כל השביעין חביבין – י' שבט

י' שבט – יום הסתלקותו של הרבי הקודם – הרבי הריי"צ בשנת תש"י, ויום מתנה לעולם – יום קבלת הנשיאות על ידי הרבי בשנת תשי"א, כי איך אפשר לתאר את העולם ללא נשיאותו של הרבי? ללא פועלו הרב? ללא מהלכיו להביא משיח בפועל ממש?

משה רבנו בדורו, השביעי מאברהם אבינו, נולד בזכות מרים. היא זו שבאה לאביה ואמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה, כי פרעה גזר רק על הבנים… היא זו שידעה להצביע באצבע ולומר, שנולד מושיען של ישראל. זו כוחה של האשה.

אותו משה רבנו, שנולד בשביל לגאול את עם ישראל, נגלה אליו הקב"ה בסנה. וכשהוא תמה על כך שהסנה בוער באש ואיננו אוכל, מבקש ממנו הקב"ה ללכת ולגאול את ישראל. אך משה רבנו מסרב, ולא רואה את עצמו נכון לתפקיד נכבד זה. שכן כבד פה וכבד לשון הוא, ואחיו גדול הימנו. המדרש מספר ששבעה ימים ערך משא ומתן זה, עד שמשה רבנו נטל את שרביט המנהיגות.

גם על הרבי, שהוא השביעי מהאדמו"ר הראשון לשלשלת חסידי חב"ד, אדמו"ר הזקן, הוטלה משימה נכבדה ביותר: להביא משיח בפועל ממש. הרבי לא נח ולא שקט, והטיל גם על חסידיו, וכל אשר בשם ישראל יכונה, את התפקיד להפוך את העולם, לקרב עוד יהודי, להכריע את הכף: "קער א וועלט היינט", שפירושו 'הפוך את העולם היום'! ייתכן וגם לרבי היה משא ומתן, האם לקחת תפקיד זה בעולם. הסודות הללו לא נתגלו, אך אולי יש לראות רמז על כך במאמר הראשון, מאמר קבלת הנשיאות:

"והנה מלשון רז"ל וכל השביעין חביבין ולא כל החביבין שביעין, מוכח מזה שעיקר המעלה הוא זה שהוא שביעי, ומפני זה שהוא שביעי, מצד זה הוא חביבותו. היינו שחביבותו אינו מצד ענין התלוי בבחירתו רצונו ועבודתו, כי אם בזה שהוא שביעי (שביעי לראשון), שזה בא מצד התולדה, ולכן זכה משה שנתנה תורה על ידו".

הרבי מציין את תפקיד הדור השביעי, שאינו נתון לבחירתו של האדם. הבחירה היא האם לחיות את עניין הדור השביעי או להתעלם מכך. הבסיס לכל העניינים הנעלים הוא האוצרות של יראת שמים, שיש להשתמש בהם ולבזבזם, כי זה הזמן שהמלך פותח ומבזבז אוצרות כמוסים ־ הרגע שלפני הגאולה.

אנכי עומד בין ה' וביניכם

כדי להגיע אל דרגות עליונות של יראת שמים, אנו זקוקים לסיוע. הסיוע הוא ההתקשרות אל הרבי[1] – "אנכי עומד בין ה' וביניכם". הרבי נותן בנו את הכוחות לטפס ולעלות, ולהגיע אל דרגות האור הגבוהות מאיתנו באין ערוך.

י' שבט הוא יום ההתקשרות וההתחברות וההתעצמות והביטול אל הרבי, שבידו הכלי הגדול של יראת שמים, והוא המעורר אותנו ל"יראת ה' היא אוצרו" – אוצר של יראת שמים. כמו שכתוב[2]:

"ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? ואמר ר' חנינא משום ר' שמעון בן יוחאי: אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר[3] יראת ה' היא אוצרו! אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו – דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול".

וביראת שמים נאמר הלשון אוצר. כי את האהבה לקב"ה מעניקים לנו מלמעלה, אך היראה היא בידינו. וכמו שאומר הרבי[4]:

"אהבת ה' באה על ידי גילוי אור מלמעלה, ויראת ה' באה (בעיקר) על ידי עבודת האדם. ועל דרך יראת המלך בשר ודם, דזה שאנשי המדינה יראים מפני המלך הוא לפי שקבלו אותו להיות מלך עליהם, דקבלת המלכות היא על ידי העם, כמו שנאמר[5]: "שום תשים עליך מלך"".

