עידוד הילודה במשנתו של הרבי

הקראת כתבה
יום שישי ה׳ שבט ה׳תשע״ו
הרבי מעודד את הילודה ואומר: התענוג ביותר להורים הוא, לראות את ילדיהם גדלים ומתפתחים. תענוג כזה אינו יכול להיות מושלם כאשר הוא בא מילד אחד או שניים. התענוג הנפלא הוא לראות את הגיוון והשוני בין מספר ילדים.
מאת ברכה טברדוביץ
family_purity_0

 

 

ילדים זה לא משא – ילדים זה מתן

• גם עם שלושה ילדים קשה לי להסתדר.

• הבעיה הכלכלית מאוד מציקה, איך אפשר לפרנס בכבוד בעידן הדרישות של היום?!

• משפחות ברוכות ילדים, מתאימות לדורות הקודמים.

• אני לא רואה את עצמי כדמות מחנכת, ואיך אצליח לחנך מספר ילדים שיהיו חסידים כראוי?

• מצוות "פרו ורבו" עניינה בן ובת. האם יש מצווה מעבר לכך?

• לגדל ילדים זקוקים לכוחות נפש מיוחדים. אינני מרגישה שיש לי אותם.

• גם המצב הבריאותי אינו כדבעי.

• ומה עם מימוש הפוטנציאל?

משפטים אלו ניתן לשמוע מפי נשים התמהות מהו תפקידן, ומבקשות לערוך "תכנון משפחה". הרבי בשיחותיו הקדושות מתייחס אל כל טענה וטענה, מפריך אותה ומעודד את הילודה בקרב מחנה ישראל[1]. הרבי מדבר על כך שיש לזכור שילדים זוהי ברכה מיוחדת מהקב"ה, שלכן "יש כמה בני אדם שאינם מולידים, גם שכוח המוליד ישנו בשלמות".

בכל השקעה כספית לא ניתן לדעת את התוצאות. אפשר לשער, אך לא לדעת בבטחה, ואדם יכול להשקיע את כספו, ולבסוף היה זה על קרן הצבי, והוא מפסיד! אך השקעה בילדים, זו השקעה בטוחה, לטווח ארוך, לדורי דורות! אנחנו הנשים אמורות להשקיע, כי "עמלנו" אלו הילדים, לעשות את המוטל עלינו מתוך שמחה וטוב לבב, והקב"ה מעניק לנו אלף פעמים ככה, ומאפשר ללכת בדרך הבטוחה, ולדעת שהשקעה זו תוצאותיה הם לאין ערוך, והרווחים הם ללא גבול.

 

יש לזכור שהקושי הוא זמני

כדאי ללמוד מחצק'ל העגלון. חצק'ל היה איש פשוט, אך ירא אלוקים. כאשר נולד לו בנו הבכור, הוא היה בטוח כי אם הוא עצמו לא זכה ללמוד תורה, הרי שלבנו הוא ישכור מלמדים טובים, ובוודאי יזכה לרוות ממנו רוב נחת.

אך משגדל הבן, הסתבר כי התפוח לא נופל רחוק מן העץ, ובנו של העגלון לא הצליח בתלמודו. אך הצלחה מרובה הייתה לו במקצוע העגלונות, וכך הצטרף הבן לעבודת האב.

הגיע יום של צום. חצק'ל מנסה להסביר לבנו צום מהו, אך ללא הצלחה. ובכן, בלית ברירה החליט האב כי בנו יצום גם בלי לדעת למה ומדוע. חצק'ל העיר את בנו כמו בכל בוקר, והורה לו להתפלל טרם יצאו לדרכם היומית. בתום התפילה מצפה הבן לארוחת הבוקר, אך אביו אינו ממתין, ופונה אל העגלה והסוס הממתינים בחצר. היום הם יצאו לדרך ללא הארוחה. הבן חושב שבודאי בתחנת הרכבת הוא יקבל את הארוחה המגיעה לו, אך גם שם האב מתעלם מבנו הרעב. ממתין הבן שישובו אל העיירה, שם ודאי יקבל הוא את מנת האוכל הזעומה המגיעה לו. אך גם אחר הצהרים לא ניתן לו האוכל, ולשאלה למה ומדוע נענה בשתי מילים: "היום צום!" רק בתום יום מפרך, לאחר צאת הכוכבים, זכה הבן בסעודה.

