די אידישע מאמע

להלן קטע משיר שנכתב בעתות החושך והאפלה – בזמן השואה:

והנער אז בבכי אמר:

אותך, רוצה אני.

בזרועותיה הוא רעד,

אל תשאיריני פה בדד.

אז האם אותו לקחה,

וכמו בבית אותו השכיבה:

הילולי בני הקט –

והבן כבר נרדם!

גשם, רוח סערה

משמשים בערבוביה,

וביניהם קול אם נשמע

המתחננת על ילדה:

שמע הקל נא, את קולי

ורחם נא על ילדי,

כי ביד גויים גופו

תנצל נא נשמתו…

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד

היא נכנסה למנזר, תוהה ובוהה איך תאתר את הילדים היהודים שביניהם. איך תגמול חסד עם האמהות הקדושות שבצר להם רצו להציל יקר מזולל, שיהיה 'אוד מוצל מאש', זכר ונצר למשפחתם היהודית הקדושה והטהורה. כל הילדים עם אותן הגלימות, עם אותה משמעת, כיצד???

ואז לפתע היא זעקה, זעקה אילמת מעומק קירות לבבה: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". והרחש עבר, העיניים המפויחות אורו, הבזיק ברק במבט המעומעם – והילדים הקטנים שגדלו זה מכבר, נמשכו כבמגנט אל משפט הקסם, אל עומק פנימיות לבבם, אל עומק פנימיות החינוך של "די אידישע מאמע" – "שמע ישראל – ה' אלקינו ה' אחד" ־ חינוך ליראת שמים, חינוך לקבלת עול מלכות שמים.

נסתרות דרכי ההשגחה

זוג שלא היו להם ילדים, התחננו פעם אחר פעם לפני הבעל שם טוב שיברך אותם, עד שזכו לברכה – ברכת זרעא חייא וקיימא. גדל הילד לתפארת הוריו, אך בגיל שנתיים – לא עלינו – נפטר. ביגונם הרב, ומתוך בכי ומספד, פנו אל הבעל שם טוב בשאלה: "הכיצד? השופט כל הארץ לא יעשה משפט? כך לעשות לבן יחיד?" והבעל שם טוב סיפר להם את הסיפור הבא:

"היה מלך ולו בן יחיד. מורו הפרטי היה בישוף החצר. נפשם נקשרה זה בזה, והם בילו במשך שעות היום יחדיו, מלבד 20 דקות בכל יום. חשקה נפשו של בן המלך לידע את אשר עושה מורו בדקות אלו. הוא הצליח להתחבא בחדרו של הבישוף, והנה הוא מגלה שמורו – מניח תפילין ומתפלל… הבישוף שהבין שסודו נגלה, גילה לבן המלך את סודו – שיהודי הנהו. חשק הילד להבין מהותו של יהודי, והם למדו רבות על כך, עד שביקש בן המלך להתגייר. עזבו את המקום ובן המלך התגייר.

בסוף ימיו, כאשר עלה למרומים – רצו להוביל מיד נשמה גבוהה זו לגן עדן. אבל ה"סטרא אחרא" טענה שאין זה מתאים, היות ושנתיים ינק ילד זה מאם גויה. הוחלט בשמים, שנשמה זו תרד לעולם הזה ותינק שנתיים מאם יהודיה.

"כשבאתם אלי – אמר הבעל שם טוב – ראיתי שנגזר עליכם להיות עקרים, על כן ביקשתי נשמה זו בעבורכם".

נסתרות דרכי ההשגחה. אין אנו מבינים בענייני נשמות ולא בדרכי הבורא[1]: "אתה יודע רזי עולם".

עשרה בטבת – תחילת הפורענות

גם כאשר אנו מדברים על חורבן וגלות, אין אנו מבינים. על צום עשרה בטבת נאמר[2]: "בחודש העשירי בעשור לחודש .. סמך מלך בבל אל ירושלים", ובלשון הרמב"ם: "עשירי בטבת, שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק".

מאורע זה היה תחילת הפורענות, המאורע הראשון שהביא להשתלשלות המאורעות של שאר הצומות הקשורים עם החורבן והגלות, ולכן יש בצום זה חומרה לגבי שאר התעניות, ש"אפילו היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו[3] בעצם היום הזה"[4].

"סמך מלך בבל" – "סומך נופלים"

וצריך להבין, שואל הרבי[5]:

"למה נאמר בכתוב "סמך מלך בבל על ירושלים". הלשון "סמך", לכאורה, הוא גם מלשון עזר וסיוע, כמו "סומך נופלים" – בה בשעה שמדובר אודות המצור על ירושלים, התחלת החורבן והגלות?!