מעלת העבודה של יראת שמים היא בכך שהיא נעשית על ידי האדם למטה, תוך התקשרות עם נשיא הדור. כי כאשר הפעולה באדם נעשית על ידי גילוי אור מלמעלה, היא כמו דבר נוסף עליו, ולכן השינוי שנעשה בו על ידי זה הוא רק בציור שלו, בפעולותיו, אבל לא שינוי באדם עצמו. ובכדי שיבוא לביטול בתכלית, ביטול דעבד, הוא על ידי שהאדם עצמו מקבל עליו להיות עבדו של המלך.

נתבונן ברבדים השונים של יראת שמים, נבין את המשמעות של כל דרגה, ונראה כיצד ניתן ליישמם הלכה למעשה.

יראה חיובית ולא פחד שלילי

חינוך ליראת שמים מהווה את השורש והבסיס לחינוך חסידי אמיתי[6] – "מה ה' אלוקיך שואל מעמך? כי אם ליראה את ה' אלקיך". חינוך ליראת שמים, זהו ערך המסייע לאדם לעמוד בכל המצבים ולהיות קשור בכל עת אל הקודש.

כפי שאומר אדמו"ר הזקן[7]:

"ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה .. יראת ה' שורש לשס"ה מצוות לא תעשה.. לא די לעורר האהבה . . צריך לעורר תחילה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה".

לכאורה המילה יראה מצטיירת בקונוטציה שלילית. המילה יראה משמעה "פחד". אך ניתן גם לנקד אותה כיראה, מלשון ראיה – לפקוח את העיניים, לראות את ההזדמנויות הפתוחות בפנינו, ולחשוש מפני מה שיקרה אם נמנע מלממש אותן.

סיפרה אחת הבנות שירדה קצת מהדרך, וב"ה חזרה אל צור מחצבתה, שגם כאשר עשתה דברים שלא יעשו, והתלבשה בלבוש שאינו הולם, אהבתה לרבי לא פגה. היא אהבה את הרבי בלב ונפש. חברותיה לא הבינו אותה… אך באהבה זו לא די, שהרי באותה העת יכלה לעשות היפך רצון העליון. הבסיס הוא היראה – יראת ה'.

פחד או יראה, כמו כל רגש אחר, הינו בעל היבטים חיוביים ושליליים כאחד. פחד שלילי מחליש אותנו, פחד חיובי מלהיב אותנו. האדרנלין ממריץ את זרימת הדם בעורקים. הוא נותן לנו כוח לעשות כל דבר שנרצה. אם הולכים ברגל ומבחינים לפתע בנחש, הפחד גורם לרוץ במהירות הבזק ולטפס על הגדר הסמוכה כמו ספורטאי באולימפיאדה. הפחד גורם להתעורר ולהיות נוכחים באופן מלא בעולם המציאות.

אנו מתחבטים ומתלבטים כל חיינו בקבלת ההחלטות הנכונות. יש לנו נטייה לבחור בדרך הקלה, ולהתעלם מהשלכותיה. הפחד מההשלכות העתידיות[8], עשוי להיות גורם ממריץ לביצוע עבודה במהירות וביעילות. יראת השמים תסייע לנו לראות נכוחה.

נתבונן במספר אפקטים של היראה, נשבור את המיתוסים הלא נכונים שבמושג הפחד: פחד מכישלון, פחד מדאגה, פחד מעצמנו. ונעורר יראה אמיתית מהקב"ה, שהיא זו שתאבחן אם מונעים אנו מכוח הקדושה או חלילה באופן אחר. יראה זו תקדם אותנו אל האמת, ותצעיד אותנו לעורר את העשייה ואת ההתקשרות, את היראה בדרגה הגבוהה ואת האהבה, שהרי זוהי מטרתה.

צעד ראשון – יראת העונש

הרבי במכתביו פונה למחנכים לחנך ליראת העונש[9]:

יראת שמים

"דיברתי עם מנהלי מוסדות ושאלתי אותם: מה עושים כדי שהתלמידים יהיו יראי שמים? ואיך בודקים את הדבר? אך לא קיבלתי מענה.

"יש להרחיב את הדיבור בעניני יראת שמים, ללמוד מאמרים המעוררים באופן מיוחד אודות יראת שמים. אף לימוד הלכה מביא ליראת שמים.