למחרת, כאשר הגיע חצק'ל להעיר את בנו, הוא נתקל בסירוב נמרץ. הבן איננו מוכן לקום מהמיטה לעוד יום של רעב! ענה לו האב: שמע בני, מה שהיה אתמול – היה, אך המחר יראה אחרת לגמרי, ואני אתן לך את מזונותיך כבימים עברו. מארגן וועט זיין – המחר יהיה, גאר אנדערש – לגמרי אחרת!

סיפור זה ספר חסיד לרבי הריי"צ בהיותו ילד, וסיים: מה שעבר עלינו היום, היה. אך המחר שלנו צריך להראות אחרת לגמרי…

ובעניינינו, יש לזכור, שמה שהיום הוא קושי עצום, מחר יראה אחרת לגמרי. הפעוט קם בלילות, ואחיו הקטנים דורשים את שלהם. והזמן חולף לו במהירות, וזה הקטן כבר גדל, וכבר הולך ל"חדר" וחוזר מאוחר, ועוד מעט קט, והוא כבר לומד בישיבה, והזמן חולף ועובר, וכבר מתחת לחופה…

לכן יש לראות לטווח רחוק. ייתכן ועכשיו יש קשיים, אך אין הם לכל משך תקופת החיים. לעיתים הימנעות עכשווית מילדים היא ללא תקנה, כי האשה של מחר היא לא האשה של היום. פעמים רבות מגיע הזמן שהיא מאד רוצה לזכות במתנה של נשמה, וכבר מדי מאוחר. שומעים זאת פעמים רבות, מנשים שהגיעו לגיל שאין בכוחן כבר להביא ילד לעולם. אז מה שניתן היום, לא כדאי לדחות למחר.

במאמר זה נתייחס אל משנתו של הרבי בעניין עידוד הילודה.

 

אֵם – זו מהות

הזכרנו אמירות שונות של נשים, המדברות על קושי בהבאת עוד ילד יהודי לעולם. אך לא הזכרנו את היופי והעוצמה שמשפחה נותנת לאשה, לאם. בתרגיל של זהות אישית, נשאלו נשים בסדנא למהותן:

השאלה הראשונה: מי את?

השאלה השנייה: מי את?

והשאלה השלישית גם היא באותו עניין: מי את?

תחילה, כמובן, ייאמר השם המזהה, ההשתייכות למקור – חב"דניקית הקשורה לרבי, לאחר מכן, על פי רוב יאמר הביטוי: אני ב"ה אם לכך וכך ילדים. רק לאחר מכן ידובר על עיסוק, שאיפות וכו'.

כי אם זוהי מהות! אם זוהי עצמה! אם זו תפילתה של כל אשה! ומעל במה זו נאחל לכל הזקוקה לפרי בטן, שהקב"ה אכן יממש את יעודה של האשה, וייתן לה ילדים.

ילדים זה עמל, אך עמל של תענוג. כמה תודות אנו חבות להקב"ה, שנתן לנו את ילדינו. להודות בכל יום מחדש, להודות ולבקש…

את הכוח לכל ה"עמל" שואבת האשה מהשורשים של האומה, שהרי ראשי התיבות של המילה מקפלים בתוכה את הכוח למימוש מהותה:

היציאה ממצרים וההכנות לקראת קבלת התורה – על ידי האם, אהרן ומשה.

תשועה בעת צרה – על ידי האם, אסתר ומרדכי.

גאולת ישראל בקרוב ממש – בזכות האם, אליהו ומשיח.

 

התענוג במשפחה גדולה

הרבי מצביע על התענוג במשפחה ברוכת ילדים[2]:

"התענוג ביותר להורים הוא, לראות את ילדיהם גדלים ומתפתחים. תענוג כזה אינו יכול להיות מושלם כאשר הוא בא מילד אחד או שניים. התענוג הנפלא הוא לראות את הגיוון והשוני בין מספר ילדים, את הסגולות והמעלות שיש לכל אחד באופן מיוחד, שכן כל אחד מתאפיין בענין מיוחד משלו. תענוג גדול הוא לראות כמה וכמה ילדים בבית, החיים בשלום ואחווה, ולראות, כאמור, את כל ילד כשהוא מתבלט בתחום המיוחד שלו".

