, והאפשרות להתעורר באהבה וביראה אל הקב"ה – הכל הם נקודות ותוצאות מהעניין העיקרי, ש"תורת החסידות מיוחדת לגמרי באור אין סוף ב"ה המלובש בה, בתכלית הייחוד".

ולכן נמשלה תורת החסידות, פנימיות התורה, לשמן. שמן – מחד, אינו מתערב בשאר משקין[9], ולאידך גיסא, מפעפע בכל דבר[10]. כך תורת החסידות, מצד עניינה העצמי אינה מתערבת בשום דבר – עצם נקודת החיות שלמעלה מהתפשטות, ולאידך גיסא – מתפשטת היא ומפעפעת בכל דבר ודבר.

'מודה אני' – ביאור בכל הרבדים

דוגמא לכך[11] שלימוד החסידות מכניס חיות בכל עניין ועניין – בכל חלקי הפשט, רמז, דרש וסוד שלומדים בתורה, וחיות זו מוסיפה גם בהירות ועומק יותר בהבנת העניין – ניתן לראות בביאור תפילת "מודה אני לפניך"[12], התפילה אותה אומר כל יהודי מיד בקומו משנתו. נתבונן בביאור תפילה זו בכל העומקים של פשט, רמז, דרש וסוד:

• הפשט – הודאה לה' על ש"החזרת בי נשמתי". ואף שמברכים על החזרת הנשמה בברכת "אלקי, נשמה", מכל מקום צריך לומר גם "מודה אני", כי החיוב להודות על החזרת הנשמה הוא מיד כשניעור משנתו – כמו שהחיוב בברכת הנהנין הוא מיד כשנהנה[13].

• הרמז – החזרת הנשמה בכל בוקר רומזת לתחיית המתים. כי שינה היא אחת משישים ממיתה[14], ובמילא, החזרת הנשמה היא מעין תחיית המתים. והביאור: מזה "שהחזרת בי נשמתי" היום, אנו יודעים ש"רבה אמונתך" לתחיית המתים.

• הדרש – החזרת הנשמה בכל בוקר, "חדשים לבקרים", מה שהקב"ה מחזיר לאדם את נשמתו שהפקידה אצלו ואינו מעכבה בעד החוב שהאדם חייב לו, מראה על גודל אמונתו של הקב"ה – "רבה אמונתך". ומזה דורשים ולמדים, שגם האדם צריך להיות איש אמונים באופן כזה, ואסור לו לעכב את פקדונו של חברו בשביל החובות שהמפקיד חייב לו.

• הסוד – עפ"י חלק זה של התורה, "מלך חי וקיים" הוא בחינת המלכות כמו שהיא מיוחדת עם בחינת היסוד. "מלך" – ספירת המלכות, "חי וקיים" – ספירת היסוד. וזהו "מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי" – שהחזרת הנשמה באה מבחינת המלכות כמו שהיא מיוחדת עם בחינת היסוד.

הביאורים הנ"ל, שעל פי ד' חלקי הפרד"ס (פשט, רמז, דרש וסוד) – הם כנגד ד' חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה וחיה.

"מודה אני" – הביאור החסידי על כל הרבדים

חסידות היא בחינת היחידה שבתורה, והיא מבארת ביאור כללי. את הנקודה העצמית אשר ב'מודה אני', הבאה מבחינת היחידה שבאדם. שלכן אומרים "מודה אני" קודם נטילת ידיים, בידיים טמאות, לפי שכל הטומאות שבעולם אינן מטמאות את ה"מודה אני" של יהודי, כי הוא שייך ליחידה שבנפש.

ביאור החסידות זורק אור מיוחד על כל הרבדים של ביאורי הפרד"ס, כדלהלן:

* החיות שהחסידות מכניסה בפשט

ההודאה בתפילה הקצרה של "מודה אני" היא, על שהחזרת בי 'נשמתי' – נשמה שלי, נשמה של יהודי דווקא. לא של בעל חיים ולא נשמה של גוי, אלא נשמה של 'בן מלך', שבאם יתנו לבן מלך חיים מנותקים מאביו ויכניסוהו לרפת לחיות חיי בהמה, הרי לא לבד שלא יתענג בחיות זו, אלא ימאס ויקוץ בחייו.

בכך יובן התנאי שהחסיד ר' יקותיאל ליעפלער העמיד בפני אדמו"ר הזקן, כאשר רצה לברכו באריכות ימים: הוא בקש את התנאי "אבער ניט פוייערישע יארן" (לא חיי איכר). וכי כאשר נותנים מתנה, מציבים תנאי? אך מצד היחידה שבנפש, משמעות של חיים – הם חיים של קדושה!

