לאור דמותו של יוסף הצדיק

עם יוסף הצדיק אנו צועדים במספר פרשות – "וישב, מקץ, ויגש, ויחי".

נשתדל בעז"ה ללמוד מדרכיו של יוסף הצדיק. אך עלינו לזכור, הסיפור נראה כסיפור פשטני, אך יוסף הוא בדרגה מרוממת מעם. הוא המשכם של האבות, והשפעתו היא עלינו גם היום. כל סוגי האהבות המצויות בתוך האדם, אהבה מסותרת ואהבת עולם, המקור שלהם הוא מיוסף הצדיק[1], שעניינו הוא יסוד המעביר ליהודה, שעניינו הוא מלכות, בפועל ממש.

עלינו לחיות וללמוד מדמותו של יוסף הצדיק. חוסר ההבנה של האחים, נבעה מהיות יוסף הצדיק מעולם האצילות, בדרגה גבוהה מהם. אפילו בפגישתם במצרים, יוסף הכירם והם לא הכירוהו. היות שלא היו בדרגה שיכלו לחשוב על מציאות של שהייה במצרים, שליטה ועשייה גשמית, יחד עם דבקות באלוקות.

מספר נקודות ניתן ללמוד מהנהגותיו של יוסף הצדיק, שהמאחד את כולן הוא ההתעסקות עם הארציות, עם ה"גוי" אשר בקרבך. האפשרות שיש בידינו לשלוט בגלות, לשלוט ב"לעומת זה". את הכוח לכך קבלנו מהאבות ומיוסף הצדיק.

לכן כל חומש בראשית – ספר ה"ישר", מסתיים במילים[2]: "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים, ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים". לכאורה, לפני הסיום, לפני "חזק חזק" מתאים יותר לסיים בעניין אחר, ולא בעניין של חניטה. אלא, זאת הנקודה של יוסף. יוסף הצדיק רצה להישאר עם אחיו, לא כיעקב אבינו שהשביע את יוסף להעלות את עצמותיו. כיון שלאחר מות האחים ויוסף בתוכם, החלה גלות מצרים בשיאה, רצה יוסף לתת להם את הכוח שיתעלו למעלה מהגלות וישלטו עליה, ועד שעל ידי זה יהיה בידם את הכוח לעלות ממצרים.

זה עניינו של יוסף הצדיק[3], וממנו ניתן ללמוד – שליטה על כל המניעות והעיכובים…

נתבונן ב־2 נקודות, המצריכות "שליטה" ע"י עבודה:

• כיבוד הורים – פרשת "וישב"

• הגומל לחייבים טובות – פרשת "ויגש"

יוסף מכבד את אביו

יוסף הנער הולך בשליחות אביו לראות את אחיו הרועים את הצאן ולמסור לאביו מה מצבם! בשכם הוא לא מוצא את אחיו, אך הוא פוגש איש – מלאך, שאומר לו[4]: "נסעו מזה", כלומר ־ הסיעו עצמם מן האחווה, "שמעתי אומרים נלכה דותינה" – לבקש לך נכלי דתות[5] ־ הם דנו אותך כדין עד זומם, על שיוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם ואמר דברים שיתחייבו מיתה על ידי עדותו.

מכאן, שיוסף קבל התראה על המצב, ויכול היה לעזוב הכול, וללכת חזרה אל אביו. אך הוא, נפשו חשקה לקיים את ציווי אביו, ובמסירות נפש כפשוטה, הלך לקיים מצוות אביו, אותה פתח במילים: "הנני" – מוכן ומזומן!

22 שנה יעקב לא היה במקומו של יצחק

על גודל עניין כיבוד הורים ניתן גם ללמוד מעונשו של יעקב אבינו[6]: "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו, ויתאבל על בנו ימים רבים". ימים רבים – מפרש רש"י – 22 שנה, משפרש יוסף ממנו עד שנפגשו במצרים.

החשבון הוא כך: בן 17 היה יוסף כשנפרד מאביו, עד שעמד לפני פרעה בהיותו בן 30 שנה – הרי 13 שנה, ועוד 7 שנות השבע ו־2 שנות הרעב, סה"כ – 22 שנים, כנגד 22 שנים שיעקב לא קיים כיבוד אב ואם. 20 שנה בבית לבן ועוד 2 שנים בדרך, להוציא 14 שנים שלמד בבית שם ועבר שאינן נחשבות, שהרי למד תורה בזמן זה.