יש צורך בהתבוננות אמיתית, לראות את המעלות והסגולות המיוחדות של כל ילד וילד, דבר הגורם עונג ונחת אמיתי.

 

חינוך הילדים[3]

"בקשר לטענת האשה, שאין בכוחה לחנך ילדים ראויים לשמם מבחינה רוחנית, אומר הרבי: ניתן ללמוד על כך מנח. בצאת נח מן התיבה נאמר לו[4]: "צא מן התיבה אתה ואשתך",

"איש ואשה, כאן התיר להם[5]". בפועל נאמר: "ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו" ־ הגברים לחוד והנשים לחוד. נח חיכה עד שתהיה לו הבטחה "שלא לשחת העולם עוד", ואחר כך הציווי "פרו ורבו".

לכאורה, נח היה אמור לדאוג למצבם הרוחני של בניו, יוצאי חלציו, שלא יהיו רשעים כדור המבול. היה לו להימנע מפריה ורביה אפילו כשהובטח לו שלא יענשו. אך הוא לא עשה חשבונות, ודאג למצוות פריה ורביה. מכאן למדים[6] ש"בהדי כבשי דרחמנא למה לך" (מה לך ולסודותיו של הקב"ה). וכלשונו של הרבי: "יהודי צריך לעשות כל התלוי בו לקיים מצוות פרו ורבו, ולאחר מכן לחנך את בניו ובנותיו על פי הוראות התורה – ולא להימנע מלקיים את ציווי ה' מצד חשבונות עצמיים"

גם חזקיהו המלך, שלא רצה לשאת אשה כי ראה ברוח קודשו שמבני בניו אמור לצאת מי שישים חס ושלום פסל בהיכל – הענישו הקב"ה על כך. כי מבניו נולדו גם צדיקים גדולים שהאירו את עיני ישראל – יאשיהו המלך, יהואחז וצדקיהו.

לכן, אף אם יודעים בברור מה יהיה, אין לעשות חשבונות. לא כל שכן, כאשר החשש הוא חשבון עצמי. עלינו לעשות את המוטל עלינו, והקב"ה יעזור ויתן הצלחה בהשתדלות וחינוך הילדים.

בסדנה עם בנות מקורבות בנושא כיבוד הורים, עלה העניין שעבור חלק ניכר מהבנות, מצווה זו היא האתגר! כמה מן הכאב יש בדבר. שהרי באופן טבעי הורים אוהבים את ילדיהם, ומשתדלים להעניק להם את המיטב.

למרבה הפלא, בדרך כלל אלו הורים שהביאו לעולם שניים או שלושה ילדים, כי "איך אפשר להעניק ליותר"? אך כנראה שיש הרבה מעידות בדרך. הורים עסוקים בבעיות של עצמם ואינם מתפנים רגשית לראות את הילד. ההורים נפגעים מהתנהגות מסוימת של הילדים, ובמקום לנהוג כ"גדולים", להתעלות מעל הבעייתיות, הם משתמשים בכוח הסמכותיות לאו דווקא להבנת הילד ולהגנתו.

דווקא במשפחות ברוכות ילדים מתפתח אצל האם רגש האמהות, האהבה, ההבנה, הוויתור, הסלחנות. לא נולדים עם זה, כי אדם הוא טיפוס אגואיסט. יש לעמול על כך. התובענות בבית, הרגישות של כל ילד וילד – דורשת עמל ויגיעה, ומפתחת תובנות ורגשות עדינים! רק בית הספר של החיים, של אמהות במשפחה ברוכת ילדים, יכול לדלות כוחות אין סופיים פנימיים החבויים בתוך לבה של אם. לדעת להבין, להרגיש, לומר את המילה הנכונה במקום הנכון באופן הנכון ובזמן הנכון – יותר מכל הסדנאות שבעולם!

גם הילדים מפתחים מערכת של "תן וקח". הם למדים לחיות לא כאדם פרטי הדואג רק לעצמו, אלא כחלק ממערכת שלימה.

 

כוחות הנפש

נתבונן ונראה, שכאשר נבקש מילד לאסוף את הצעצועים, הוא יאמר: "אין לי כוח". ובאמת זו היא תחושתו. כאשר נבקש ממנו באותו הזמן ללכת ולקנות גלידה או ממתק אחר שהוא מאד אוהב, או להצטרף אלינו לאיזה טיול – הרי שכל העייפות פגה, והוא ידלג ויקפוץ וירגיש שיש לו הרבה כוח לכל החוויות הנפלאות הללו.