אין החסידות מוסיפה עוד פירוש, אלא מבהירה ומאירה פירוש זה עצמו על ידי הדגשת ההודאה על נשמתו וחיותו של היהודי.

* החיות שהחסידות מכניסה ברמז

פרוש הרמז – לתחיית המתים, הוא לכאורה ביאור רחוק מהפשט, שהרי בתחיית המתים מעצם הלוז ייבנה גוף שלם, וכן הנשמה תעבור כמה עניינים עד ש'תיבנה' ותיכנס לגוף. ובמילא, הרמז שבהחזרת הנשמה לתחיית המתים הוא רק סימן בעלמא.

באה תורת החסידות ומבארת, שגם בהחזרת הנשמה, החידוש הוא לא רק בקישור הנשמה בגוף, אלא גם בגוף והנשמה עצמם – כי בכל רגע ורגע מתהווית כל הבריאה מחדש ממש כמו במעשה בראשית[15]. אלא שמכל מקום נרמזת תחיית המתים בהחזרת הנשמה שבבוקר דווקא, כי ביטוי והתגלות החידוש של הבריאה שמתהווית תמיד מאין ליש – הוא בכל בוקר דווקא[16] ועל ידי היחידה שבנפש דווקא.

* החיות שהחסידות מכניסה בדרש

החיות וההבהרה שבחסידות על הדרש שב'מודה אני' הוא, שקיום המצוות אינו משום טעם צדדי, אלא קיום המצוות הוא מפני היחידה המצווה רצונו של הקב"ה. ולכן אין לערוך חישובים – שלא להחזיר פיקדון לגזלן על מנת שישיב חוב, שהרי זו מצווה בפני עצמה.

עניין זה נלמד מכך שהקב"ה משיב את הנשמה – הפיקדון לאדם ללא התחשבות במעשיו.

* החיות שהחסידות מכניסה בסוד

ועל דרך זה בחלק הסוד שבביאור 'מודה אני' – נוסף מה שחסידות מבארת בטעמים רבים את הספירות של מלכות ויסוד: ספירת המלכות היא שייכת לזמן ומקום, ספירת היסוד – למעלה מהעולם. ויחוד מלכות עם יסוד הוא – גילוי אור אין סוף שלמעלה מעולמות, בעולם.

החזרת הנשמה בכל בוקר מתוך הכרה שהחידוש בבריאה הוא עצמות אור אין סוף, הוא עניינה של היחידה.

לא שלימות ה"אני", אלא ה"אין עוד מלבדו"

פעם הגיעה קבוצת בנות לכפר חב"ד. בנות חכמות, נבונות ולמדניות שאינן לומדות במוסדות של הרבי, ואי לכך אין הן לומדות חסידות. על השאלה המהותית הנלמדת בתורת החסידות וכל ילד יונק זאת במעי אמו, הן לא ידעו להשיב – לשם מה מקיימים מצוות?

התשובות של 'שלמות עצמית', 'הכנה לקראת החיים האמיתיים בגן עדן', הן תשובות חלקיות, שהרי דבר ראשון יש לתת את הבסיס. שהמטרה שלנו כאן בעולם היא לא למען שלימות ה"אני", אלא למען מטרה נעלית באין ערוך – גילוי ה"אין עוד מלבדו", להוריד קדושה לעולם.

הרב ווכטר ממשיל הבדל מהותי זה[17] לאדם שמשבחים אותו בתור מכניס האורחים הגדול ביותר מאז אברהם אבינו, ומתארים באיזו מסירות הוא עומד כל היום ומאכיל ומשקה אורחים רבים. אלא שבסוף התיאור מוסיפים עוד פרט קטן – שאת כל זה הוא עושה כבעל בית של מסעדה… אמנם מעשיו רצויים, אבל ה'פרט' הקטן משנה את כל התמונה. מתברר שהמניע למעשיו איננו מצוות הכנסת אורחים כלל, אלא הרצון להרוויח כסף לעצמו.

הרצון לשלמות עצמית, נובע מהנפש הטבעית. אם זוהי מטרתנו בקיום התורה והמצוות – מצבנו אינו טוב.

ספר התניא, ספר היסוד של תורת החסידות, אותו כתב אדמו"ר הזקן, מבהיר שני קצוות. מחד, מי הוא הקב"ה, אותו אנו עובדים, עד כמה ששכלנו הדל יכול להבין. כפי שמסופר, שכאשר שלח אדמו"ר הזקן את ספר התניא לר' זושא מאניפולי על מנת שיתן לו הסכמה להדפסתו, הוא רץ בהתרגשות אל ר' יהודה לייב הכהן (שדר אף הוא באניפולי), ובאמצע הדרך נפגש עם ר' יהודה לייב, שכן אף הוא קיבל לידיו את ספר התניא באותו לילה לשם קבלת הסכמה, וגם הוא רץ מרב התפעלות לר' זושא. וכל אניפולי בערה, איך ניתן להכניס אלוקים כל כך גדול בספר כל כך קטן…

מאידך, ספר התניא מבהיר את מבנה כוחות הנפש של האדם, את המלחמה בין שתי הנפשות, הנפש האלוקית והנפש הבהמית, את מהות המלחמה, המשמעות הפנימית של לימוד התורה וקיום המצוות, מהות ומטרת בריאת העולם.

