מעשה ללא העיקר

מהו מקומה של אותה הרגשת הקשר של החסידים לרבי, האהבה אשר חסידים משקיעים ומטפחים אותה באמצעות התוועדויות וכדומה? לכאורה, הרי מה שנוגע לנו בעיקר היא העבודה בפועל – 'המעשה הוא העיקר'.

שאלה דומה מתעוררת בהנהגתו של הרבי עצמו. מדוע הרבי מתוועד במשך שעות ארוכות, בה בשעה שכל התוועדות מסתיימת בהוראה למעשה, שצריך להוסיף בתורה, תפילה או צדקה, או באחד המבצעים הפרטיים. לכאורה יכול היה הרבי לחסוך שעות של התוועדויות, ולהעביר בקצרה את המסר במה צריכים להתחזק או מה צריך לבצע.

אלא[1], קיום המעשה לאחר ההקדמה והבנת חשיבותו, הרי הוא מעשה אחר. הוא אינו אותו מעשה יבש, אותו מקיימים ללא הבנה וחיבור אל המעשה.

ואת זה רצה הרבי להחדיר בשעות ארוכות של התוועדויות, את הרגש לקיום המצווה. כי אז הקיום הוא מושלם יותר.

להמחשת העניין נתבונן באגדה הבאה:

ר' יוסף היה יהודי ירא־שמים המקפיד על קיום מצוות, אך מידת הקמצנות הייתה נטועה במעמקי לבבו, ולכן כל עני שנקש בדלת קיבל רק פרוטה זעומה. יום אחד הכינה עקרת הבית לבעלה דגים. משום מה בישול הדגים לא היה כדבעי, ולאחר סיום הארוחה נותרה כמות מכובדת של דגים. החליט ר' יוסף שחבל לזרוק את הדגים והניחם על השיש.

ויהי למחרת, נקש בפתח עני צנום ורעב, ובקשה תמימה בפיו, דבר מאכל למלא את קיבתו הריקה. שמח ר' יוסף והכניס את האורח לביתו, וכיבדו במנת דגים גדושה. האורח שזמן רב לא בא אוכל לפיו, התנפל על המנה, ולאחר סיום הארוחה יצא האורח את הבית. פנה ר' יוסף לאשתו ואמר: 'את רואה, טוב שלא זרקנו את הדגים. הנה זכינו לקיים מצוות הכנסת אורחים'.

הוא לא הספיק לסיים את המשפט, והוא שומע קול חבטה. מתברר, שאותו עני חש כאב עצום בבטנו ונפל ממדרגות הבית. מיד ניגש ר' יוסף והזעיק עזרה, העני נלקח לבית הרפואה, ואז הלך ר' יוסף לקיים מצוות 'ביקור חולים'. אך העני לא יכול היה לסבול את הכאב, וכעבור זמן מועט מת מכאבו. כך זכה ר' יוסף גם במצוות 'הלווית המת' ולפני שקיעת החמה אף עשה 'ניחום אבלים'.

חוזר ר' יוסף לביתו ואומר: 'טוב שלא זרקנו את הדגים. בזכות זה קיימתי ביום אחד גם את מצוות 'הכנסת אורחים', גם 'ביקור חולים', גם 'הלווית המת' וגם 'ניחום אבלים'…

כל אחד מבין שלא זו בלבד שר' יוסף לא קיים את כל המצוות האלה, אלא להיפך, הוא עבר על עבירה של 'שפיכות דמים'. מצוות הכנסת אורחים אינה לעשות אותם חולים או להמית אותם.

זוהי דוגמא קיצונית, הממחישה שאף שאכן 'המעשה הוא העיקר', אבל צריך להיות קיום המעשה בשלמות.

הנשמה – רגש חסידי

קיום התורה והמצוות בשלמות, הוא רק כאשר ישנו רגש של 'אהבה ויראה'. כך גם קיום ההוראות של הרבי הם רק באמצעות 'אהבה ויראה' אליו. וזוהי הסיבה שחסידים משקיעים מאמצים רבים להגביר את רגש האהבה שלהם לרבי, לחסידות וליהדות, כיוון שרק כך ניתן לקיים את התורה והמצוות בשלמות.