הסיבה לכך היא, כי הכול תלוי בראש, במבט! כאשר נשנה את הראש, ונשחיל למחשבתנו משפטים מעוררי נפש על הזכות הגדולה של גידול משפחה ברוכת ילדים, הרי שנגלה שיש בתוכנו הרבה כוחות ותעצומות נפש. על כך אומר הרבי[7]:

"מכיוון שהקב"ה הוא המצווה על כך, ברור שהוא מעניק את הכוחות הדרושים כדי למלא את הציווי, בהתאם לכלל ש"איני מבקש אלא לפי כוחן"[8], ובמילא לא צריכים לערב בזה חשבונות אישיים, אלא לקיים ציווי זה מתוך שמחה, כמו כל עניין של עבודת ה'. ואפילו אם באמת חסרים הכוחות הדרושים – ידאג לכך הקב"ה".

אם הקב"ה נותן ילדים, הוא גם נותן את הכוחות הנפשיים לגדל אותם, ויש לסמוך על הקב"ה ומתוך שמחה. לעיתים דווקא התערבות בתכנון המשפחה, גורמת לבעיות של "עצבים" ומפריעה לקשר בין איש ואשתו וגורם לבלבול. ובקשר למנוחה בין ילד לילד, אומר הרבי[9]:

"טיעון זה שייך לדבר התלוי בבחירתו של האדם, אבל ההריון עצמו, ושיהיה הוולד בתכלית השלמות, תלוי בה', ואפשר שאם לא עכשיו אימתי. ולדברי הכל על פי טבע ככל שהאשה צעירה יותר, הוולד מושלם יותר…

"קשה להאמין שאשה שכבר טעמה וקיבלה בפועל התענוג ונחת רוח בהולדת ילד ובגידולו לנגד עיניה, והתקדמותו על ידי חינוכה ומסירות נפשה – תסכים, ועל אחת כמה וכמה שתרצה, לשלול מעצמה כל זה… והטעם הפנימי לכך הוא – "יראת" צער העיבור והלידה וטורח הגידול, ואי אפשרויות להשתתף בכמה אירועים במשך זמן זה… והעיקר, על פי יסוד והתחלת כל השולחן ערוך, מה תאמרנה המלעיגות.

"וכשיתבארו שזו הסיבה האמיתית – הרי בשמחה ימסרו לה' ההחלטה על דבר הזמן הטוב להתברך בעוד זרעא חייא וקיימא".

אכן, במקרים מסוימים יש להתייעץ עם רב בקשר לאמצעי מניעה. אלא, שכאשר רב מורה על זמן מסוים של הפסק, לא לשכוח בתום זמן זה לשאול פעם נוספת, או לחוש שכבר תם פסק הזמן.

 

בריאות

ובקשר לטענה שמצב בריאותה אינה כראוי – האשה אינה יכולה להחליט בקשר לעצמה אודות מצב בריאותה, אם הוא מצריך מניעת ברכת ילדים. מצב כזה הוא שאלת רב. אך על האשה לזכור שילדים זוהי ברכה, והנהגה כפי סדרי הבריאה שטבע הקב"ה, תוך בטחון בה', אינה גורעת מבריאות האדם. אדרבא, זו הדרך להשגת מנוחת הנפש אמיתית[10].

הרבי יורד לפרטים. "בעיית לחץ דם, הנה מלבד שמשתנה מזמן לזמן ותלוי במצב ההתרגשות ובמצב רוח בכלל וכו' והסחת הדעת ממעט בזה כוחן, הנה גם הרופא יסבירם אשר אלפים ואלפים בלחץ דם יותר על הרגיל, מולידים בנים ובנות באופן הכי טוב וכו'".

 

מימוש הפוטנציאל

על האשה לזכור שגידול ילדים זה מימוש הפוטנציאל – זו היצירה הנפלאה ביותר שהפקיד בידיה הבורא. אם יש מי שמשקיע הרבה מאד אנרגיה, זמן ומאמץ, על מנת לצייר יצירה אומנותית, לפתח עסק מצליח – כל אלו לא ישוו ליצירה האומנותית שטבע בה הקב"ה – להביא ילדים לעולם. פרופסור ברנובר מביא בספרו, שאם לעשרה ילדים היא בדרך כלל חיונית ומלאה סיפוק של עשייה ויצירה, כי היא האשה המממשת את עצמה.