כל אלו על מנת שנוכל לממש את התכלית, ולגלות את כוחה ומהותה של הנפש האלוקית, את ה"חלק אלוקה ממעל" שבתוכנו, שכל רצונה ותשוקתה היא להיכלל במקורה, כמו שטבע הנר לרצד כלפי מעלה, כי שאיפתו היא להיכלל במקורו, מקור האש, אף ששם יתבטל ממציאותו.

רק על ידי ההתבטלות של ה"אני" אל ה"אין עוד מלבדו", יוכל להיקרא "עבד ה'", וכך יוכל להתגבר על כל המניעות והעיכובים שהקב"ה טומן לנו בדרך, שהן כל הקליפות וה"סטרא אחרא", כפתגם הידוע של ר' לוי יצחק מברדיטשוב: "את תאוות עולם הזה שמת לנגד עינינו, ואילו את הגן עדן והגיהנום הכנסת לספר ראשית חכמה".

הכוח לעלות מעל ענייני העולם הזה, מעל המניעות והעיכובים, ולהביט אל מקור האור והקדושה – מגיע מלימוד פנימיות התורה, היחידה שבתורה המתעצמת עם פנימיות הנפש, היא היחידה שבנפש, המתעצמת עם פנימיות הקב"ה.

משל הפחמים והמרגליות

אדמו"ר הריי"צ נתן משל על עניין לימוד החסידות[18]:

"מרגליות מוצאים בתחתית הים. גחלים, המחממים ומאירים, נמצאים במעמקי האדמה. הסדר בזה הוא, שצריך להיות מנהיג היודע ומראה היכן לחפור ואיך למצוא את הגחלים. הרי על חכמתו של המנהיג יכולים העובדים לסמוך, אלא שעליהם לבצע במדויק הוראותיו של המנהיג. אך אף על פי כן, באשר לרוח החיים שכל אחד זקוק לו בעמקי האדמה מהאוויר שמעל הארץ, על כך אין הם יכולים לסמוך על רוח החיים שיש למנהיג. לכל עובד צריכה להיות התחברות של רוח חיים מהאוויר שמעל האדמה. אחרת הוא נופל רחמנא לצלן, כלומר הוא נשאר בלי חיות. אותו דבר במי שצולל במי הים למצוא את המרגליות, מן ההכרח שיהיה לו רוח חיים שמעל האדמה.

"והרי, שאת הנמשל יכול כל אחד להבין: חסידות מאירה ומחממת – כמשל הגחלים – אלא שיש לרדת לעמקי האדמה כדי לברר כו', אך כשיורדים בעמקי האדמה, צריכים להיות קשורים לאוויר שמעל האדמה, אז יש חיות לכורים שבעמקי הים".

לשם מה זקוקים לשני משלים? על כך עונה הרבי[19], שעניינה של התגלות תורת החסידות היא בשני עניינים:

האחד: משום ריבוי חושך הגלות, זקוקים לאור עליון יותר כדי שיוכלו לעמוד נגד חושך זה, ולכן גילו את תורת החסידות שהיא נשמת התורה, המעוררת ומגלה את הכוחות הפנימיים החבויים של הנשמה.

השני: כיון שנמצאים בסוף זמן הגלות, כשצריכים להתכונן לגאולה העתידה לבוא, צריכה ההכנה להיות מעין הדבר שאליו מתכוננים, בבחינת[20]: "טועמיה חיים זכו". כמו ההלכה, שבערב שבת טועמים ממאכלי השבת.

גחלים מאירות ומחממות

המשל הראשון של "גחלים המאירות ומחממות", זהו עניינה של תורת החסידות כפי שהיא מצילה אותנו מחושך הגלות. ללא חום ואור אי אפשר להתקיים. חום ואור אינם מוסיפים פרטים חדשים בדבר, אלא פועלים שהדבר עצמו יהיה חם (חי) ומואר. כך החסידות, לא הוסיפה חלילה ולא גרעה בעניין תורה ומצוות, אלא העצימה את תפקיד האדם והוסיפה אור וחיות.

