רבה ורבי זירא ישבו לסעודת פורים שבת אחים גם יחד,

שתו יין והשתכרו כמצות היום,

וכטוב לבם ביין עד דלא ידע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי",

קם רבה ושחטיה לרבי זירא,

כשראה רבה את חבירו ר' זירא מוטל לפניו ללא רוח חיים,

התעשת והחיה אותו בתפילתו באופן ניסי.

עוברת שנה ושוב מגיע חג הפורים,

וראה זה פלא, שוב מזמין רבה את רבי זירא לסעודת פורים,

אולם רבי זירא מסרב, הוא אינו מוכן לקחת סיכון, 

'לא כל יום קורים ניסים', הוא טוען.

*   *   *

מפליא ומדהים, האם רבה שופך דמים…

אמנם חייב אדם לבסומי בפורים עד דלא ידע…

אך עד לשפיכות דמים, ר"ל?…

האם זוהי בדיחה פורימית של שני אמוראים,

או שזהו סיפור אמיתי וכפשוטו?…

על פי פשט, אכן רבה ביקש רחמים על ר' זירא והחיה אותו…

אולם על פי המהרש"א, לא היה כאן עניין של מיתה ממש,

אלא שרבה הכריח את ר' זירא להרבות בשתיה עד שחלה ונטה למות.

משמע, לפחות הזיק הדבר לבריאותו.

היתכן?…

ואיך מעז רבה להזמין את ר' זירא שוב לסעודת פורים,

ללא שום חרטה והתנצלות על מה שקרה בפורים הקודם…

ורבי זירא מבחינתו היה מוכן להיענות להזמנת רבא,

אלא שחשש שמא לא יקרה שוב נס?….

*   *   *

הסיפור הזה מזכיר סיפור נפלא אחר שמספרת לנו התורה.

התורה מספרת על שני צדיקים גדולים נדב ואביהוא,

שנכנסו שתויי יין למקדש.

צדיקים עליהם אמר הקב"ה: "בקרובי אקדש!"…

צדיקים עליהם אומר משה לאהרן: "עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך!"…

אז איך נכשלו ונכנסו שתויי יין למקדש?

*   *   *

נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים שצמאה נפשם לאלקים,

ורצו להגיע לדרגת כלות הנפש…

לשם כך הם שתו הרבה יין כדי שיוכלו להתעסק בסודות התורה – "יינה של תורה".

וכמאמר חז"ל "נכנס יין יצא סוד".

בשל גילוי ריבוי סודות התורה כלתה נפשם לקב"ה,

ו"בקרבתם לפני ה'"… "וימותו" (על פי האור-החיים הקדוש).

וכדברי השל"ה, יש צדיקים שנהגו לשתות יין בזמן הסעודה,

כי יין גורם לשמחה יתירה, וממילא כוח השכל מתחזק,

ומגלים סודות ורזי תורה, כמאמר: "נכנס יין יצא סוד".

*   *   *

גם רבה ורבי זירא שתו הרבה לשוכרה,

כדי שיתחזק כוח שכלם ויגלו סודות נעלים ביותר של התורה (כדברי השל"ה).

ומשתיית היין התעלו לשתיית 'יינה של תורה', סודות ורזי תורה.

ובמהלך הסעודה והלימוד גילה רבה לרבי זירא סודות תורה נעלים ביותר,

עד שיצאה נפשו של רבי זירא ב'כלות הנפש' (כמו נדב ואביהוא).

רבה בהיותו בעל כלי שכל רחבים – "מוחין דגדלות", הכיל את הסודות הנעלים הללו,

ואילו רבי זירא בעל "מוחין דקטנות" לא הכילם,

כפי שנרמז הדבר אף בשמותיהם רבא (גדול) וזירא (קטן).

*   *   *

ואמנם לרבי זירא היה פירוד הנשמה מן הגוף – כפשוטו,

אם כי רבה לא עבר על איסור שפיכות-דמים, לא במישרין ואף לא בעקיפין,

רבה לא שחט את רבי זירא כפשוטו, אלא הביא אותו לדרגת כלות הנפש לה',

על ידי שעסק עמו בסודות התורה נעלים ונשגבים שלמעלה מיכולת רבי זירא להכילם.  

ודוקא משום כך השתמשו חז"ל בביטוי שחיטה – "שחטיה לרבי זירא",

ולא בלשון הריגה – 'קטליה לרבי זירא' וכיוצא-בזה,

דוקא בלשון שחיטה המזכיר שחיטת בעלי-חיים.

כידוע, עניין שחיטת בעלי-חיים היא לטובתם,

שעל ידי שחיטתם מכשירים אותם לאכילת אדם,

ובכך הם מתעלים מסוג ה'חי' ונכללים בסוג ה'מדבר',

שנעשים דם ובשר כבשרו של ה'מדבר.

*   *   *

אמנם הכוונה האלוקית היא שעם ישראל יעבדו את ה' נשמות בגופים – "לשבת יצרה"

אז מדוע העלה רבה את רבי זירא לדרגת כלות הנפש?…

רבה העריך את רבי זירא כערכו לכן לא חשש שיגיע לכלות הנפש;

יתירה מזו, בכוחו של רבה היה להחזיר את נשמתו,

לכן לא חשש לחייו.

*   *   *

ואכן ביקש עליו רבה רחמים והחיה אותו כדי שיוכל למלא את תפקידו בעולם הזה.

מכאן ברור מדוע רבה העז להזמין שוב את רבי זירא לסעודת פורים,

שהתכוון שגם בשנה זו יפעל אצל רבי זירא עילוי גדול כזה עד לכלות הנפש,

ומיד לאחר פורים יחזור ויחיהו (בהתאם לכוונה העליונה),

ואז יזכה רבי זעירא גם למעלת כלות הנפש וגם למעלת הכוונה העליונה – "לשבת יצרה".

ועל כך ענה רבי זעירא לרבה,

שאמנם רצונו עז לערוך עמו סעודת פורים,

רצונו עז להתעלות לדרגת כלות הנפש,

אולם מאחר שתכלית הכוונה היא שיהיו נשמות בגופים,

הוא חושש שלאחרי שיגיע לכלות הנפש לא תרצה נשמתו לרדת למטה,

ואין ביטחון ששוב יצליח רבה לפעול שנשמתו תרצה לרדת ולהתלבש שוב בגופו –

כי "לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא".

*   *   *

סיפור זה נותן לנו הוראה בעבודת ה':

חובה להשתכר בפורים "עד דלא ידע", כנפסק להלכה,

אין לחשוש שזה יגרום לתוצאות בלתי-רצויות,

חובה ללמוד סודות התורה – שתיית 'יינה של תורה'

עד ל'שכרות' וביטול במציאות,

ואין חשש שזה יביא אותו להנהגה של פרישות מן העולם,

אדרבה, על-ידי מילוי מצוה זו בפורים,

תהיה אצלו חיות נוספת בעבודת ה' כל השנה.

כי מיד לאחרי פורים מסתיימת העבודה של "עד דלא ידע"

וחוזרים למימוש ייעוד הבריאה – להיות נשמה בגוף,

לעשות לקב"ה דירה בעולם הזה הגשמי.

 (על-פי שיחת הרבי לפורים לקוטי שיחות חלק ל"ב)