פרשת מקץ – חלומות יוסף בקדושה וחלומות פרעה ב”לעומת זה”

הקראת כתבה
יום ראשון כ״ד כסלו ה׳תשע״ו
בתחילת פרשת מקץ מספרת התורה באריכות על שני חלומות פרעה – חלום הפרות וחלום השבלים; כן מסופר על הפתרון שנתן יוסף לחלומות. למה מאריכה התורה בסיפור חלומות אלה?
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
חלומות פרעה

 

 

א. יוסף הצדיק היה נשמה כללית

 

בתחילת פרשת מקץ מספרת התורה באריכות על שני חלומות פרעה – חלום הפרות וחלום השבלים; כן מסופר על הפתרון שנתן יוסף לחלומות, שהם מהוים רמז לשנות השבע ושנות הרעב.

 

לשם מה מספרת התורה, ובהרחבה כזו, את כל פרטי חלומות פרעה? בעיקר הרי חשוב לדעת שיוסף הודיע מראש לפרעה על שבע שני השבע ושבע שני הרעב, שעקב כך נעשה יוסף משנה למלך במצרים – אבל מה ההבדל אם הדבר בא באמצעות חלומות או בדרך אחרת ואפילו אם רוצה התורה לספר לנו שחלומות פרעה גרמו ליוסף להיות משנה למלך במצרים, הרי היה אפשר לספר זאת בקיצור, שאיש לא ידע לפתור את חלומות פרעה, מלבד יוסף, ושפתרונם היה: שבע שני שבע ושבע שני רעב. לשם מה חשוב לנו לדעת את כל הפרטים שראה גוי בחלומו?

 

המענה לכך: המשך הענינים בתורה, מלמד שזה שהודיעו לפרעה על שני השבע ושני הרעב באמצעות חלומות, הוא תוצאה מכך שכן היה אצל יוסף תחילה, שהודיעו לו מלמעלה, על עניניו, על ידי חלומות, כמסופר בפרשה הקודמת. מדוע היה זה כך אצל פרעה? משום שיוסף הצדיק היה נשמה כללית, והוא המשיך בעולם את כל עניני יעקב אבינו[1]. וכיון שיוסף הוא “צדיק יסוד עולם”, כל ההשפעות שבעולם צריכות לעבור דרכו, וכשם שאצלו היה הסדר של גילוי ענינים מלמעלה על ידי חלומות, נקבע הסדר כך בכל העולם, עד שכאשר היו צריכים להודיע דבר אפילו לפרעה מלך מצרים, “מושל בכיפה”[2], היה זה באמצעות חלום.

 

זוהי הוראה עיקרית בעבודתנו: כאשר יהודי נתקל בנסיונות של הנחות ותאוות מזיקות, עליו לדעת שהם נובעים ממנו, היהודי. לא כדעת הסוברים שיש ללכת בעקבות העולם; גם לא כאלו הסוברים, כי על מנת לקיים תורה ומצוות צריך אדם להתאים עצמו ל”עולם”, אלא אדרבה, מציאות העולם תלויה ביהודי: מפני שאצלו רווחת הנחה מסויימת או שהוא מתחשק לאיזו תאוה, באים אותם ענינים גם בעולם, אלא כשהם באים בעולם (“עולם” מלשון העלם), אין מקורם נרגש בהם, ומופיעים כאילו מעצמם, וגוררים אותו ללכת אחריהם. ברם מאחר שבאמת באים הם מהאדם, הרי על ידי כך שימיר את ההנחות והתאוות הלא־טובות שלו בטובות, יוחלפו אלו גם בעולם.

 

יתר על כן: גם במידה ואי אפשר לומר שהנסיונות נובעים מהאדם, משום שהוא נקי מהנחות ותאוות אלו, אפילו בדקות, באים הם, לפחות, בגללו – שכן כל הבריאה היא “בשביל ישראל שנקראו ראשית”[3] – כדי שיעמוד בנסיון, וכאשר יעורר בקרבו את התוקף לבל יתפעל, יתגלה אז, שכל הנסיון אינו אלא דבר דמיוני, כי כל סדרי עולם תלויים בתהלוכות האדם בעניניו.