משך כל זמן זה לא גילו את הסוד ליעקב, לא האחים ולא הקב"ה. לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה ושתפו את הקב"ה עמם, כלומר, הם צרפו את הקב"ה כעשירי למניין שהטיל את החרם. שהרי האחים היו שנים עשר, יוסף ובנימין לא היו, וכן ראובן, שהתהלך בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו, לא היה באותו הזמן.

אף יצחק אבינו היה יודע שיוסף חי אך גם הוא לא גילה את אוזנו של יעקב, היות והקב"ה אינו רוצה לגלות. גם יוסף ממצרים יכול היה להתוודע אל אביו, שהרי היה שליט בכל ארץ מצרים, ואף על פי כן הוא לא שלח שליחים ולא שלח אגרת, היות וכיבוד הורים – הוא עניין נעלה ביותר, ויוסף חפץ לתקן את אשר החסיר אביו במצווה זו!

כבד את אביך ואת אמך

מצות עשה מן התורה לכבד את האב ואת האם. שכך נצטוינו מפי הגבורה, במעמד הר סיני בדברה החמישית מעשרת הדברות[7]:

"כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך".

רש"י מבאר: "אם תכבד יאריכון, ואם לאו יקצרון. שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים: מכלל הן לאו, ומכלל לאו הן".

במשנה תורה, ספר דברים, בדברות השניות, מוסיפה התורה את המילים[8]:

"למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך".

כמו כן מצות עשה מן התורה לירא מהאב ומהאם, שנאמר[9]:

"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, אני ה' אלקיכם".

מה הקשר בין שני העניינים המופיעים בפסוק? מבאר רש"י:

"סמך שמירת שבת למורא אב. לומר, אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת – אל תשמע לו.

וכן בשאר כל המצוות .. איזהו מורא? לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא"

שכר המצווה

בגמרא מדברים בעניין שכר המצווה[10]:

"תנן: אלו דברים שאדם עושה אותן ואוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. אלו הן – כיבוד אב ואם וכו', בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך".

שפירוש המילים בפסוק הוא[11]: "יאריכון ימיך – לעולם הבא, ייטב לך – בחייך".

מדוע במצווה זו מקבל שכרה גם בעולם הזה[12]?

"כשיעשה האדם המצוות המיוחדות לנפשו, מה שיש בינו לבין בוראו, תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליה לעולם הבא. וכשיעשה האדם המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה, כמו כן תחשב לו לצדקה לעולם הבא לפי שעשה המצוות, וימצא טובה בעולם הזה, בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם, כי כשינהג מנהג הזה ינהגו אחרים כמנהגו, יקבל כמו כן שכר מהעניין ההוא".

כאשר רואים אדם שנוהג בכבוד כלפי הוריו, הרי שלומדים ממעשהו. כמו כן מצווה זו כל כך נעלית, עד שניתן לראות את השפעתה המיידית על הסובבים אותה, כפי שמסופר להלן[13]:

זכות כיבוד ההורים

ה"יהודי הקדוש" היה לומד בכל יום עם תלמידיו שיעור גמרא. היה ביניהם בחור מופלג אחד מפשיסחא, שהיה יתום מאביו. פעם אחת באמצע הלימוד, התחיל ה"יהודי" להעמיק בעניין אחד שהיה קשה לו. הבחור ידע את דרכו בקודש, שבכל פעם שהוא מתחיל לעיין, הוא שוהה בעיונו בדביקות עצומה, ולכן נמלך ללכת בינתיים לבית אמו לטעום משהו, כי הרגיש חלישות הלב.

כשגמר לאכול בחיפזון, קם במהירות ללכת אל בית רבו, והנה אמו קוראת לו ומבקשת ממנו שיעלה לעליית הבית ויוריד לה משם חבילה של שחת, שהייתה צריכה. לא רצה הבחור לחזור, כי חשב שאולי כבר התחיל רבו הקדוש ללמוד. ברם, באמצע הדרך נמלך בדעתו, שהרי עיקר הלימוד הוא לשמור ולעשות, ועכשיו באה הזדמנות של מצווה על ידו, ולא יקיימנה?! חזר במהירות ורץ לעשות רצון אמו, ואחר כך שב לבית רבו.