בכדי להעמיק יותר בתועלת של רגש הלב בקיום המצוות או ההוראות, יש להבין מהי אותה מעלה ושלמות בקיום המצוות עם אותה חיות חסידית, ומהו הקיום הנכון והמושלם יותר הנגרם כתוצאה מכך.

בנפש האדם קיימים כמה רבדים: יש את הרובד החיצוני, הנראה כלפי חוץ, ויש את מה שמתחולל בתוך האדם בסתרי לבבו. הרובד הראשון בא לידי ביטוי בדברים גשמיים, כמו מעשים, ואילו הרובד השני, לא תמיד בא לידי ביטוי, ולרוב נשאר חבוי בתוך מעמקי לבו של האדם.

כמו כן גם קיום המצוות, ההוראות, יכול להתבצע בשני אופנים: אופן אחד בו הקיום נעשה רק באמצעות הרובד החיצוני שבאדם, חלק המעשה או הדיבור, ואילו ליבו ושאר חושיו אינם נוטלים חלק בביצוע ההוראה. אופן שני בו מתבצע המעשה עם כל הלב והחיות, ואז טמון באותו מעשה לא רק חלקו החיצוני של האדם, אלא גם הרובד הפנימי – רגש הלב.

להמחשת ההבדל:

אדם יכול לחבק חבר בטקס פוליטי או בגלל נסיבות אחרות. לעומת זאת, יש חיבוק המלווה ברגשות גואים, כמו אדם המתחבק עם הוריו כשפוגשם לאחר שלא התראו במשך תקופה ארוכה, ובמיוחד כשזה נבע עקב סכנה או חולי.

אף שבשניהם המעשה זהה – חיבוק, הרי ההבחנה ברורה. בעוד בראשון המעשה הוא רק אקט חיצוני יבש, הרי בחיבוק השני נמצא רגש הלב, וזה עושה את ההבדל.

כך גם קיום ההוראות של הרבי יכול להתבצע בשני אופנים: ניתן לקיים רק את הרובד החיצוני, וניתן לקיים עם כל הלב. וזוהי שלימותו של המעשה, כאשר הוא מתבצע באמצעות אותו רגש חסידי המלווה את המעשה ונוסך בו חיות ונשמה.

בנוסף לכך, הרגש גורם לוודאות ובטחון שהקיום יתבצע בכל מצב. כאשר אין כל קושי – גם חסר־רגש יבצע את המטלה, אך כאשר נערמים קשיים, כשפתאום הקיום בא על חשבון דברים אחרים – אזי רק מי שמרגיש ומחובר לקיום ההוראה לא יוותר על קיומה. לעומתו, מי שחסר רגש ושייכות, יתקשה מאוד לוותר, ואף ייתכן שבסופו של דבר לא תמיד יוותר.

רגש של התקשרות

סוג של רגש עמוק יותר, אליו מייחלים חסידים להגיע, הוא רגש לדעת את רצון הרבי גם ללא שהביע דעתו גלויות על אותו דבר. לדעת מה הרבי רוצה גם במצב עליו לא דיבר.

לכן לא פלא הוא, שבתקופות בהן לא היה ניתן ליצור קשר ישיר עם הרבי, שאלו החסידים את אחד ה'מקושרים', ביודעם שהקשר בינו לרבי גורם לכך שיכיר ויידע את רצונו של הרבי.

להמחיש מעט את העניין:

אברך אחד רצה לעמוד על דרך לימודו של הרב מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה'אור שמח'. מה עשה אותו אברך, הלך והתחבא בפינת חדר לימודו של הרב וציפה לבוא הרב. לאחר שהרב נתיישב, החל לנגן את התלמוד במתק וערבות כשהוא מפרש לעצמו כל שורה ושורה. והנה, לפתע נעצר הרב, קושייה נקרתה בדרכו. חזר הרב ולמד שוב את הקטע מתחילתו, אך שוב נעצר.

