ב"שער היחוד והאמונה" מביא אדמו"ר הזקן מביא את קריעת ים סוף לדוגמה המראה, שבבריאת "יש" מ"אין" מוכרח להיות כח הפועל בנפעל תמידי וללא הפסק. אם כי הוא מציין בהדגשה, שבריאת העולם היא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף. ולמה יש צורך להדגיש את זה, האין זה ברור מאליו? אלא שבריאת "יש" מ"אין" נראית דבר טבעי, ואילו קריעת ים סוף הוא נס גלוי. והעניין הוא שרק אחרי הבריאה העולם נראה טבע, אך לפני הבריאה התהוות "יש" מ"אין" היא נס גדול מקריעת ים סוף. 

בקריעת ים סוף היו הרבה ניסים. ראשית, המים קפאו ויבשו. ואחר כך הים נבקע לשנים. ואחר כך המים ניצבו כמו נד נוזלים (=שהיו צבורים במקום אחד כמים המונחים בכלי), ואחר כך המים עמדו כחומת אבנים (=המים התחזקו והיו כחומת אבנים, כשאינם זקוקים לכלי), אמנם ברמת קור מסוימת מים הופכים לקרח, אך כשלא קר זהו נס. יכולנו לחשוב שאולי ה' שינה את טבע המים מנוזלים, והפכם למוצקים כאבנים בבת אחת, ואחר כך היה צריך לעשות עוד נס ולהחזירם להיות מים. אך על פי התורה זה לא היה כך אלא ויולך ה' רוח קדים עזה כל הלילה. שהיה כח הפועל בנפעל כל הלילה. וההדגשה "כל הלילה" ולא שבפעולה חד פעמית נהפכו למציאות אחרת. שאם ה' היה מפסיק את הרוח לרגע, המים היו חוזרים וניגרים במורד כדרכם וכטבעם משנבראו. היינו, שפעולת הנס לחדש טבע אחר במים – להעמיד את המים כחומה – לא נמשך רק ברגע אחד, אלא נמשך ופעל כל הלילה. כי הכח הפועל את הנס צריך להיות בנפעל (הנס) כל זמן התמשכות הנס.  

[ונזכיר, את דברי הרבי, שאמנם מצד הקב"ה, שהוא "כל יכול" ו"נמנע הנמנעות", לו רצה לברוא עולם שלא יזדקק לו לאחר שנברא, היה יכול – אלא שכך עלה ברצונו, שיהיה קשר תמידי בין הבורא לנברא!… (דבר מלכות פרשת קורח ס"ד)]  

עניין הנס של קריעת ים סוף לא היה בשינוי מהות ומציאות המים ובהגדרתם, היינו, לא היה בזה חידוש גמור. בקריעת ים סוף רק טבע המים השתנה, שדרכן וטבען של המים להיות ניגרים וזורמים, ולא לעמוד כחומת אבנים. לכן המים חזרו לטבעם מיד כאשר ה' הפסיק את הרוח. רק בנס של שנוי מהות עצם הדבר, כמו מטה משה שהפך לנחש צריך נס נוסף, כדי לבטל את הנס הראשון ולהחזיר את הנחש למטה.  

[נס קריעת ים סוף אינו דומה לנס מכת הדם, שאף שהמים הפכו לדם, לא השתנה טבע המים. והראיה שכאשר מצרי וישראל היו בבית אחד והיתה גיגית של מים. אם המצרי היה ממלא ממנה קיטון של מים, היה מוציאה מלאה דם ואילו ישראל שותה מהגיגית מים. גם כשהמצרי מבקש מישראל שיתן לו מידו מעט מים, המים היו נהפכים לדם, ואפילו אם שניהם היו שותים מקערה אחת, ישראל שותה מים והמצרי דם (ראה שמות רבה פ"ט). כי המים נשארו מים כטבעם. לכן גם בנס זה לא היה צורך בנס נוסף כדי להחזיר את הדם למים, אלא רק להפסיק את הנס (ראה דבר מלכות פרשת קורח)].

ואם כן, בריאת "יש" מ"אין" היא נס גדול יותר, כי כח הפועל בנפעל נמשך תמיד ללא הפסק. ועוד, שבבריאה החידוש של "יש" מ"אין" בדרך של דילוג חד שלא בהדרגה הוא עניין עצמי, זהו שינוי בעצם – חידוש גמור. אבל לגבי מים אין הכרח מצד עצם המים שיהיו נוזלים, אם ה' היה רוצה, הם יכלו להיות מוצקים כמו אבנים. טבע המים שהם ניגרים הוא רק התחדשות במים. ולבטל התחדשות הרבה יותר קל מאשר לבטל טבע עצמי. אז אם במים רואים שאחרי שה' חידש את טבעם מנוזל למוצק, אף שזה רק שינוי בטבע, ולא חידוש גמור (שהרי טבע כזה כבר יש באבנים למשל), צריך כח הפועל בנפעל כל הזמן, כל שכן בבריאת "יש" מ"אין" שלמעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף, שהוא חידוש דבר מעיקרו. היינו, בנס קריעת ים סוף לא התחולל שום שינוי בגוף המים, והמים מצד עצמם, יכלו להיבראות בטבע הדומה לאבנים, ולהיות מוצקים. והיותם כחומה בקריעת ים סוף אינה דבר הנוגד למהותם, אלא שה' שה' ברא להם טבע שיהיו ניגרים ונוזלים, וטבע זה גם הוא בריאת "יש מאין" בפני עצמו, וטבע זה כבר בעולם (באבנים למשל), כך שלא היה בזה חידוש בזמן הנס. ועוד, שהנס הוא שה' שינה רק את טבעם ולא את מהותם, וכדי שהנס יחזיק מעמד, היה צורך שהכח האלוקי המהוה את הנס ימשיך להוות את הנס ללא הפסק, ומשפסק הנס, חזרו המים להיות נוזלים. קל וחומר, לבריאת "יש מאין" של כל הבריאה כולה, שהיא חידוש גמור למעלה מהטבע ופלא עצום, מוכרח שכח הפועל בנפעל יפעל בבריאה ללא הפסק כלל.