לעיתים, האשה כל כך שקועה בטרדות היום יום, שעליה באמת לגרור את עצמה לצאת מהבית, מהכביסות ומהכלים. גם אם נשארו כלים בכיור, אל תדאגי, הם ימתינו לך בשובך. צאי לשיעור, להליכה, לשיחה עם ידידה, לטיול, לפעילות, למבצעים. את תחזרי הרבה יותר רעננה ושמחה.

אצל רוב הנשים יש עניין לשלב בין משפחה, בית, עבודה, תרומה לחברה, הפצת המעיינות ועוד. הכוח לעשייה ברוכה זו ניתן לה מהילדים, מעצם היותה אם.

 

שלום בית

הילדים והשגרה משכיחים מאיתנו פעמים רבות מאיפה הכול התחיל. שמירה על חיי נישואין טובים אינה רק חובה, אלא גם זכות. יש לקחת הפסקה מהיום יום של גידול הילדים ולעשות גם משהו בשבילך, האשה, ובשביל בעלך. קשר טוב בין ההורים, מוביל לא רק לאווירה נעימה יותר בבית, אלא גם לבטחון עצמי גדול יותר שלכם ושל הילדים. ובלשונו של הרבי[11]:

"ילדים יותר מכל משכינים שלום בין איש לאשתו ומביאים שלום ושמחה בבית. אנו רואים גם שהתורה אומרת לגבי אשה שהתברר שלא סטתה, כי שכרה, בין השאר[12]: "ונקתה ונזרעה זרע", שתתברך בילדים, ואלה יחזירו את האמון והשלום בבית. אם הדברים אמורים בכאלה ששלום הבית שלהם צריך חיזוק – קל וחומר בבית שיש בו שלום בית, שכל ילד נוסף מביא שמחה למשפחה ולסביבה כולה".

 

דאגות פרנסה

ובקשר לדאגות הפרנסה: ההתעסקות בחשבונות של מצב הפרנסה, שאינו מאפשר התעסקות בפריה ורביה מורה על כך שהאדם ההוא מקטני אמונה[13]. כי פרנסה היא משמים, כמו שנאמר[14]: "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים", וכל העשייה בעולם הזה היא רק כלי לברכה, "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה". בנוסף לכך, "כל ילד נולד וככרו בידו", עם כל ילד נפתח צינור חדש לברכת ה'.

והרבי גם מתבטא[15]:

"ישנם הורים ש"מרחמים" על הקב"ה, הזן ומפרנס ארבעה ביליון אנשים, ולא רוצים להטריח עליו לדאוג לפרנסתם של מספר נפשות נוספות, ולכן מסתפקים בבן ובבת"…

"הבאת ילד יהודי נוסף הרי זו זכות גדולה ונפלאה, וסימן טוב ומזל טוב וכו'. ועל האשה בישראל לעשות זאת מתוך שמחה, שכן מותר לה לסמוך על השותף הראשון, הקב"ה, שבודאי ידאג לכך שהלידה לא תגרום לשום קשיים כספיים, וכן שהילד יוגדל בריא ושלם, ושיהיה להוריו הרבה נחת ממנו, ויקבלו את הנחת מתוך בריאות ושמחה לאורך ימים ושנים טובות[16]".

 

אחריות

האשה אמורה לזכור שיש לה אחריות כללית. פעמים שקיבלה היתר מסיבה מסוימת להשתמש באמצעי מניעה, אך הרי יתכן שאחרים ילמדו ממנה, היות והסיבה לא מפורסמת אלא למדים מהראיה בפועל. לכן עליה לשקול את כל הגורמים.

סיוע לעת זקנה

הרבי מתייחס לא רק אל העונג שמסבה משפחה ברוכת ילדים בשיא תפארתה, אלא גם אל הסיוע המקל לעת זקנה, כאשר הוא מתחלק בין מספר ילדים. ועל הנחת, המהווה תוספת של רווח להשקעה. וכך אומר הרבי[17]:

"כאשר הילדים גדלים ומקימים בתים משלהם וההורים מזדקנים, הרי כשיש רק ילד אחד או שניים – אינם יכולים לבקר ולשהות אצל הילדים זמן ממושך, ומוכרחים לשבת בבית, עצובים וגלמודים. אך כשישנם כמה בתים – אפשר לבקר בכל פעם בבית ילד אחר, ולרוות בכל ביקור מלא חופניים נחת מהילדים ומהנכדים".