"ויש לומר הביאור בזה: בפסוק זה – שעיקרו אינו אלא כתיבת המאורע לדורות, "כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה" – נתבאר התוכן הפנימי דכללות עניין החורבן והגלות, שאינו עונש לשם נקמה חס ושלום, אלא בשביל עליה גדולה יותר. שזהו התוכן ד"סמך . . אל ירושלים",

מלשון "סומך נופלים" – שיתוסף בירושלים (שרומז גם על בני ישראל) עילוי גדול יותר ויותר, שלא בערך לגבי המעמד שלפני זה".

ונאמר גם "סמך מלך בבל" – כי הגזירה נגזרה, ומלך בבל הוא רק כגרזן ביד החוצב. כפי המתואר[6]:

"כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים, דימו ללכדה בזמן מועט. הקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד "בשנה השלישית" – אולי יחזרו בתשובה. והיו גיבורים בירושלים עד אין חקר, והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים הרבה. והיה שם גיבור אחד ושמו אביקא בן גברתי. כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל החומה – היה מקבלן בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים (גם) ברגלו והיה מחזירן לחיל. וגרם העוון, ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת. באותה שעה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים".

השואה אינה עונש על חטא

בעשרה בטבת נאמר, שהחורבן היה כדי לתקן את החטא, אך לגבי הגזירה האיומה של השואה אומר הרבי[7]:

"אבל בימינו אלה, שמאז כלה חמתו בבית המקדש, ולאחרי "מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", ולאחרי כל הגזירות והשמדות רחמנא לצלן שסבלו בני ישראל באריכות וקושי הגלות האחרון, ובפרט גזירת השואה בדור האחרון, בודאי נעשה הצירוף והזיכוך בשלמות, "די והותר" – נעשה הענין ד"סמך מלך בבל" אך ורק באופן של טוב הנראה ונגלה לעיני בשר, ובלשון חז"ל, שהקב"ה אומר לישראל "בני אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם .. הגיע זמן גאולתכם"!

הרבי זועק בכאב נגד אלו המשתמשים בגזירה האיומה של השואה על מנת להפחיד את העם שהשואה הייתה כמירוק על עוון. והרבי מזהיר[8] "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".

"דורנו זה, שארית הפליטה מהשואה שבה נהרגו על קידוש השם ששה מליון יהודים השם יקום דמם, הוא בבחינת "אוד מוצל מאש", "כאוד שניצל משריפה". וחלילה וחס לקטרג עליהם, ועל אחת כמה וכמה בקטרוג חמור, שהנהגתם עלולה להביא שואה נוספת, רחמנא לצלן, היו לא תהיה, "לא תקום פעמים צרה".

"דבר זה חמור שבעתיים – כשהקטרוג על דורנו זה, "אוד מוצל מאש", נעשה תוך כדי חילול כבודם של הקדושים שנהרגו על קידוש השם, על ידי הצדקת השואה בכך, שנתמלאה הסאה של העונות.

"ובהקדמה: ישנם ענינים בלתי רצויים שאינם באים בתור עונש על עונות, כי אם, מפני שכך גזר הקב"ה, ללא טעם והסברה כלל בשכל וחכמת התורה. ובלשון חז"ל (בנוגע להריגתו של רבי עקיבא שסרקו בשרו במסרקות של ברזל, ועל דרך זה כל עשרה הרוגי מלכות) "שתוק כך עלה במחשבה לפני[9]", "גזירה היא מלפני".. שאין זה בגלל עונות, אלא שכך גזר הקב"ה".

השואה – גזירה משמים

הרבי ממשיך לבאר את עניין השואה, ושולל את הצדקת מציאותה כמירוק עוונות:

"ובנידון דידן: השמדת ששה מליון יהודים באכזריות הכי גדולה ונוראה – שואה איומה שלא הייתה (ולא תהיה רחמנא לצלן) דוגמתה במשך כל הדורות – לא יכולה להיות בתור עונש על עונות, שכן, אפילו השטן עצמו לא יוכל למצוא חשבון עונות בדור ההוא שיהיה בו כדי להצדיק חס ושלום עונש חמור כזה!

"אין לנו שום הסבר וביאור (על פי חכמת התורה) כלל וכלל על השואה, כי אם רק ידיעת העובדה ש"כך עלה במחשבה לפני", ואשר "גזירה היא מלפני"..