"צריך להתחיל 'קאמפיין' (מבצע) של יראת שמים, ולעבוד על זה בכל מיני תכסיסים, במלוא ה'שטורעם' (־ברעש גדול), באופנים שונים, הן עם ילדים והן עם מבוגרים, "עס זאל זיך ריידען" (־שידובר) אודות יראת שמים".

יראת העונש והשכר

"יש נקודה חשובה שחייבים להבהיר בכל הענין של יראת שמים וקבלת עול. בשנים קדמוניות הייתה אווירה של יראת שמים ברחוב היהודי. גם אצל פשוטי העם, נשים ועמי הארץ, היה לכל הפחות הענין של יראת העונש, פחדו מגיהינום, פחדו מעונשים שונים, והשתוקקו לשכר של גן עדן, עולם הבא ועוד.

"אמנם, חסידות מבארת את המושגים של שכר ועונש בדרגה יותר נעלית באין ערוך, והיא תובעת דרגה הרבה יותר נעלית של יראת שמים. אבל זה בא בנוסף לענין של יראת שמים ויראת העונש כפשוטו, שהרי חסידות באה להוסיף ולא חס ושלום לגרוע. ולכן חס וחלילה לבטל את הענין של יראת שמים כפשוטו (יראת העונש מגיהינום), וכן השכר של גן עדן כפשוטו (חתיכת בשר של שור הבר, חתיכת דג של הלוויתן) – שכן ברור שזהו המינימום שחייב שיהיה אצל כל אחד. והמחנכים חייבים להשריש זאת היטב בלב התלמידים.

"האם ישנה אצל התלמידים שאיפה לגן עדן, לעולם הבא? האם מדברים איתם אודות ענינים אלו?"

הפחד מעונש הרי הוא כרפלקס לכאב. אנו נולדים עם היכולת לחוש כאב. אם מחט דוקרת אותנו, אם אנחנו נכווים באש, היד נרתעת מאליה באופן אינסטינקטיבי. אבל יש אנשים שנולדים ללא תחושה זו, הם אינם חשים דבר כשהם מעבירים את ידם באש.

זה נחמד כמובן, לא לחוש כאב. אך מי שאינו חש כל כאב, מצוי בסכנה מתמדת. הוא מכוסה סימנים כחולים ושחורים כל הזמן. הוא מעביר את ידו באש ואומר: "אתם מריחים משהו נשרף"? וכשהוא קולט שזו היד שלו, הוא כבר נמצא בצרה, היד שלו נכוותה.

זוהי בדיוק מטרתה של יראת העונש, להזכיר לנו ללא הרף את השלכות מעשינו. דבר זה גורם לנו לחשוב פעמיים לפני כל מעשה. כי כאבה של הנשמה הוא הרבה יותר קשה מכל כאב גשמי, משום שאין הוא חולף כמו הגוף, הוא נצחי. לעומת זאת יש לזכור, שכל מעשה טוב מביא עמו שפע רוחני וגשמי גם יחד, על כל אחד ועל העולם כולו. כל אלו מהווים צעד אל עשייה אל האור.

ישנן אלפי מצוות שאנו יכולים לקיים. לומר בוקר טוב, לחייך לשני או להתפלל רגע אחד בכנות. התמורה על כך אינה ניתנת לתיאור. העונג שבקשר עם ה' זוהי הנאה לנצח. ומעבר לכך, למצוות נוספות וחשובות כמו לימוד תורה או קידוש ה' או זיכוי הרבים – כשאתם משפיעים על הזולת, אתם נהנים במשותף מהתמורה שהוא מקבל כתוצאה מקיום המצוות שלו. זהו צעד ראשון ביראת שמים ־ הצעד אל האור, אל החינוך האמיתי.

הצעד השני – יראת החטא

על האדם להתבונן שהקב"ה מניח עליונים ותחתונים, ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט[10]:

"והנה ה' ניצב עליו, ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך. ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה .. כי בשעה ורגע זו על כל פנים, מורא שמים עליו על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט (אפילו שאינו מלך) המביט עליו, שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, שזו נקרא יראה".