כשפתח את הדלת של ה"יהודי הקדוש", נתעורר ה"יהודי" מרעיונו, קם מלוא קומתו ושאל את הבחור איזו מצווה עשה עתה, שכן בבואו אל הבית ראה את האמורא אביי מלווהו, ותיכף התיישבה לו הקושיה שמעיין בה. סיפר לו הבחור את המאורע.

אמר ה"יהודי" לתלמידים: "אביי לא היה לו אב ואם[14], ולכן נקרא בשם אביי, שהוא ראשי תיבות: "אשר בך ירוחם יתום". ודרכו, שמי שמקיים מצוות כיבוד אב ואם הוא הולך עמו, כדי שיהיה לו חלק במצווה, וכשבא, הוא באר לי את הקושיה".

כמה קושי יש במצווה זו, התלבטויות עד כמה יש צורך להשקיע. אך כאשר מתגברים על המניעות והעיכובים, הרי מתן שכרה בצידה.

מעלת כיבוד הורים

על הקשר בין כיבוד הורים לכבוד שמים מבואר בספר החינוך[15]:

"שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה… ושייתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד ותועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם. גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבל זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא, שהיא סיבתו וסיבת כל אבותיו…"

הגמרא אומרת[16]:

"שלושה שותפין הן באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקדוש ברוך הוא – מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני… בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה – יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלי דרתי ביניהם, צערוני".

מעלת כיבוד הורים מפני ציווי ה'

מצוות כיבוד הורים היא מובנת על פי טעם ודעת, וניתן לראות שגם אצל אומות העולם יש המכבדים את הוריהם. עם כל זאת, אנו מצווים לכבד מפני הציווי, כפי שמדגיש הרבי פעמים רבות. המעלה הגדולה שבכך היא, שגם כאשר לא נוח, ולא מתאים, ולא נראה ראוי, המצווה בעינה עומדת.

עד כמה יש לכבד הורים?

בגמרא מסופר, ששאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם[17]: "צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון, ודמא בן נתינא שמו.

פעם אחת באו חכמים לקנות ממנו אבן יקרה מאבני האפוד, שהיה יכול להרוויח שישים אלף דינרי זהב, ויש אומרים שמונים אלף. והיה המפתח מונח תחת ראש אביו והיה ישן, ולא העיר אותו.

לשנה הבאה נתן הקב"ה שכרו ונולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמר להם, יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם – אתם נותנים לי, אלא אין אני מבקש מכם, אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. ואמר ר' חנינא, ומה מי שאינו מצווה ועושה – כך, מצווה ועושה – על אחת כמה וכמה".

אמנם אין מברכים על מצוות כיבוד הורים, מאחר וזו מצווה שתלויה באחרים. וכן אין מברכים, אלא על דבר שעושים אותו רק בני ישראל. טעם נוסף הוא, היות ומצווה זו היא כל כך דורשת ומקיפה, כך שאין לה גבולות. וגם כשהאדם חש שהוא מיצה את קיום המצווה, אך[18] "לפי האמת לא הגיע לחצי שעור דאורייתא,   כי לא כל אדם זוכה לצאת ידי חובת חומר מצווה זו…"

ניתן להבין גודל העניין מר' טרפון. נאמר בירושלמי[19]:

"אמו של ר' טרפון ירדה לטייל בתוך חצר ביתה, ונקרעה רצועת נעלה ולא יכלה לקשרה בשבת. הלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת רגליה, והייתה מהלכת עליהם      עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת חלה (ר' טרפון) ונכנסו חכמים לבקרו, אמרה להם – התפללו על טרפון בני, שהוא נוהג בי כבוד יותר מדי. אמרו לה, מה עושה לך. וסיפרה להם המעשה שעשה. אמרו לה, אפילו עושה כן אלף אלפים, עדיין לחצי כיבוד שאמרה התורה – לא הגיע".

הרבי סמל ודוגמא לכיבוד אם

הרבי, בשנות נשיאותו בארצות הברית, כיבד באופן מיוחד את אמו, הרבנית חנה!