"ואדרבה: כל אלה שנהרגו בשואה הם קדושים (כפי שנקראים בפי כל ישראל) כיון שנהרגו על קדושת השם (בגלל היותם יהודים), והשם ינקום דמם (כפי שמוסיף כל יהודי שמזכיר קרבנות השואה), ובנוסח התפילה ד"אב הרחמים": "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם .. וינקום נקמת דם עבדיו השפוך, ככתוב בתורת משה .. כי דם עבדיו יקום .. ובכתבי הקודש נאמר .. יודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך"..

"ועד כדי כך גדלה מעלתם מצד הריגתם על קדושת השם [אפילו לולי עבודתם בקיום התורה ומצוות, ועל אחת כמה וכמה בהוספה על גודל מעלתם בקיום התורה ומצוות, שהרי (בעיקר) מסלתה ומשמנה של היהדות התורנית נספו בשואה] – על דרך מאמר רז"ל בכיוצא בזה "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".

"ומושלל מלהשתמש בשואה בתור הפחדה בנוגע לעונש על עוונות, ובפרט בנוגע לדורנו זה, "אוד מוצל מאש", שארית הפליטה מהשואה הנוראה, אשר, בהנהגתו בחיים ע"פ הוראת תורת חיים ממשיך בדרך החיים של דור הקדושים לאורך ימים ושנים טובות בבחינת "זרעו בחיים אף הוא בחיים"".

השואה – האירוע האכזרי בהיסטוריה

אין שום אירוע בהיסטוריה שדמה לשואת אירופה. הן מבחינת ההיקף – מיליוני יהודים, הן מבחינת הסיבה – אכזריות, הן מבחינת המטרה – נסיון של עקירה שורשית של האומה והן מבחינת השתיקה העולמית – אומה גרמנית המונה 80 מליון מול עולם שלם השותק אל מול השואה.

אצל אומות אחרות, הייתה לרוע מטרה, לעומת הנאציזם שהווה שנאה ללא הסבר. אצל הרומאים – חפשו כיבוש אימפריאליסטי, יון – נצחון דתי, מסעי הצלב – רצו שימירו את דתם, הקוזאקים – עינם הייתה בזהב, והנאצים – גם כאשר היו מפלות בחזית, המשיכו באכזריותם ללא סיבה.

הגרמנים בשרשם היו הברברים שמלכו על העולם, ובעת החדשה הם נדחקו, וזה תסכל אותם, וכך קדשו את האכזריות. אפשר לראות זאת בספרי הילדים שלהם, כמו סיפורי האחים גרי. הם קדשו את היצרים הבלתי מוסריים והפכו אותם למטרה. הם טענו שאת המוסר המציאו החלשים כדי להחליש את החזק, אבל בטבע – החזק מנצח, וכשלא נותנים לחזק לנצח, החלשים עולים לשלטון.

את אכזריותם ניתן לגלות גם שנים אחר כך. מסופר[10] על יהודי בניו יורק, שבנו שהה בבית רפואה לאחר ניתוח, ולא יכול היה לצאת מהעניין, וגילה סימני חולשה מאד רציניים. יעצו לו ידידיו לפנות לרבי, ואכן כך עשה. סידרו לו יחידות, והרבי אמר שיש להחליף את האחות, ובעוד מספר ימים יוכל לשוב לביתו.

הם לא הבינו את פשר ההוראה, אך ביצעו אותה באמונה. באותו היום חל שינוי לטובה, ואחרי מספר ימים שוחרר לביתו. האחות שהוחלפה הודתה אחר כך שהיא גרמניה, לא אוהדת ישראל, בלשון המעטה, ובכל פעם כשהכינה את האינפוזיה, הכניסה גם כמות קטנה של רעל… אך בעצתו של הרבי, נוטרלה המזימה.

יש להתחשל באמונה

תקופה זו הייתה קשה ביותר. ולמרות זאת, ואולי בגלל זאת, מביא הרבי, שתקופה זו אמורה לחשל את העם היהודי ולחזק את האמונה. מי שטוען שעניין השואה מחליש אותו מבחינה אמונית, אומר הרבי, הרי זה תרוץ. והראיה, שהנספים עצמם בדרכם האחרונה שרו "אני מאמין"…

הקושי, אומר הרבי, הוא כמו ניתוח, שהעומד מן הצד לא יכול להבין איך יתכן שקורעים את בטן האדם ומוציאים איברים. רק היודע את התמונה בכללותה, יודע שכל המטרה של הניתוח היא הריפוי.