אותו אברך חידד את כל חושיו – הנה, עכשיו יוכל לדעת כיצד להתמודד עם קושיות. והנה הוא מבחין שהרב חוגר את אבנטו, חובש מגבעת, נעמד ליד הקיר ומתפלל: 'ריבונו של עולם, תן בלבו של מאיר שמחה רגש של אהבה אליך'. וכך ממשיך הרב לשפוך את נפשו. לאחר שסיים, ישב שוב ללמוד את הגמרא בהתלהבות מחודשת והצליח ליישב את הקושיה בעומק נפלא.

האברך לא יכול להתאפק, קם ממקום מחבואו, ולאחר מילות התנצלות הציע בפני הרב את תמיהתו: 'כבוד הרב, מדוע ביקשת לאהוב את ה' ולא ביקשת להבין את דברי הגמרא'? לאחר שהרב הקשיב בכובד ראש, השיב: 'כאשר אוהבים מישהו, יודעים מה הוא רוצה'…

וזה הפירוש במענה אדמו"ר הזקן[2] על גדלות אהבת ישראל – 'אהוב מה שהאהוב אוהב'. כלומר, קשר עמוק כל־כך עם הבורא, עד כדי שאהבת האדם מאוחדת עם הבורא, ורצונו ואהבתו היא לדברים אותם אוהב ה'אהוב' – הבורא.

דוגמה מוחשית לאהבה לרבי בר"ח כסלו תשל"ח

הקהל עמד והמתין לחזות בנועם קודשו של הרבי, אשר מאז התקף הלב הקשה בשמחת תורה, שנת תשל"ח, עד לראש חודש כסלו נשאר בחדרו הקדוש ב־770. שמחת החסידים לראות שוב את הרבי צועד לא ידעה גבולות. והנה יוצא הרבי מ־770 – "מלך ביופיו תחזינה עינינו" – במלוא היופי וההדר מעודד בידו הקדושה את הקהל. מלך! והשמחה פרצה גדרות, עד שהרבנית העידה שהיא עצמה לא העריכה עד כמה עזה היא האהבה של החסידים לרבי.

מובן ששמחת החסידים הייתה בהמשך וכתוצאה מהצער והדאגה לשלומו של הרבי בימים שקודם לכן, לאחר שבעיצומן של ההקפות של שמיני עצרת עבר הרבי אירוע לב קשה, כאשר לפתע הבחינו החסידים כי פני הרבי מחווירות, והרבי אף ביקש להתיישב. החסידים מיד יצאו – רובם דרך החלונות – בכדי לפנות קצת אוויר

הצד השני של המטבע

הבה ונתבונן בצד השני של המטבע, באהבה והקשר הפנימי העמוק של הרבי אל חסידיו. סיפור[3] על חבילת מצות, ששלח הרבי עם החסיד ר' עזריאל חייקין בכדי להביאה לידי יהודי בעיירה במדינת נורבגיה.

לאחר שהחסיד נחת באותה עיירה בנורבגיה, החל בחיפוש נואש אחר אדם יהודי. לאחר מאמצים נתברר לו, כי באחת המסעדות יש טבח יהודי. כשניגש ר' עזריאל להביא לו את חבילת המצות, היהודי כמעט התעלף מרוב התרגשות.

התברר, כי אותו יהודי הינו בן למשפחה שנמחקה כולה בשואה. הוא חי באותה עיירה כשסביבו רק גויים, ולא הסכים להינשא בשום אופן לאשה נוכרייה. עד שלאחר לחצים גוברים החליט, שאם בשבועיים הקרובים לא ימצא סימן ליהדות, ילך להמיר את דתו. ובאותו יום – סיים הטבח – מלאו שבועיים לאותו תנאי…

רבים רואים בסיפור זה את רוח קדשו של הרבי, שידע מה מתחולל בקרבו של אותו יהודי במקום כה נידח. אבל חסידים פירשו זאת בדרך אחרת, במשמעות עמוקה יותר. הרבי לא נזקק להשתמש ברוח הקודש, בכדי לדעת מה מתחולל בלבו של הטבח. הרבי בהיותו 'ראש בני ישראל', חש ומרגיש את המתחולל באנשי הדור, כשם שהראש יודע וחש את הנעשה באברי הגוף.