הרבי, שכל עול העולם היה על כתפיו, היה מדי יום ביומו מבקר את הרבנית חנה. ובימים שהרבנית הגיעה ל־770 לתפילה בשבת, הרבי היה מלווה אותה במבטו, עד שהסתובבה לרחוב קינגסטון.

כמו כן, כאשר נפטר אחיו של הרבי, ר' ישראל ליב, לא רצה הרבי לצער את הרבנית חנה, והיה שולח מכתבים בשם האח, ודואג שהרבנית לא תדע את המצב, על מנת שלא לצערה.

העיקר הכיוון

לכאורה, אדם יכול ליפול לידי ייאוש, לפי שאין ביכולתו לקיים מצוות כיבוד הורים במילואה, ולעיתים יש גם מעידות. על כך אומרים לו, שהעיקר הוא שהכיוון יהיה באופן החיובי, וישתדל ככל יכולתו במצוות כיבוד הורים.

ניתן ללמוד על כך מצבאו של הצאר ניקולאי, שם ההנהגה הייתה במשמעת ברזל. קרה פעם, שקבוצה של חיילים החליטו ללכת בחשאי לבית מרזח ללא רשות, לאחר שכחודש ימים לא באה טיפה של וודקה אל גרונם.

החיילים עברו את הגדר, הלכו לבית המרזח, ושתו כהוגן. פתאום עוררם אחד החיילים, שיש לשוב מיד למחנה טרם יתגלה המעשה. שילמו החיילים עבור הוודקה, ומיהרו לחזור. כנראה שתו יתר על המידה, כי לאחר זמן מה לא היו מסוגלים להמשיך בדרכם, ונפלו אחד אחרי השני בדרך חזרה למחנה, עד שכולם נרדמו שיכורים לצד הכביש.

לרוע מזלם עבר המפקד במקום, וראה אותם שרועים בצידי הדרך. הוא בדק מי הם, ורשם את שמותיהם בפנקסו. למחרת קראו בשמם לבוא אל לשכת המפקד. החיילים רעדו מפחד… המפקד היה חמור סבר, והסביר להם את רוע המעשה אשר עשו. לפתע הוא שינה גישה ואמר להם:

"גם אני אוהב לשתות וודקה. אני מבין אתכם ואת הסיבה שהלכתם, כי זה זמן רב שלא הורשתם לבקר בבית המרזח. לכן החלטתי לוותר הפעם ולפטור אתכם מעונש". כל החיילים נשמו לרווחה.

פתאום פנה המפקד לחייל מסוים, ואמר: "כולם פטורים – חוץ ממך! אתה תישא בכל חומרת העונש!" החייל נבהל, ושאל במה הוא שונה מכל האחרים? ענה המפקד: "כשעברתי בדרך, ראיתי שכולם שכבו על הכביש עם הראש לכיוון המחנה. חוץ ממך – אתה שכבת עם הראש לכיוון בית המרזח!"

לכולנו יש עליות וירידות בעבודת הבורא בכלל, ובכיבוד הורים בפרט. מה שקובע הוא, באיזה כיוון הראש נמצא. אם המטרה היא לעלות בקודש, אז בסופו של דבר נגיע אל המטרה.

השתדלות ההורים שלא למנוע מילדיהם את המצווה

הרבי במכתב מפורט, מסביר לאב שלא ילחץ על בנו לעבור למקום שהבן איננו מעוניין, על מנת לא לגרום לבן שלא לשמוע בקול אביו. ובלשונו של הרבי[20]:

"ידוע פסק תורתנו הקדושה… שתלמיד הרוצה ללכת למקום שהוא בטוח שיראה סימן ברכה בתלמודו, ואביו מוחה בו לפי שדואג ששמע שמעלילים שזהו ענין פיקוח נפשות, אינו צריך לשמוע לאביו בזה. וכן אם הוא מוחה בבן לישא אשה זו שחפץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב..

"ועוד זאת והוא העיקר, שאינו מובן כלל מפני מה צריך כבוד תורתו להעמיד את בנו הנעלה שי' בנסיון כזה, ובידו הוא שלא לצוות עליו לנסוע דווקא למקום פלוני.. רוצה הוא לכפות את הדבר על בנו, בה בשעה שברור אצלי שנסיעת בנו ל… והסתדרותו במשך הזמן במדינת… תהיה אושרו הן בגשמיות והן ברוחניות".