הרבי הרש"ב ב'קונטרס ומעיין' ממשיך ומפרט את חשיבות העניין של יראת החטא באופן הבא[11]:

"עוד זאת מפתויי היצר הרע, שמפתהו שלא יראנו אדם. כי הבעל עבירה רחמנא לצלן אינו רוצה שידעו בני אדם רעתו. וכמו שאמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו[12]: "יהי רצון, שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". אמרו לו תלמידיו: "עד כאן?" (בתמיה[13], כלומר ולא יותר מבשר ודם) אמר: "ולוואי (שיהא כמורא בשר ודם שאם כן תחדלו מעבירות הרבה). תדעו, כשאדם עובר עבירה (בסתר ממורא הבריות, ויודע שהכל הוא גלוי להקב"ה, ואינו מניח בכך), אומר שלא יראני אדם".

"ובזה מפתהו יצרו, שלא יראנו אדם ולא ידעו ענייניו הרעים. ובאמת אינו כן, שהכל רואים יודעים ומכירים, כי לא ימלט שיעשה איזה דברים שיהיו חשודים בעיני הבריות. כי באמת מרוב התאוות שמצד הסתת היצר, עושה כמה שטותים אשר השכל הבריא לא יסכים על זה כלל".

יראת החטא שבאה לידי ביטוי בדברי הרבי הרש"ב היא – שעל האדם לדעת, שאיננו יכול להסתיר את חטאיו מעיני הבריות. היות ומעשיו משפיעים על דיבורו ועל תנועותיו, ואלו מסגירים את מעשיו אפילו אם נעשים בסתר.

אמנם נראה שיראת החטא גורמת לאיום ולאי עשייה. אך נתאר לעצמנו שמצלמות נסתרות מתעדות את התהליך שאנו עוברים בחיים. העולם כולו צופה בנו. אנשים מריעים לנו כשאנו מצליחים ושורקים לנו בבוז כשאנו נכשלים. כשכולם צופים בנו, האם לא נהיה זהירים יותר במעשינו? המוטיבציה שלנו להצליח, בוודאי תרקיע שחקים…

יש לחיות כשתודעת ה' מלווה אותנו כל הזמן. הכול מוקלט ונשמר. האם אנו מנצלים את ההזדמנויות שהחיים מציבים בפנינו, או מבזבזים אותן? יום אחד נצטרך לענות על שאלה זו. יראה זו יכולה לספק לנו מוטיבציה לגדילה ולגדולה.

הצער והחרטה שנגרמים לנשמה בגלל עבירה אחת, הרבה יותר קשים מכל הכאב בעולם הזה. התרגזות אחת, פגיעה אחת בזולת, דיכאון אחד, בזבוז זמן – כל אלה גורמים לכאב שימשך לנצח. וכן לגלות השכינה, שהרי הנשמה שמקורה באור אין סוף ברוך הוא נמצאת בגלות בגוף הנקרא "משכא דחויא", עור הנחש, והנשמה היא כחבל – ראשה האחד למעלה במקור החיים, וראשה השני למטה בגוף[14]:

"ובפרט כשיזכור על כלי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו מיום היותו, אשר לא טובים המה. ומלך אסור ברהטים, ברהיטי מוחא, כי יעקב חבל נחלתו. וכמשל המושך את החבל וכו' והוא סוד גלות השכינה".

הוא נרתע לעבור עבירה היות ומבין את התוצאות ההרסניות של אותה הפעולה, המשפיעה על מקור הנשמה, על השכינה. לעומת זאת יש לזכור, שכל מעשה טוב מביא שפע רוחני וגשמי גם יחד על כל אחד ועל כל העולם.

לטוענים שיראת חטא מעוררת פחד, שאינו נוח ומאיים, ניתן לתת דוגמא מכך שיש אנשים שנהנים מרכבות הרים וכיו"ב, ואפילו משלמים במיטב כספם כדי שיפחידו אותם! ניתן לצפות בלונה פארק באנשים שיורדים מרכבת ההרים. ברגע הראשון, כולם מצחקקים: "איזה כיף לחיות". לאחר מכן, כשהם נזכרים בבעיותיהם, הם מרצינים. רגע מאוחר יותר, הם חוזרים לעצמם, מדוכאים ועצובים כתמיד.

כי הפחד אמנם לא נוח, אך הוא מהווה מקור גדול לעונג. כשדוחפים צנחן מהמטוס, לפני שהמצנח נפתח הוא שוכח את כל הבלי העולם. ההתחככות במוות גורמת לו להרגיש כמה טוב לחיות. הוא מחובר למציאות. פתאום כיף לחיות!