לפני התגלות תורת החסידות, החושך לא כיסה ארץ, ולכן היו יראי שמים גם בלי חסידות, אך היום זקוקים לאור וחום זה. בדוגמת אדם שבתקופת תמוז אין הוא צריך להסיק את התנור, ואינו צריך לסגור את הדלת והחלון היוצאים לרחוב, אך בהגיע תקופת טבת, בודאי ינהג בהתאם לזמן הקר… זה עניינה של תורת החסידות בתקופה קרה זו, לעורר שעבודת ה' תהיה מתוך חיות ושמחה.

לשם כך יש להישמע להוראות המנהיג – מה להעצים בתקופה זו, מה נכון לפעול ולעשות, היכן חבויים הגחלים ומהיכן נקבל אור וחיות. אך יחד עם זאת יש לזכור, שיש להיות שליח, להתייגע ולפעול בכל כוחות הנפש, ולא להסתמך על כך שהמנהיג יפעל. יש לנשום בכוחות עצמו, ואז יעשה בעז"ה ויצליח.

דרוש עמל ועבודה

הרבי קבל על כך, שפעם טען לו מישהו, שהרבי ירשום לו מה עליו לעשות מאל"ף ועד תי"ו, והוא יבצע את הכל באופן של מסירת הרצון. אך גישה זו אינה נכונה, הבהיר הרבי, היות והחסיד אמור לנשום לבד. עליו להתייגע, להפעיל את כל כוחות נפשו, את חב"ד שבנפשו (חכמה בינה ודעת) – השכל, ואת חג"ת שבנפשו (חסד גבורה תפארת) – המידות, ואת נה"י שבנפשו (נצח הוד יסוד) – העשיה.

בכך יהיה האדם קומה אחת שלימה לבצע את רצון המשלח, "לבצע במדויק מה שהמנהיג מורה".

יגיעה זו עליה להיות תמידית. אין הוא יכול להסתפק בכך שהתייגע אתמול, כי החיות אמורה להיות יום יומית, "חדשים לבקרים, רבה אמונתך"[21]. ועל ידי כך תהיה העבודה במשך כל היום בחמימות ואור כראוי.

המרגליות בתוך הים

ההבדל בין בעלי החיים שעל פני האדמה לאלו שבתוך המים, היא במידת תחושת הביטול שלהם אל מקורם. הדגים שבים, אם יוציאו אותם ממקור חיותם, הרי שלא יוכלו להמשיך לחיות. הם חשים בברור את מקור חיותם! מה שאין כן לגבי בעלי החיים שעל פני האדמה, להם יש יותר תחושת ישות, פחות ביטול למקור חיותם.

במשל הפחמים שבתוך האדמה, אף שמדובר על עומק ופנימיות האדם, עם כל זאת הרי זה באדמה, ויש מי שחש ומרגיש עצמו למציאות ושוכח את מקור חיותו, אף שמבצע את הפעולות מתוך חיות ושמחה.

במשל המרגליות המצויות במעמקי הים, מדובר על הרובד העמוק יותר בחסידות, שעניינו טעימה מימות משיח! לפעול את העניין של "אתכסיא" – שיהודי יהיה כולו "מכוסה" ושקוע עד למעלה מראשו במקור חיותו, באלוקות, עד שאין הוא מציאות לעצמו, אלא, הוא טועם מתורתו של משיח, שאז יהיה[22] "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

לימוד החסידות – מזרז את גילוי משיח!

בזוהר כתוב[23], שבזמן הגלות ישראל הם ככלה הנמצאת ב"שוקא דבורסקי" (שוק של מעבדי עורות). שמצד אהבתו הגדולה לכלתו, מתגבר החתן – הקב"ה – על הריח הרע של שוקא דבורסקי – הגלות, והולך להיכן שהכלה, בני ישראל, נמצאת.

אומר הרבי[24], שכל האמור נכון בזמן הרגיל של הגלות, אך כאשר עומדים במעמד ומצב של[25]: "הנה זה עומד אחר כתלנו" – הנה הנה משיח בא, הרי הכלה, כנסת ישראל, אמורה להתכונן ל"חופה" עם הקב"ה, בזמן זה אין מקומה של הכלה בשוק, בענייני העולם, אלא בריבוי מרגליות – מציפים את העולם בלימוד החסידות "כמים לים מכסים". והרי זה עצמו ממהר ומזרז לחגוג בפועל את השמחה הגדולה של הנישואין בין בני ישראל להקב"ה.

וזה עניינו של גילוי תורת החסידות – גילוי משיח. שהרי ממטרתה נדע מהותה. כשעלה הבעל שם טוב לשמים ושאל "אימתי קאתי מר (מלך המשיח)"? נאמר לו: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"

עניינה של תורת החסידות היא גילוי היחידה – גילוי עניינו של מלך המשיח, וכשחיים עם חסידות – חיים עם אור, חיים עם גאולה. מי ייתן ונזכה לנישואין האמיתיים של הקב"ה עם כנסת ישראל בהתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש!

מקורות