מכוח האהבה של הרבי אל חסידיו, כלל עם ישראל, אנו מקבלים כוחות לפעול ולעשות. וכשם שאצל הרבי הרי זו אהבה עצמית, כך אנו אמורים לטעת בתוכנו אהבה פנימית אמיתית, כדי שנוכל לשער בנפשנו, מה הרבי רוצה מאתנו בכל רגע נתון.

הרגש חסידי

לאחר שחשיבותו של ה'הרגש החסידי' הובנה היטב, יש להבין מהי מהותו של אותו 'הרגש חסידי'? כיצד מגיעים אליו? ואיך מעוררים אותו?

רגש מטבעו הוא דבר פנימי ורגיש, ולכן לא קל להגדיר דבר שמטבעו אינו מצוי בעולם ההגדרה, אלא מצוי בעולם נעלה ופנימי יותר.

עם זאת, כשם שבכל יהודי, מרגע לידתו, קיים 'רצון פנימי' לקיים את התורה והמצוות ולדבוק בבורא, כך טמון בכל יהודי חסידי רגש של התקשרות לרבי. שכן הרבי הוא הראש של הדור והממוצע לקשר עם הבורא, הוא הרועה הנאמן הנוטע אהבה ויראה אמיתיים לבורא בלב המקושרים אליו.

הרגש היהודי והחסידי הוא בעצם ביטוי של משהו שנמצא עמוק בקרבו של האדם – הנפש האלוקית. היא מטבעה מחפשת להידבק בבורא, בתורתו ומצוותיו, שזה כולל לא לעשות שום דבר שמנגד לרצון האלוקי, גם כשאינו מוגדר כעבירה.

אלא שרגש זה הקיים בכל אחד, מכוסה בכמה שכבות העוברות דרך הנפש הבהמית הטבעית. עלינו מוטל להסיר את אותו הכיסוי, ולגלות ולעורר את הכוח הפנימי.

הכיסוי על הרגש אינו שווה בכל, יש שאצלו הכיסוי עבה וחזק, ויש שאצלו הכיסוי עדין ודק. וכן הדרך לשבירת הכיסוי משתנה בין האנשים, יש מי שיתעורר מניגון געגועים, יש מי שיתעורר מ'ווארט חסידי' ויש מי שיתעורר בעיצומה של תפילה או מראיית וידיאו של הרבי, או מהיזכרות מרגעים חסידיים בחייו.

כמובן שאין די בהתעוררות הרגשית, אלא יש צורך לשמר את הרגש ולהביאו לידי תועלת ושימוש בחיי היומיום.

רגש מעבר לזמן

מעבר לחשיבות הרבה שיש ל'הרגש החסידי' בקיום ההוראות של הרבי, אשר באמצעותו מתקיימות ההוראות במילואן, יש ב'הרגש החסידי' משהו פנימי יותר, המשפיע גם מעבר לזמן קיום המצוות או ההוראות.

השופט פרופ' נחמיאס מביא תוצאות מחקר, המראה כי 90% מרמת האינטליגנציה של האדם, נקבעת על פי שיקול הדעת שלו. שיקול דעת פירושו הכוח להכריע בין שתי אופציות או יותר, כאשר כל אחת מהם היא לגיטימית.

ההגדרה המילונית אומרת[4]: שיקול דעת – "הערכה, בחינת הצדדים השונים של עניין לשם קביעת עמדה". בדרך כלל שקולי דעת מונחים על פי מספר קריטריונים, כמו: שיקול חברתי, שיקול כלכלי, שיקול משפחתי, שיקולי נוחות, שיקולי השקפה, הלכה ועוד.

להלן מובאת סיטואציה בה השיקול נבע ממקור אחר:

מסופר על אחד המשפיעים בישיבת תומכי תמימים בחוץ לארץ, שחיפש דירה לקניה. באותה תקופה, בשנים הראשונות לנשיאות הרבי, דבר הרבי נגד המנהגים האמריקאים ש"מותרות" נעשו אצל האדם הממוצע כעין "הכרח". בין היתר הזכיר הרבי את השטיחים מקיר לקיר, ועודד את החסידים להימנע מרכישת מוצר זה.

