למהר להביא את יעקב

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי";

סצינה דרמטית בפרשה! אחיו של יוסף מגלים מיהו וכעת, נותר לדעת האם ינטור להם טינה על התנהגותם כלפיו או ימחל על כבודו ויתאחד באהבה שלימה עם אחיו. ישנו דו שיח מרתק ביותר של יוסף עם יהודה, והוא לא סתם שם. זו לא שיחה בין שני אנשים פרטיים, אחים. זו שיחה בין גורלות. זו מלכות בית יוסף מדברת עם מלכות בית יהודה, או בפשטות- משיח בן יוסף ומשיח בין דוד, משרטטים שם את המשך דרכו של עם ישראל.

אך עוד מוקדם לעסוק בסוגיה זו. מאחוריהם, השאירו האחים את אביהם יעקב. תלוי באויר חרד ודואג.

ברגע האמת, כאשר יוסף חושף את זהותו האמיתית בפניהם, הוא לא מותיר זמן להתקשקשות מיותרת: הוא מיד דורש לדעת מה קרה עם אביו יעקב.

המוזר הוא, שהאחים נבהלים כל כך, שאינם מצליחים לענות לו, אבל זה לא עוצר את יוסף מלומר להם: "מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד".

כלומר, מכאן ניתן ללמוד, כי יוסף ידע היטב שאביו חי, והוא לא היה זקוק לתשובת האחים לדעת זאת.

נשאלות כאן כמה שאלות:

1. אם כן, למה שאל אותם?

2. ויתרה מכך, מדוע לא שיגר מסר או סימן כלשהו לאביו יעקב המיוסר מדאגה?

לשתי השאלות, תשובה אחת.

יוסף לא שאל זאת כשאלה שמצפה לתשובה, אלא זו הייתה הבעת תמיהה. לאחר סיפור מכירת יוסף, כאשר סיפרו אחיו לאביהם כי נטרף, התורה מספרת ואומרת על יעקב "וימאן להתנחם". מפרש שם רש"י: "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב, ולא על החי". לכן התאבל יעקב על בנו "ימים רבים". כלומר, נוכחותו החיה של בנו שידרה לו כי הוא לא יכול להפסיק לחשוב ולתהות מה עלה בגורל בנו. בדומה לנעדר.

זה מה שאמר יוסף לאחיו: עשרים ושתיים שנים אבי מתאבל עליי. הוא סבור שמתי, אך מכיוון שבפועל אני חי – אין ביכולתו להתנחם. נמצא שאבי חי עשרים ושתיים שנים בכאב נורא ואיום, שאינו נרגע עם השנים, אלא מחריף ומכאיב יותר ויותר. אם-כן, פלא עצום הוא כיצד אבי מצליח לעמוד בייסורים קשים אלה.

ולכן, השאלה הזו מביאה בעיקבותיה ציווי בהול. מהרו ועלו אל אבי!

יוסף ידע שישנה גזירה כי 22 שנה ישב בבית פרעה ואביו יתייסר מדאגה לגורלו. שנים אלו היו גזרה משמים על שלא כיבד את אביו ואימו עשרים ושתיים שנים.

מאידך- מרגע שנסתיימה הגזירה הרי שאין לבזבז אפילו רגע קטן אחד, לא על סמול טוק ולא חיבוקים, נשיקות ושיחות נפש ולא על ועדות חקירה. כל עוד אבא יושב וכואב בבית, חובה קודם כל לסיים את סבלו ולהפטר מהגזירה. הוא אפילו מזהיר אותם: "אל תרגזו בדרך" ורש"י אומר – אל תתחילו להתעסק בהאשמות הדדיות, מי עשה מה ומי אשם או לא. כי זה עשוי רק לעכב.

למהר לגאולה

מסבירה תורת החסידות, כי לא סתם מסופר לנו הסיפור הזה. יש בו מסר מהותי עבורנו. על עם ישראל נגזרו גלויות ארוכות וקשות. הסיבות כרגע לא חשובות. חשובה העובדה, שברגע שהסתיימה הגזירה, ממש על המקום, חשוב להיפטר ממנה כמה שיותר מהר ולחזור למצב תקין. אומר הרבי מליובאוויטש, כי אנו נמצאים בדור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה. גזירת הגלות הסתיימה. שואה, השמדה, רדיפה של עם ישראל וכל אותן רעות חולות בהיסטוריה היהודית – לא יקרו עוד. כרגע, מה שמוטל עלינו זה לחזל"ש את הגלות מתוכנו, ולרוץ לקראת הגאולה, לבשר לעצמנו שדי לסבול ולהתייסר, ושצריך ויכול להיות פה טוב, לא טוב יחסי, טוב מוחלט. וזו הבשורה של יוסף אלינו: אל תשאלו שאלות קיטבג. רוצו לגאולה!

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מיליובאוויטש, מתוך לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 391)