 

ב. חלומות יוסף בקדושה וחלומות פרעה ב”לעומת זה”

 

אף כי חלומות פרעה באו כתוצאה מחלומות יוסף, מנוגדים היו במהותם: חלומות יוסף הם בקדושה וחלומות פרעה – ב”לעומת זה”. מכאן כמה החילוקים ביניהם בסדר ובפרטי החלומות[4].

 

א חלומות יוסף פותחים מיד בעבודה – “מאלמים אלומים”. לעומתם בחלומות פרעה אין מדובר כלל בעבודה. הטעם לכך: ההשפעות דקדושה, כיון שנמשכות מהקב”ה לישראל (והקב”ה הוא הרי שלם בתכלית, והוא עצמו תכליתו; גם הנשמה, שהיא חלק אלקה ממעל ממש[5], תכליתה בה עצמה ולא בדבר אחר, ועל כן גם השפעות אלו) הם בתכלית השלימות והטוב, ולפיכך חייבים לבוא דוקא על ידי עבודה, כדי שלא יהיו בבחינת “נהמא דכיסופא” (=לחם בושה), שאינו תכלית הטוב. לא כן הוא בלעומת זה, בקליפה, שבה עצמה אין שום תכלית, כל מציאותה הוא שהיא טפלה לדבר אחר, במילא אין נדרשת לצורך השפעותיה שלימות של העבודה, והן נשפעות “חנם”, משום שגם כך אינם מהוים מציאות.

 

ב חלומות יוסף הם באופן של “מעלין בקדש”: תחילתם ב”שבלים”, שהם נפרדות אחת מן השניה, ומהם מתחברים יחדיו “אלומים” – מדברים נפרדים נעשה ענין של אחדות (בחלום הראשון); עד לענינים שמימיים (שמש ירח וכוכבים – בחלום השני). כן, לפי פשוטם של דברים מבחינה גשמית, ה”אלומים” יקרים יותר מ”שבלים”, ואבנים טובות ומרגליות שאורם נובע מהכוכבים[6], מורים על עשירות גדולה יותר מאשר ה”אלומים”. מה שאין כן חלומות פרעה הם באופן של “פוחת והולך”: החלום הראשון הוא ב”פרות” – סוג החי, והחלום השני הוא ב”שבלים”, שהם מסוג תחתון יותר – צומח. הדבר בולט יותר בשים לב, שלפי סדר הטבע היה צריך להיות: תחילה שבלים ואחר כך פרות, כי פרות “בריאות בשר” ופרות “דקות בשר”, שעליהם מדובר בחלום הראשון, תלויים במזונם, בשבלים, בין אם “בריאות” או “דקות”. והיה צריך החלום השני להיות ראשון. אבל כיוון שבלעומת זה הסדר הוא “פוחת והולך”, היו חלומות פרעה בסדר הפוך.

 

וכך בכל אחד מחלומות פרעה, היה באופן של “פוחת והולך”: תחילה ראה “שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר” ואחר כך “רעות מראה ודקות בשר”; שבלים “בריאות וטבות” ואחר כך “דקות ושדופות קדים” ויתירה מזו: כל כך “פוחת והולך” בקליפה הטוב והיפה, עד שהפרות והשבלים היפות והטובות נאכלות לגמרי (“ותבלענה”) על ידי הפרות והשבלים הרעות והדקות.

 

אף בפתרון ובקיום החלומות, היה בסדר דומה: תחילה היו שנות השבע ואחריהם שנות הרעב – “פוחת והולך” – במדה כזו, עד ש”לא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא”. (דבר שנות השבע שהגיעו לאחר שנות הרעב – לא הוזכר בחלומות פרעה, כיון שדבר זה אינו קשור לפרעה. ברכת שנות השבע המאוחרות באה על ידי ברכת יעקב).