אם פחד נתפס בעינינו כעניין בלתי נעים, יש להתרכז בצד החיובי שלו: הוא גורם לנו לחיות כל רגע ורגע במודעות ובהתרגשות. יש לאזור כוחות ולהיעזר בפוטנציאל זה. יש לתת לפחד להמריץ לפעולה. זה כיף לפחד!

הצעד אל האור שיראת החטא נותנת, הוא תמריץ לעשיית טוב! כי הקב"ה נמצא עמנו בכל עת, מביט ובוחן כליות ולב. והרי זה מעורר מוטיבציה.

צעד שלישי – יראה המעוררת את השכל ואת המידות

יראה המעוררת את השכל ואת המידות, היא זו שעליה נאמר[15]: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת". אדמו"ר הזקן מבאר יראה זו[16]:

"וגם אור אין סוף מלובש בתורה ומצוות, ועל ידי המצוות ממשיך עליו אורו יתברך להיכלל ולהתבטל באורו יתברך, להשתמש בחכמתו ובינתו רק לה' לבדו. וכן בחינת הדעת, הכולל חסד וגבורה שהן יראה ואהבה, לשעבד המוח והלב להמשיך עליו מלכותו יתברך שהיא מלכות כל עולמים".

הרבי מבאר, שבזכות יראת השמים, הביטול אל מלך מלכי המלכים הקב"ה, חכמתו מתקיימת. כמו מורה, שכאשר היא רוצה למסור שיעור, עליה לברר לפני כן מה מטרת השיעור, מה היא רוצה להעביר ולהעניק לתלמידותיה, רק כך השיעור יוכל להיות בנוי כהלכה. באין מטרה, הרי השיעור הופך להיות גיבוב של דברים…

יראת השמים היא הבסיס והיא המטרה. אם אדם ילמד תורה כמו עוד עניין של השכלה, הרי אין ללימוד שום השפעה. רק כאשר האדם לומד מתוך יראת שמים, על מנת להתחבר ולהיכלל באור אין סוף ברוך הוא הנמצא בתוך התורה הקדושה, הרי התורה תהיה שמורה בתוכו.

הרבי מדבר על כך, שיש להחדיר יראת שמים המעוררת לעשייה במוסדות החינוך[17]:

"יש להחדיר בתלמידים את דברי המשנה "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", היינו שבזכות יראת שמים "חכמתו מתקיימת" אולם יחד עם היראה דרושה חיות ושמחה, וכפי שחידשה תורת החסידות, שצריך להיות[18] "וגילו ברעדה", גם בענינים של 'רעדה' ישנו ה'גילו'".

קיימת סברא שהפחד משתק ולפיכך מפחית מהפוטנציאל האנושי שלנו. האמת היא, שההפך הוא הנכון. פחד יכול לחולל מעשי גבורה על אנושיים. כולנו שמענו את הסיפור על האם שהרימה מכונית בכוחות עצמה כדי להציל את ילדה. ההתמודדות עם הפחד מעצימה אותנו. היא נותנת לנו כוחות שלא ידענו שקיימים בנו.

אם היראה מתבצעת באופן של "גילו ברעדה", היא מעוררת לפעילות מחשבתית וממילא לזכרון – חכמתו מתקיימת.

"הלם" מחליש, "פחד" מחזק. הדבר דומה לבוקר שרוכב על סוס פרא, מתוך פחד שהסוס ישליך אותו. הוא ערני ומודע לכל תנועה, והתגובות שלו מדויקות ומהירות. יש לנסות ולנהוג כך בלימוד, והלימוד מתוך יראת שמים גורם למוטיבציה אמיתית עד שחכמתו מתקיימת, ואלו מהווים צעד נוסף אל האור.

כמו כן יתכן שתנועת היראה איננה מאתגרת, אך לעיתים קרובות אנו מחמיצים הזדמנות להצטיין, כשאנחנו אומרים: "אני לא יכול/ה לעשות את זה". "זה דורש מאמץ גדול מדי בשבילי".

ניתן לנצל את היראה ככלי לטיפול בכל בעיית ה"אני לא יכול". יראת שמים מעוררת לאתגרים. ראיה חדה כזאת של הדברים, תהפוך את האנשים ליעילים יותר, תורתם תשמר יותר, ואלו יהוו צעד נוסף אל האור.