בחיפושיו אחר דירה, מצא החסיד דירה נאה שתאמה את כל צרכי המשפחה מבחינה כלכלית, חברתית, משפחתית, נוחות של כיווני אויר, גובה, שטח ועוד. אך דא עקא, ששטיחים מרהיבים כיסו את הרצפה, ממש כבתיאורי הרבי "מקיר אל קיר". החסיד התלבט: מחד, לקנות את הבית ולהסיר את השטיחים – מעשה חסיד שוטה הוא, שהרי לא הוא השקיע את הכסף ברכישתם. לגור בבית עם השטיחים מקיר אל קיר – לא יאה לחסיד של הרבי. חשב והתלבט עד שהכריע, שדירה זו הוא לא ירכוש.

שיקולי הדעת שהנחו את החסיד, הם מעל לשיקולים הפיננסיים, שיקולי נוחות ועוד. הנקודה הפנימית היא שיקול דעת הנובע מ"הרגש חסידי".

את ההרגש לא ניתן להגדיר במדויק, שכן הוא עניין של רגש. יש שהבסיס להחלטה אינה רק הלכה או מנהג, אלא הרגש חסידי.

כחסידים, כמנהיגי בית חסידי לתפארת, כמנהיגי בית המושתת על הציפייה והרצון להתגלות משיח, עלינו להחדיר בכל החלטה את השיקול של הרגש חסידי כשיקול מוביל בהכרעה. אם מדובר במקום עבודה, בשידוכים, בבחירת מקום לימוד, חלוקת תקציב חדשי, רכישת ביגוד ועוד – הקו המנחה אמור להיות השיקול החסידי.

דוגמאות לשיקולי דעת הנוגעים מהרגש חסידי:

התוועדות בשבת – הבעל רוצה להישאר בבית הכנסת להתוועדות חסידית לאחר תפילת שחרית. מבחינת נוחות, נוח לאשה שהבעל יבוא מיד לאחר התפילה: האב, האם, הילדים ואפילו האורחים, שומעים קידוש, אוכלים בצורה מסודרת, וכך השבת היא שבת של מנוחה מעמל השבוע.

אך כאשר האשה מפעילה שיקול דעת של "הרגש חסידי", היא מוותרת על נוחות פרטית ומשפחתית, על מנת שהבעל ישתתף בהתוועדות, יחוש את החום החסידי, ויבוא אפילו מאוחר, אך עם מטען רוחני פנימי שיכול להשפיע על החום החסידי בבית בשבת ובכל ימות השבוע.

להלן תשובתו של הרבי על טענת אשה שבעלה מאחר לבוא בשבת אחר הצהרים מפאת האריכות בתפילה[5]:

"וכמו שאין אחותו מתרעמת על זה שנמצא בעלה במשרתו או בלימודו משך כמה שעות בימות החול, על אחת כמה וכמה שאין להתרעם על זה, שביום השבת, אשר כלשון הזוהר[6]:

"מיני' מתברכין כולהו יומין", מאריך בתפילתו ובהתבודדותו עם ה' יתברך, שכמובא בספרים שתפילת השבת היא כוללת תפילות כל ימות החול".

חשוב גם לדעת את החשיבות שמייחס הרבי להשתתפות בהתוועדות. וכלשונו הקדוש[7]:

"ידוע פתגם אדמו"ר הזקן על דבר גודל מעלתה של התוועדות – שבכוחה של התוועדות חסידית לפעול יותר מפעולתו של המלאך מיכאל, ומובן שעניין זה שייך בכל התוועדות שמתקיימת בכל זמן, גם בימות החול.

ונוסף לזה יש מעלה מיוחדת בהתוועדות שמתקיימת ביום השבת – להיותו יום שיש בו ברכה מיוחדת ("ויברך אלקים את יום השביעי"[8]), ולא עוד, אלא ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", היינו, שממנו נמשכת ברכה לכל ימות השבוע".