הרבי מנסה לשכנע את האב הן בדרך הגיונית, הן על פי השולחן ערוך, והן על פי ראייה באספקלריה המאירה, שלא לכפות על הבן את דעתו של האב, כי בכך ייגרם חוסר בכיבוד הורים.

כיבוד אם עוד בהיותו עובר בבטן אמו

סח הצדיק ר' יהודה צבי מרזלא, בנו של הצדיק ר' משה מסמבור[21]:

כשאמי הצדקנית נתעברה מאבי הקדוש בשנה הראשונה לנישואיהם, והגיע החודש השביעי לעיבורה, נמאס עלי לשהות שם זמן רב כל כך ולהיות יושב בטל, והתחלתי לזוז. הלך אבי הקדוש לבית המדרש לשפוך שיחו לפני ה' על קושי הלידה של אמי.

בינתיים ראה שהאברכים מתלחשים ביניהם. לבסוף ניאותו לספר, שהיות ורעייתו הייתה רווקה זמן מרובה, מאחר ורצתה רק תלמיד חכם, ועתה בחודש השביעי היא יושבת על המשבר, מרננים אחריה בעלי לשון הרע, שנתעברה לפני הנישואים.

אבי שב לביתו כשאנחות פורצות מגרונו. אמי שלחה להודיע, שלא יצטער היות והלידה קרובה, וכאשר התאנח יותר, הודיעה שהתינוק כבר הוציא את ראשו וקרובה הישועה לבוא. כאשר הבחינה שאבי מתאנח ביותר, הבינה כי רננו אחריה. נתנה אמי את ידה על בטנה ואמרה לי:

"בני יקירי, הרי אתה יודע את האמת כי ילד כשר אתה, מאביך הצדיק. שמע נא לקולי והמתן עוד שני חדשים, להצילני מחרפת בני אדם". תיכף החזרתי את ראשי והתעכבתי שם עוד חודשיים, מאחר שלא הייתי עוד יושב בטל, כי בכל רגע ורגע קיימתי מצוות כיבוד אם.

כבר בהיותו עובר בבטן אמו, חש הצדיק את השליחות המיוחדת שניתנה לו: מצוות כיבוד הורים, ובקיום מצווה זו נשאר לשהות בבטן האם.

ילדים מצווים לכבד את הוריהם

ייתכן ויש ילדים המתלוננים על ההורים, שלדעתם לא נהגו עמם כשורה. ייתכן אפילו שעליהם לדעת את נקודת החולשה, על מנת שהם עצמם לא ינהגו כך. אך יחד עם זאת עליהם לזכור את המצווה החשובה של "כיבוד הורים"!

לעיתים גם קל יותר להתלונן ולהאשים את ההורים בהתנהגות או בהרגל מסוים – מאשר לקחת אחריות בוגרת, ולדעת שכנראה ההורים בשעתו עשו את המיטב מצדם. ובכל אופן, הילדים מבחינתם חייבים במצוות "כיבוד הורים".

לעיתים, בת חשה שהיא שונה בין הילדים, והוריה מפלים אותה לרעה. עד כדי כך, שיתכן ויפלטו מפיהם כלאחר יד את הביטוי – "את הפחות מוצלחת", או גרוע מכך: "את נולדת שלא ברצוננו" יש להידבר ולשוחח על כך עם ההורים, ואם אין זה עוזר, אזי "תשועה ברוב יועץ". כיבוד הורים אין משמעותו לתת להם את האפשרות להשפיל את ילדיהם, אך יחד עם זאת יש לזכור את מצוות "כיבוד הורים".

ידועה האמרה, שאם יכולה לגדל עשרה ילדים, ואלו עשרה ילדים לא יכולים לגדל אם אחת… אמרה קשה לכאורה!