צעד רביעי – יראת הרוממות

ובכך מגיעים אל יראה ברמה הגבוהה – יראה עילאה – יראת הרוממות. וכפי שמתאר הרבי הריי"צ[19]:

"אין המקבל כורת ברית אלא למי שעושה אותו כלי. שלושה ענינים בכלי: חיצוניות הכלי, פנימיות הכלי ותוך הכלי. כמו שלושת הארונות שעשה בצלאל, זהב מפנים ומבחוץ ובתוכו של עץ. בחסידות מוסבר הענין בארוכה, זהב מפנים – יראה עילאה, זהב מבחוץ – יראה תתאה, ושל עץ – ענין הצומח, כלומר החיבור של שתי מדרגות היראה, שיראה תתאה תעלה ביראה עילאה ויראה עילאה תמשך ביראה תתאה".

המיתוס, שיראה ממלך היא שלילית, היות וכופה שלא לפעול על פי שיקול דעת אישי, אלא לבצע את רצון המלך – מתפוגג. היות ודווקא ההתקשרות אל המלך מרוממת את האדם אל על, ומעמידה את הירא בדרגא נעלית יותר.

אנשים נמנעים מהפחד, כדי לשמור על העצמאות שלהם. אנשים חושבים שאם יש כוח חיצוני שאומר להם מה לעשות, הם נהפכים לרובוטים. הם מעדיפים לעשות את הדבר הנכון – לפי ראות עיניהם.

אך לא כך יראת ה', ובודאי שלא יראת הרוממות. כמו אור הנר המתנועע כלפי מעלה, היות וחפץ להדבק במקור האור אף שיבטל בו. כך יראת הרוממות היא התבטלות מפני המלך וההכללות בו[20]. זהו מיצוי הפוטנציאל הגבוה ביותר – השליחות האלוקית בעולם.

כלומר, הצעדים שדובר בהם: יראת העונש ויראת החטא הם בבחינת יראה תתאה, יראה תחתונה, ומטרתם להגיע אל היראה העילאה ברמה הגבוהה, יראת הרוממות, ההתבטלות לאורו יתברך וההכללות בו.

כיצד ניתן להקנות יראת שמים בבית?

מסופר על ר' יהונתן אייבשיץ, שבהיותו ילד קטן הלך עמו אביו לטיול, והראה לו אתרים שונים. כשעברו ליד בית הסוהר, הסביר לו אביו ששם עצורים אנשים, כדי שלא יהוו סכנה לתושבים, ולא יסתובבו ברחובות בחופשיות. תמה הבן ולא הבין: אם לא רוצים שיסתובבו, הרי ניתן לקחת את ה"נגעל וואסער", את נטילת הידיים של שחרית ממיטתם, וכך ללא טהרת הידיים לא ניתן לקום…

זו אמנם תמימות טהורה של ילד קטן, אך יש כאן ביטוי נפלא ליראת השמים של הילד. כיצד אכן ניתן להקנות יראת שמים בבית?

המילה: "אישוש", משמעה – עידוד, חיזוק. יש לתת הרבה חיזוקים לילד על מנת שיפנים את המושג של "יראת שמים". נתבונן במספר אלמנטים הקשורים לאותיות המילה אישוש:

• אש – לתת אין סוף אש של אהבה לילד. לא לחשוש מפינוק יתר, כי פינוק משמעו חוסר גבולות, אך אין משמעו אהבה אין סופית. אש אהבה זו נותנת לילד את הכוח לקחת אחריות על מעשיו, ולנהוג באופן של יראת שמים. אם הילד לא רוצה לקום בבוקר לתפילה, יש להאציל עליו את האחריות, כי מאד נוח לו שהאם נאבקת עם הקושי שלו, והוא צופה מן הצד. ניתן להתייעץ עם המורה איך נכון לנהוג עם הילד. ניתן להעניק לו נקודות ופרסים אם ישתחרר מהרגלים לא טובים, אך כל זה מתוך אהבה ונתינת אחריות.

• אישי – הדוגמא האישית בבית ליראת שמים, היא הבסיס. איך אפשר לדרוש מהילד להקפיד על קלה כבחמורה, כאשר הילד רואה ויודע טוב יותר מכל אחד, מה חשוב להורים, והאם יראת שמים היא בראש מעייניהם?! נזכור גם את הכלל: "כל שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים!", ממילא גם דברי ההורים בבית ישמעו ויקוימו כאשר הם מהווים מודל לחיקוי בעניין.