 

להגדיל את מספר בני ישראל

מחובת דורנו זה, שכל אחד הוא כאוד מוצל מאש ההשמדות, לא עלינו, למלאות את מה שנחסר על ידי אלו שנספו על קידוש השם, ולמלאות את מספר בני ישראל כפשוטו.

מסופר, שלאחר השואה האיומה הגיעה משלחת מאירופה עם רעיון אותו רצו להחדיר בכל בתי ישראל. שבליל הסדר ישאירו בכל בתי ישראל כסא ריק – זכר לאותם למעלה משש מליון יהודים שנספו בשואה, והכסא שלהם נשאר ריק ומיותם. כשפנו לרבי שיצטרף לרעיון – התנגד הרבי להצעה. הוא הסביר שבליל הסדר יש לשמוח. רצונו של הצורר היה להשבית את השמחה, ושיהיו כסאות ריקים, התפקיד שלנו היא למלא את הכסא הריק, אם על ידי עידוד הילודה ואם על ידי הזמנת אורחים, למלא את הכסא הריק…

 

ילדים בזמן הזה

ב"פרשת שמות" מדובר על תינוקות והצלתם, ואילו בימינו ניתן לשמוע שהילדים הופכים לנטל על הוריהם מכל הבחינות שהוזכרו לעיל: הן מבחינה כלכלית, והן מבחינה פסיכולוגית ועוד. ניתן אולי לייחס זאת גם לשוק מוצרי התינוקות ולדרישות המכסות את התענוג שבאמהות.

במקום הורות פשוטה ואוהבת שהייתה בעבר, הרי שכיום חובה לדעת כל שלב בהתפתחות הקוגניטיבית והמוטורית שלו ולהתאים לו מובייל. אם פעם ניתן היה לצאת מהבית עם חיתול ובקבוק, ויותר מאוחר עם טיטול, מגבון ובקבוק, הרי שהיום האשה צריכה לקחת את הג'ל לכאבי חניכיים כשבוקעים השיניים, את קרם ההגנה שלא יכוה, קופסא לאבקת תחליף החלב, את מעקר הבקבוקים, טיפות להרגעת גזים וכאבי בטן, את ה'קנגרו' אם ימאס לו מהעגלה, ואת חלק ה'אמבטיה' של השכיבה של העגלה במקרה שיירדם והשיפוע של הטיולון יזיק לחוליות גבו. האם אכן במצב כזה ניתן להביא הרבה ילדים לעולם? החיים המודרניים הם נגד ילדים, אפילו שנראה הפוך לחלוטין, ושהם מלכים ונסיכים מפונקים.

גם תינוקות במעי אמם הם עם רדוף. ד"ר שוסהיים, העומד בראש מכון פועה, ארגון שמטרתו היא לדאוג שלא תהיינה הפלות, טוען, שבכל יום מומתים בארץ ישראל 150 עוברים, תינוקות, שלא מסיבות רפואיות. ילדים הפכו להיות משא כבד.

 

הכוח המיוחד שבך!

בפרשת שמות, כשפרעה שואל את המיילדות מדוע לא הרגו את הילדים, הן נותנות לו תשובה מיוחדת במינה: "לא כנשים המצריות העבריות". ניתן גם לומר ש'עבריות' הוא מלשון 'עובר', ו'מצריות' מלשון 'צירים'. המצריות מכירות בילד רק כשיש צירי לידה, ואילו העבריות מכירות בו בשלב העוברי של חייו.

מי ידע ויבין את הכוח המיוחד שלך, האם העברייה?! איזו אחריות נפלאה ניתנת לך עם כל נשי ישראל בחומש "שמות"!