אמנם הרבי רואה חשיבות מרובה בתפילה באריכות או בהתוועדות בשבת, אך יחד עם זאת הרבי מבקש למצוא את שביל הזהב, שיתאים גם לאשה, לבית ולילדים. וכך כותב הרבי[9]:

"הגיעתני השמועה .. אשר חלק חשוב מאנ"ש והתמימים נוהגים בשבת מברכים לסעוד שלא בביתם .. זאת אומרת אשר בביאתם לתפילה לבית הכנסת הנה חוזרים הם לביתם לפנות ערב, או גם לאחר תפילת ערבית .. והנה אינני יודע אם גם בשנים שעברו הייתה דעת חכמים נוחה מהנהגה כמו זו.. אף כי לפעמים מוכרח הדבר ארויס פון די כלים (לצאת מהכלים), כי בלאו הכי הרי עלול האור להתעמעם יותר ויותר, ומזמן לזמן צריך להחיותו (אפפרישען), אבל ההנהגה דבכל מאודך מסירות נפש בפועל וכו' צריכה לבוא מזמן לזמן, ואין זה עניין בהנהגה תמידית ..

"אשר אם לדעתי ישמעו – יסדרו התוועדות.. באופן כזה שיבוא האור גם בביתם של כל אחד ואחת מהמתוועדים, והתחלת ההבאה תהיה דווקא ביום השבת עצמו.. שיוכלו לסעוד סעודת שבת בבתיהם, ולספר גם בבית.

"ותקוותי שזה יעורר גם את הנשים והבנות לסדר מצידן התוועדות בשבת מברכים או במוצאי שבת".

ההתייחסות של הרבי היא מפליאה: יש להאיר את הבית ב"אורות", באופן המתקבל בתוך כלים של התחייבויות משפחתיות. אך לזכור שיש לשלב את ה"הרגש החסידי" כפרמטר חשוב בשיקולי הדעת השונים שלנו.

רבי, האם מרוצים ממני?

המורה בלה (כך כינו אותה) גולומבוביץ סיפרה לתלמידותיה, שכאשר עליה להחליט החלטה קשה, היא ניגשת אל תמונתו של הרבי, מספרת לו על החלטתה ושואלת: "רבי, האם אתה מרוצה מההחלטה שלי?" אם היא מבינה שהתשובה היא חיובית, הרי שהיא מבצעת את החלטתה, ואם לאו – היא משנה את דעותיה…

על מנת שנפתח בתוכנו ובבתינו את ה"הרגש החסידי", יש לעורר את ההתקשרות ואת האהבה לרבי. הרבי הריי"צ מדבר על האופנים לכך[10]:

"ההתקשרות האמיתית היא בלימוד המאמרים והקונטרסים, בהתוועדות אנ"ש שיחי' ובהתעוררות האהבה. מנהג החסידים המקושרים – בכל דור ודור – שהיו קובעים להם זמן מיוחד מהם שעה ליום או פעם בשבוע . . להתעורר ברגשי אהבה למורם ורבם – פשוט ליב האבען דעם רבי'ן (לאהוב את הרבי) באהבה מורגשת בלב כמו אהבה בשרית לאשה ובנים – נוסף על הזכרון בכל ברכת המזון ב"הרחמן הוא יברך את מורנו…" – ובהתעוררות רגשי אהבה היו מציירים לעצמם אותם זמנים שהיו ביחידות או ששמעו דא"ח (דברי אלוקים חיים) או היו בעת התוועדות, שבאופן הנהגה כזו היו תמיד מקושרים, והעולה על כולנה היא העבודה בפועל, כל אחד לפי יכולתו, הן בעצמו והן בזולתו".

מכל האמור עולה, כי עלינו לחזק את ההתקשרות ולעורר את האהבה לרבי, על ידי נסיעה לחצרות קדשנו, צפייה בדמותו של הרבי, כתיבת מכתבים על מנת לשאול, להתייעץ ולדווח, ולא לשכוח לבשר גם את הבשורות הטובות, התוועדויות, ניגונים, סיפורים חסידיים, לימוד ענייני משיח וגאולה, לחיות עם משיח – אלו ועוד מחזקים את ההתקשרות, מעוררים את ה"הרגש החסידי", את הגעגועים והבטחון שהגאולה קרובה לבוא.

מקורות