ישנן נשים הנמצאות במצבים של תמרון בין התחייבויות שלהן לבית שלהן עצמן, לבית של ילדיהם הנשואים, ולבין בית ההורים המזדקנים. בטבע הדברים, קל יותר לסייע ולעזור לילדים עם הנכדים – זה מעורר, מרומם, משמח! אך בזמן בו משקיעם בהורים – כדאי לשים לב דווקא לפרטים הקטנים:

ה"עשה" וה"לא תעשה" לגבי הורים מתבגרים

• הנחת הגדולה ביותר הוא, כאשר הילדים הולכים בדרך הסלולה בית קל. פועלים ועושים ועומדים בשליחות החיים מתוך שמחה וטוב לבב.

• הזמן/הזמיני את האב/האם/ההורים בחיוך ובשמחה.

• כאשר את/ה נמצא/ת איתם – היה/היי איתם, שמע/י את סיפורם.

אל תהיה/תהיי עייף/עייפה בזמן זה, או עסוקה בכל העניינים האחרים. הקדיש/י זמן איכות!

• כשמכינים מצעים חדשים – לזוג הצעיר שמגיע אליכם לשבת וכן לאם/לאב… את המצעים היפים יותר לתת להורים! זהו פרט קטן, אך חשוב.

• כשמאבחנים איזו שהיא ירידה בתפקוד ההורים, יש להיוועץ בין האחים והאחיות באיזה אופן אפשר להקל: אולי לגשת אל רופא מומחה בתחום, שיכול להקל ולסייע, אולי להתקין בבית אביזרים שיסייעו למקרה הספציפי, אולי יש לגייס כספים מהמשפחה על מנת להיות לעזר ולאחיסמך.

והעיקר, לא להשאיר את כיבוד ההורים לאחר 120, אלא כאן ועכשיו.

• אם אתם זוג בעלי תשובה, שלא יכולים לאכול בבית ההורים או להתארח אצלם עם הילדים בשבת, וההורים מעוניינים בכך – ניתן לשלוח להם זר פרחים ולכתוב איחולים לבביים, או להזמין אותם אליכם. אך על כל פנים לנסות לפייסם.

• מריבות בין הילדים, אינן מהוות נחת. הנחת האמיתי הוא, כאשר כל בני המשפחה חיים ביחד בשלום ובשלווה, אוהבים ודואגים זה לזה. וכמובן, שהנחת האמיתי הוא, שגם אחרי 120 מסתדרים ב"ה ביחד גם בענייני ירושה…

• יש לשמוח במצוות "כיבוד הורים", ולזכור שיש כאלה שאינם זוכים לזאת. זוהי דוגמא אישית נפלאה, וזה גם נסיון שיש לעמוד בו בכבוד ולזכות ב"זכויות". אם ההורים מהווים "זכות אבות" – מה טוב, ואם חלילה לא, הרי שאנו בעבודתנו נוכל בעזרת ה' להיות "זכות האבות" של ילדינו.

בנים אתם לה' אלקיכם

הקשר בין הקב"ה לבני ישראל מתואר כקשר בין הורים לבנים – "בנים אתם לה' אלקיכם". בעניין ההקשרים בין אב לבן, נאמר: "יפה כוח הבן מכוח האב". על פי הפשט, המשמעות היא שכחו של הבן הוא יותר מהאב. הביאור החסידי הוא – כוח הבן יפה מכוחו של האב, כלומר, נובע מהאב. יש אפילו הורים שנותנים לילדיהם מה שאין להם בגלוי – יש עיוורים מלידה, והילדים נולדים בעלי ראיה, או הורים בכסא גלגלים והילדים מתרוצצים בין רגליהם ועוד. זאת, היות ובכוח יש פוטנציאל זה בהורים, לכן "יפה כוח הבן" הוא תמיד "מכוח האב".

כשבני ישראל עושים ופועלים ומצליחים מעל ומעבר, כמו התוועדות חסידית שיכולה לפעול אפילו מה שמלאך מיכאל לא יכול, אומר הקב"ה: "נצחוני בני נצחוני". והכוח לכל זה הוא כמובן – מכוח האב, מהקב"ה עצמו!

מניעות ועיכובים בקיום המצווה

דוגמא לכיבוד הורים, ניתן ללמוד מאבי הרב ישראל צבי הלוי ע"ה, שנפטר בט"ו כסלו ה'תשס"ז. בכל שנה, גם בעת שההליכה הייתה קשה עליו, תמיד נהג לפקוד ולעלות על קברה של אמו – שרה ע"ה – ביום היארצייט שלה – י"ג במר חשוון.