לא נותר לנו, אלא להשיט את התיבה גם אם גלי הים הם סוערים. להושיט את היד לסיוע ולעזר, והקב"ה הרי ישרבבה אמות הרבה. יהיה לך לעזר ולאחיסמך. שימי לב לפרטים הקטנים כי גדולים המה, שפרה על שם שמשפרת את הולד, ופועה על שם שפועה ומגרגרת לו. שימי לב גם לשוטטות של הגדי מחוץ לעדר. היי עמו, אספי אותו אלייך ברוך וברחמים…

זה נראה עול כבד? הרי זו היא המשימה: להפוך כל קושי לאתגר. והאתגר הוא להביא עוד ילד יהודי לעולם. הוא יביא עמו את הברכה, ולך נותר לכלכל דרכיך בתבונה, להורות, לכוון, להיות עמו. ולכן הקרדיט לגאולה הוא שלך: "בזכות נשים צדקניות – נגאלו אבותינו ממצרים, ובזכותן – בזכותנו – נגאל!".

 

כל ילד מקרב את הגאולה

הגמרא אומרת[18] שאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שב(אוצר ששמו) גוף. כלומר, לידתו של עוד ילד יהודי, מקרבת את גאולתם השלימה של כלל ישראל על ידי דוד מלכא משיחא. וזו לשונו הקדושה של הרבי[19]:

"ייתכן שנשמת אותו תינוק שנולד, היא הנשמה האחרונה שהייתה "באותו אוצר ששמו גוף", ולידתה פועלת ביאת בן דוד… מובן בפשטות, שכל החשבונות שעושים בזה: שלידת ילד נוסף במשפחה תגרום להוצאות כספיות גדולות יותר, קשיים ואי נוחות וכו', ומה יאמרו המלעיגים וכו', הנה במה נחשב החשבונות אלו לגבי הידיעה שעל ידי לידת עוד ילד יהודי הרי הוא פועל ביאת בן דוד וכללות עניין הגאולה, בנוגע לעצמו, לילדיו, להוריו ולזקניו ולכלל ישראל!"

וכאן הרבי מרחיב עד כמה הגאולה הוא עניין שנוגע לכל הדורות הקודמים, כולל אבות האומה. וכל הנשמות מצפות לילד הקטן שיולד, והוא זה שיחיש את הגאולה. עד שאפילו השכינה הנמצאת בגלות, מצפה ומייחלת לרך הנולד, שמוריד עוד נשמה מאוצר הנשמות עד האחרונה שבהן, שאז משיח יכול להתגלות, והשכינה שבגלות תשתחרר ותתגלה בעולם לעין כל.

הרבי מבקש לפרסם עניין נעלה זה בכל מקום. להתפנות מעיסוקים אחרים, ולדבר על העיקר. וזו לשונו: "וגם כאשר עדיין לא הספיק כראוי לסדר את העניבה, ולא הספיק עדיין לנוח כדבעי וכו' – צריך הוא לצאת לרחוב ולהסביר לזולת גודל העניין בלידת ילד יהודי נוסף, שזה ממהר את ביאת בן דוד".

את, האם היהודייה, שעושה כל מאמץ על מנת לממש את הייעוד ולהביא את משיח בפועל ממש. יש לך כוח שטמון רק בך, להוריד לעולם נשמה, שבעצם מהותה מקרבת את הגאולה, ואולי היא זו שתכריע את הכף! ומעבר לכך, בעזרת ה' גם הרך הנולד כשיגדל, יפעל ויעשה גם הוא למען גאולת עם ישראל. וכל אשר הוא יעשה, הרי זו את!

 

 

מקורות



[1] שערי הלכה ומנהג ד׳ עמ׳ כ"א.

[2] שיחת ש"פ נשא תש"מ.

[3] עפ"י לקוטי שיחות חכ"ה עח' 34.

[4] נח ח, יח.

[5] רש"י שם.

[6] ברכות י, א.

[7] שיחת ש"פ נח תשמ"א – לקו"ש חכ"ה ענו' 35.

[8] במדב"ר יב, ג.

[9] לקו"ש ח"כ עמ' 546.

[10] אג"ק חי"ט עמ' כא.

[11] שיחת ש"פ שלח תש"מ.

[12] נשא ה, כח.

[13] סוטה מח, סע"ב.

[14] נוסח ברכת המזון.

[15] שיחת ש"פ נשא תש"מ.

[16] שיחת ש"פ במדבר תשמ"ב.

[17] שיחת ש"פ נשא תש"מ.

[18] יבמות סב, סע"א (ובפרש"י שם). וש"נ.

[19] שיחת ש"פ דברים, שבת חזון תשמ"א.

 

פרסום תגובה חדשה

test email