• שוש – להעניק לילד את יראת השמים באופן של "גילו ברעדה!" לתת להם חוויות שבהם יספגו יראת שמיים. כמו התוועדויות, השתתפות בהכנסת ספר תורה, לרקוד עם הילדים, כדי שזו תהיה שמחתם האמיתית. לשתף אותם בפעילויות השונות של השליחות. כך שגם האם לא תהיה מתוסכלת מכך שאין היא מספיק עושה לביתה, וגם הילדים יהיו חלק מחוויית השליחות.

• אישוש – עידוד וחיזוק. להתבונן ולחשוב מה נכון לגבי הילד שלי. כדי שתהיה בו היכולת להיות חדור ביראת שמים בשלושת לבושי הנפש:

במחשבה – כאשר נשאלה אשה מהי משמעות המושג: "נורמלי", היא ענתה, שלימות! אם זה המוטו בחיים, הרי שהם נהפכים למאד קשים, ולא ממוקדים. יש להסביר לילד שלא נולדנו מושלמים, ובשל כך אנו עמלים מתוך יראת שמים. כך המחשבות של הילד יהיו יותר באופן החיובי, כאשר כל שאיפתו היא להתקשר אל בורא עולם בכוחותיו הוא.

בדיבור – ללמוד בקשר לנושאים של יראת שמים – שיחות, מאמרים, הלכה. ושהעניין ידובר בשולחן שבת או בהזדמנויות שונות. לעודד בדיבור פעילות חיובית.

במעשה – לעודד את הילדים להשתתף במבצעים של לימוד בעל פה, או מבצעים אחרים שמטרתם היא החדרת הנושא של יראת שמים מתוך שמחה. גם האם יכולה לאתגר את הילד על ידי משימה שמתאימה לו, ומטרתה להגביר יראת שמים, ובסוף המשימה לתת לו פרס עידוד.

יראה ואהבה – גדפין דאורייתא

היראה והאהבה יהוו יחדיו את ה"גדפין"[21], את הכנפיים להעלות את התורה והמצוות לעולמות עליונים. כי גם כאשר עושים מעשה בלא אהבה ויראה, הרי המעשה נעשה, העוף קיים. אך כדי שהמעשה יעלה לעולמות רוחניים יותר, לעולמות בריאה ויצירה, יש להרכיב כנפיים לעוף על מנת שיוכל להתרומם. כנפיים אלו הם היראה והאהבה. כנף אחד אינו מספיק על מנת להתרומם. אין די ביראה ללא אהבה, ואין די באהבה ללא יראה.

המאמר: "באתי לגני"

וכמו שנאמר במאמר ההתקשרות, המאמר: "באתי לגני", שיראת ה' היא אוצרו של הקב"ה. במאמר זה כל אחד קיבל תשובה על כל שאלותיו, כידוע הסיפור שנשואי בתו של ר' ניסן נעמנוב עם הרב שלום דובער פעווזנער אמורה הייתה להיות באדר תש"י, וחשבו לדחותה מהצער על פטירתו של הרבי הקודם, אך תשובת הרבי מה' אדר הייתה שונה[22]:

"באמצע המאמר יש ענין של חתונה – בזה יש לך תשובה שאין לדחות החתונה . . (והרבי הקדים סיפור שקרה)

בזמן אדמו"ר המהר"ש שכתב מאמרים קצרים, אך תוך כדי כל אחד שמע תשובה לשאלותיו. כשהרבי הרש"ב רצה לשמוע את המאמר עם כל התשובות – ניתן לו הכוח. כך במאמר "באתי לגני" רואים בעל שם'סקע ווערסער ופתרון לשאלות…

במאמר זה נאמר, שכשיוצאים למלחמה, מבזבז המלך את כל האוצרות על מנת לנצח. אף אנו נבזבז את אוצרות יראת השמים, נעורר בתוכנו צעד אחר צעד יראת שמים, עד לדרגות הגבוהות של יראת הרוממות ואהבה בתענוגים, ונגיע בעזרת ה' לפנימיות – יראה לשון יראה – לפקוח את העיניים ולגלות בפועל ממש את המלך! בהתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

מקורות