בשנה האחרונה, כחודש לפני פטירתו, גשם עז ירד ביום היארצייט. המגב של הרכב לא עבד, טעינו בדרכנו, אנשים "טובים" לא הורו לנו את הדרך הנכונה, וכך לאחר דרך מסויטת הגענו אל המקום. אך דא עקא, השוער איננו מוכן לפתוח את השער למכוניות – "הגעתם מאוחר", הוא טען! רק רגלי עדיין אפשרי להיכנס. ניסינו לדבר על ליבו, שתהיה לו ודאי זכות גדולה, אך הוא בשלו. בצר לנו, פנינו לייעוץ עם בעל "קיוסק" בקרבת מקום, והוא הציע אולי לתת קצת שלמונים. הרוסי שעמד בשער נענה, והסכים לזמן קצר… כשנכנסנו לאחר כל המניעות והעיכובים, הרגשנו שהיה זה עניין גדול ביותר (מאוחר יותר התברר שהיה זה ה"קדיש" האחרון, אך אז לא ידענו, כמובן).

לפתע, ראינו לא רחוק מאתנו מנין אנשים מכובדים. הם הצטרפו בשמחה, ואבא אמר "קדיש". מידי שנה היה מנין של צאצאים שבאו למקום יחד איתו, אך באותה שנה נפקד מקומם, היות ואחות האבא נפטרה באותה השנה בחגים – והם כבר הגיעו לזמן ה"שלושים" שלה.

כשיצאנו, הבנו שכל המניעות והעיכובים היו על מנת שאבא יאמר "קדיש" במניין. בדרך חזרה אמר אבא: ידעתי שאומר "קדיש" במניין! כאשר מונח אצל האדם בפשטות עניין של כיבוד הורים, אזי מסייעים לו מלמעלה!

גם אם יש ביקורת כלפי הורים

לאחרונה קיימת אופנה פסיכולוגית לקיום מצוות כיבוד הורים, שביסודה אולי חיובית היא:

אל תהיה תקוע בכעסים על הבית, או בהרגלים שליליים או בחסכים מתקופת הילדות. יש לפתוח את המשקעים, לברר אותם, ולפתוח דף חלק, נקי, פתוח לרגשות חיוביים…

רגש הפתיחה מחדש בכללותו הוא נכון, וחשוב לעשות זאת. אך דא עקא, שיחד עם זאת, יש כאן נקודה שלילית שיש לשים עליה לב.

ראשית, ביקורת המופנית כלפי ההורים, וכאשר מתרגלים בעניין, הרי שהביקורת הופכת ללגיטימית גם אם ההורים עשו כל שביכולתם למען ילדיהם.

כמו כן, לא תמיד ההורים גרמו לחסכים, אלא שבאופן טבעי לכל אחד יש את החסרונות שלו… ובמקום להתעסק בחסרונות האישיים מתעסקים מדי הרבה בחסרונות ההורים, בהרגלים השליליים שנקנו בבית, ובכך גם מתנערים מאחריות אישית של "בקורת עצמית".

לעיתים מזמנים לך להתבונן ולראות את ההשקעה המרובה שההורים השקיעו בך, כמיטב יכולתם, אך אתה מעדיף לשקוע ב"בעיתיות".

השמחה בקיום המצווה

האופן השני במצוות כיבוד הווים, הוא פשוט.

מצווה זו זמנית היא. לעיתים, מצווה זו מזדמנת לידי אחד הילדים מסיבות שונות, ואז התגובה אמורה להיות שונה – לא להתלונן, לא לבצע משימה זו מתוך קושי, או חוסר שביעות רצון, אלא לראות זאת באור אחר לגמרי – מסבב הסיבות סיבב שבזמן זה הרי מצווה זו היא אחד מהתפקידים החשובים של  הבן או הבת! וקיום המצווה בוודאי נותן שפע של ברכה הן בגשמיות והן ברוחניות.

יש רק להתבונן ולהתעמק ולראות דברים אלו באור הנכון… לא לחשוב שבקיום מצווה זו מונעים פעילות אחרת חשובה, אלא לדעת, שאם הקב"ה גלגל זאת לידך הרי זהו תפקידך, וזהו צינור השפע!