 

ג. ההבדל בין קדושה ל”לעומת זה”

 

ובזה מתבטא ההבדל בין קדושה ל”לעומת זה”. קדושה יש לה קיום נצחי ואינה נתונה לשינויים. השינויים בקדושה צריכים להיות רק באופן של הוספה ועליות – “מעלין בקודש”, “ילכו מחיל אל חיל” – וכיון שהם בכל פעם רק למעליותא, הרי לאמיתותו של דבר אין בהם שינויים. (יתרה מזו – אפילו זה שלעתים ישנן ירידות בישראל, וכן – מה שבכנסת ישראל (ספירת המלכות) ישנן ירידות (לפעמים עולה ולפעמים יורדת)[7] אין משמעותם שינויים מוחלטים, שכן רצון האדם מישראל אפילו כאן למטה[8] הוא לעולם אותו רצון, ועוד, הוא תמיד באמנה אתו[9] – לקיים תורה ומצוות ולהעלות בקודש. ועל אחת כמה וכמה בספירת המלכות, הרי תמיד כוונת הירידות היא לשם תכלית העליה שיהיה לאחר מכן – “מנוחה לחיי העולמים” – אם כן הרי “במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא”, ואם כן, כל הירידות, בפנימיותן אינן שינויים”, כי אם אדרבה, “מנוחה” – היפוכו של השינוי המתאים לרצון ולכוונה שבהם).

 

אבל ב”קליפה” ישנם שינויים, ובאופן של “פוחת והולך”. הטעם לכך הוא, כאמור, משום שהקליפה אינה מציאות לעצמה, כל ישותה אינה אלא לנסות את האדם ולעורר אצלו כוחות פנימיים של קדושה. וככל שהאדם מתגבר יותר ומתעלה ב”עבודתו”, כך פוחת אצלו הצורך בנסיון, ובמילא גם נחלשת מציאות הקליפה, “פוחת והולך”, כמאמר רז”ל[10]: “כשזה קם זה נופל”.

 

זהו גם כללות החילוק בין פרי החג, ש”כנגד שבעים אומות”[11], שהם “מתמעטין והולכין”[12] – ובין נרות חנוכה, קדושה, שבהם הסדר הוא “מוסיף והולך”, “מעלין בקודש”.

 

ד. מכאן ההוראה בעבודת ה’

 

ההוראה מכך בעבודה היא: כשעולה בדעתו של אדם, שיוכל להשיג השפעות מסויימות ללא עבודה, מתוך הנחה, שמפני סיבות מסויימות יקבל ההשפעות גם ללא יגיעה – עליו לדעת שרעיון כזה מקורו בנפש הבהמית, מה”לעומת זה”, ששם אין העבודה הכרחית; כמו כן צריך שידע שההשפעה שבכוונתו לקבל באופן זה, היא, ככל מציאות של לעומת זה, “פוחת והולך”, עד שלא נשאר ממנה מאומה[13]. ולאידך גיסא: כשיתייגע בעבודה, יכול להיות בטוח ש”יגעת ומצאת”, יתנו לו מלמעלה מציאה, עוד יותר מכפי עבודתו, וככל שיתקדם יקבל יותר – “מעלין בקודש”.

 

(משיחת ש”פ וישב תש”כ)

 

 

מקורות והערות

 


[1]ראה ביאורי הזהר ר”פ ויחי (ל, א ואילך). אוה”ת ד”ה בן פורת יוסף (שפו, א) ובכ”מ. ועייג”כ להלן פ’ ויחי.

[2]ראה תרגום שני למג”א בתחילתו.

[3]אותיות דרע”ק אות ב. סדר רבה ובראשית ד. ויק”ר פל”ו, ד. תנחומא – באבער – ג. רש”י ורמב”ן בראשית א, א.

[4]ראה בכ”ז לעיל פי וישב ובהמצויין שם.

[5]תניא רפ”ב.

[6]לקו”ת ראה ד”ה ושמתי כרכר.

[7]הוספות לתו”א (קיח, א).

[8]משא”כ בקליפה דרק בשרשן – לשם שמים נתכוונו (לקו”ת חוקת סב, א).

[9]רמב”ם הל’ גירושין ספ”ב.

[10]רש”י בראשית כה, כג. תניא פי”ג.

[11]סוכה נה, ב. הובא ברש”י במדבר כט, יה.

[12]סוכה מז, א. רש”י שם.

[13]ראה קונטרס ומעין סוף מאמר ז’.

 

פרסום תגובה חדשה

test email