בני חורין בכל מצב[11]

בכל מצב, אפילו הקשה ביותר, על היהודי לחוש שהוא בן חורין. את הכוחות לכך קיבלנו מיציאת מצרים. על זכירת יציאת מצרים נאמר[12]: "שהיא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו". לכן בכל יום אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים, הן בתפילות ובברכות והן בקיום התורה ומצוות שהם זכר ליציאת מצרים. היות ויציאת מצרים היא יסוד לעבודת ה', הרי שהיא אמורה להימשך באופן תמידי.

גם הדיבר הראשון שאמר הקב"ה – הדיבר הכולל את כל התורה: "אנכי ה' אלוקיך" ממשיך בתואר: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". לא בריאת העולם מוזכרת כאן, אלא דווקא העניין של יציאת מצרים. מהו העניין החשוב כל כך ביציאת מצרים? אם העניין שיצאנו בני חורין, הרי גם לפני שנכנסו ישראל למצרים היו הם בני חורין?

כל ישראל בני מלכים

נקודת הביאור היא, שהחרות שבני ישראל קיבלו ביציאתם ממצרים, נעשתה דבר עצמי בהם[13]. ולכן גם אחר כך, כאשר נשתעבדו בגולה, הגלות היא דבר חיצוני אצלם, ואין לה שליטה על עצמיותם. בכל מצב שיהודי יהיה, "עבדי הם ולא עבדי פרעה"[14]. ובכל מצב שישראל מצויים בו, גם אם מבחינה חיצונית נראה שעם ישראל נרמס, הרי שבפנימיותם הם 'בני חורין'. מאז יציאת מצרים זהו שם התואר שלהם, ולא ניתן לשלול זאת מהם בכל דרך שהיא, שהרי אומר הקב"ה[15] "כי עבדי הם – שטרי קודם". המציאות של העם מאז שיצאו ממצרים – בני חורין היא, שהם עבדי, ו"עבד מלך – מלך"[16], כמו שנאמר[17]: "כל ישראל בני מלכים הם".

עובדת היותנו בני חורין הן בנשמתנו והן בגופנו, זהו נס כקריעת ים סוף. ישנם ניסים שהם בתחילה שידוד מערכות, אך אחר כך פועלים באופן טבעי, כמו הולדת יצחק בגיל מאוחר, וכמו מכת צפרדע, שלאחר הנס בהתהוות הצפרדעים, היו הם צפרדעים טבעיות. ולכן במותם – "ותבאש הארץ".

לא כן מכת הדם, לכמה ביאורים, שלא שינתה את טבע המים, שהרי ליהודי הם המשיכו להיות מים ורק למצרי הפכו לדם. וכך גם כאשר הוסרה המכה, לא היה צורך לייבש את היאור, אלא הדם נעלם מאליו, היות ונעלם הכוח שאיחד את שני הדברים ההפכיים. כמו כן בנס קריעת ים סוף, שטבע המים נשאר כהווייתם, אלא שהכוח האלוקי החזיק את עומדו "כנד נוזלים", ומיד כשהפסיק[18]: "וישב הים .. לאיתנו" – לתקפו הראשון.

נס של איחוד ניגודים הוא נס מתמשך

כאשר יש נס של איחוד שני דברים מנוגדים: שמים שטבעם לזרום – יעמדו, יש צורך שהכוח האלוקי ימשיך להוות את הנס כל רגע. בקיעת המים למטה והתגלות היבשה, מורים על בקיעת כל הצמצומים עד לגילוי עצמותו ברוך הוא.

כך בעניינינו, יש לחיות את יציאת מצרים בכל יום, את היותנו בני חורין. יש לחיות את הפלא של איחוד שני דברים הפכיים – גילוי ה"אנכי ה' אלקיך" בגוף הגשמי של יהודי. וכשם שאז החזיק הקב"ה את הנס, כך גם היום זהו נס מתמשך. וכך מגיע האדם אל הדרגה של היותו "בן חורין" – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"! וכך בכל מצב שיהודי נמצא, בכל קושי, תמיד יכול הוא לחוש את היותו "בן חורין". נקודה פנימית זו לא יכולה להתבטל גם תחת קלגסי הנאצים יימח שמם!

המומע שרה – הגב' שרה קצנלבוגן, גם בהיותה מבוקשת ביותר בידי הק.ג.ב. הרוסי, לא נחה ולא שקטה עד שהצליחה במשימתה – להנפיק תעודות מזויפות למשפחות החסידים, על מנת שיאושר להם לצאת מעמק הבכא כנתינים פולניים בעשלונים – רכבות לפולין. כך יוכלו לקיים תורה ומצוות ולהמשיך את השרשרת… ואף שהעניין היה קשור במסירות נפש של ממש, לא חתה ולא חששה ובעמק הבכא פעלה ללא לאות כבת חורין. ת. נ. צ. ב. ה.

אתה יודע רזי עולם

מעשה ביהודי שהתפרנס מאספקת סחורות מהעיר הגדולה לחנוונים שהיו זקוקים למצרכים. באחת מנסיעותיו שקעה עגלתו בביצה טובענית, ולא היה יכול לחלצה. פרץ היהודי בבכי תמרורים על צרתו. והנה עבר באותה דרך איש עשיר. ראה את העגלון בצרתו, וניסה בכל כוחו הדל לסייע בחילוץ העגלה מהבוץ, אך ללא הועיל. פנה אל הקב"ה ואמר: ריבונו של עולם, לו יכולתי לסייע ליהודי זה בממון, בוודאי הייתי עושה כן בשמחה, אך עתה מתבקשת ממני עזרה התלויה בכוח גופני – וזאת אין לי!

בדיוק באותה שעה, צעד בדרך אחרת יהודי בעל כוח גופני, ובכיסו רק מטבעות ספורות לכלכלת ביתו. לפתע שמע קול בכי. בהיותו בטוח שיוכל לעזור בכוחו הרב למסכן הבוכה, פנה והלך לעבר הקול. והנה לפניו משפחה יהודית מובלת למאסר, משום שחבה לאדונה סכום גבוה מאוד של דמי שכירות. עז היה רצונו של היהודי הגברתן לעזור בכוחו למשפחה, אך לא היה ביכולתו. פנה אל הקב"ה ואמר: ריבונו של עולם, לו יכולתי לסייע ליהודים אלה בכוח ובשרירים, הייתי אוזר את כל כוחותי כדי להצילם, אך עתה נדרשת ממני עזרה בממון, ואין לי די ממנו, אפילו לי לעצמי…

סיפור זה סיפר אדמו"ר הזקן לחסידיו והמשיך[19]: לכאורה חושבים אנו, שלו היינו אנחנו מנהיגים את העולם, היינו מתאמים את האנשים אל הדרכים, ומדוע לא כן עשה בורא עולם ומנהיגו. ועל כן אנו אומרים: "אתה יודע רזי עולם" – רזי תורה מסר הקב"ה לצדיקים וחכמים, אבל רזי עולם, סודות העולם והנהגתו, רק אתה לבדך יודע.

עסקת חליפין

מסופר על ר' משה פיינר[20], חסיד בעלז, שנכנס אל הרבי במר נפשו ובכה: אשתו חולה מאד, יש לה את 'המחלה ההיא' והרופאים אמרו נואש מחייה. שאל אותו הרבי: מה אני יכול לעזור? ענה היהודי, שהוא ואשתו הם שרידי השואה, שבניסים ונפלאות נצלו והגיעו עד הלום. ודווקא כאן בחוף מבטחים, אשתו חולה. בבכיות המשיך וטען, שאיננו זז ממקומו עד אשר תינתן לו הבטחה שאשתו תחלים.

אמר הרבי: הנאצים הרי הרגו כשש מיליון יהודים, ניקח נאצית אחת, היא תהיה כפרה לאשתך, ואשת בריתך תחלים. אמר משה שזה אכן רווח כפול! אם כך, טען הרבי, נעשה עסקת חליפין, ואת השנים של הנאצית נעביר לאשתך… אין מן הצורך לומר, שב"ה אשתו הבריאה ממחלתה האנושה.

שייתן הקב"ה חסד בגילוי

אין אנו מבינים דרכי ההשגחה – לא את השואה האיומה הכללית, ולא "שואה" פרטית, קושי של יחיד! נשמותיהם של אותם בעלי מסירות נפש נמצאת בגן עדן ומתענגות מזיו השכינה, ובעז"ה בביאת משיח יקומו נשמות אלו לתחייה בגוף גשמי.

חיזוק האמונה בהקב"ה, קיום המצוות, ריבוי הילודה – זו התשובה כנגד השתוללות הזעם של הנאצים!

עלינו רק לפנות להקב"ה ולבקש שייתן לנו מידו המלאה והפתוחה בחסד וברחמים על מנת שנוכל לעבוד את ה' מתוך שמחה וטוב לבב, ולקבל פני משיח צדקנו מתוך פתיחת המח והלב, מתוך היותנו בני חורין בגילוי, מתוך רחבות המוחין בגשמיות וברוחניות גם יחד!