ידועה התורה של הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב בקשר לשבת חזון, שהובאה על ידי הרה"ק ר' הלל מפאריטש – ש"חזון" הוא על שם ה"מחזה" שמראים לכל יהודי, כי בשבת זו מראים לכל יהודי מלמעלה את בית המקדש השלישי.

ורבי לוי יצחק אינו מסתפק רק באמירת התורה, אלא הוא מוסיף על כך גם משל: מלך גדול תפר לבנו בגד יקר ונחמד, ונתנו לו. אבל הבן לא ידע להעריך את המתנה הנפלאה שקיבל, שיחק והשתובב עד שהבגד נקרע לכמה קרעים. האב, שראה בצרת בנו, עשה לו שוב בגד שני, ונתנו לו. אלא שגם הפעם לא נזהר הבן לשמור על הבגד ושוב הוא נקרע. בפעם השלישית תפר אמנם האב את הבגד לבנו, אך הפעם הוא לא נותן לו את הבגד, עד שיהי' בטוח שחזר למוטב לגמרי. רק "לפרקים רחוקים ידועים" הוא מוציא את הבגד ומראה אותו לבנו, באומרו לו תוך כדי כך, כי כאשר יתנהג בדרך הישר, אזי יינתן לו הבגד ללובשו. זאת כדי לעורר אצל הבן את התשוקה והצמאון לקבל את הבגד. וכתוצאה מזה, כדי שיהי' ראוי לקבל את הבגד, יתחיל הבן ללכת בדרך הישר, ויתרגל בזה, עד שהדבר "נעשה אצלו כמו טבע" ושוב אין חשש כי יקרע את הבגד, ואז אכן יתנוהו לו ללובשו תמיד.

וכך בנמשל: את ה"בגד" – בית המקדש – הראשון והשני, לא השכלנו לשמור והם נחרבו. ואילו בית המקדש השלישי, אמנם כבר נעשה, הוא עומד בנוי ומשוכלל למעלה בכל פרטיו, אלא שאנו נקבלו רק כאשר נחזור לדרך הישר וזה יהי' אצלנו "כמו טבע". לשם כך מראים לנו בשבת חזון את בית המקדש השלישי, כדי לעורר בנו תשוקה וצמאון והנהגה ראוי' לקבל אותו, ובאופן שזה יהי' אצלנו "כמו טבע", ואזי הוא ייגלה ויבוא משמיים לעינינו ולעיני כל תיכף ומיד ממש.

ממשל זה מובן, אומר הרבי שליט"א (לקוטי שיחות ח"ט ע' 24 ואילך), שאין הכוונה שמראים זאת בעיקר לצדיקים ולחסידים גדולים – שהרי כל הכוונה בכך שמראים זאת היא כדי שהבן יחזור לדרך הישר. נמצא שיש להראות זאת תחילה ולכל לראש למי שזקוק יותר שיחזירוהו לדרך הישר, והיינו קודם כל לאלו שאינם הולכים עד עתה בדרך הישר.

ולמרות שרוב האנשים, ובפרט מאלו שלא הלכו עד עתה בדרך הישר, אינם רואים בגלוי את המחזה של שבת חזון, את בית המקדש השלישי, ולא מרגישים זאת, וישנם אפילו כאלו שלא שמעו על כך מעולם – אבל ה"מזל" של כולם, חלק הנשמה שלמעלה שאינו מלובש בגוף, רואה זאת, ומתעורר בתשוקה וגעגועים ורצון לכך. והדבר משפיע גם על החלק התחתון של הנשמה, החלק המלובש בגוף, שיתחיל גם הוא לשם כך ללכת בדרך הישר, עד שזה יהי' אצלו "כמו טבע", ואז אכן יתגלה ויבוא בית המקדש השלישי לעיני כל.

ומה שלא רואים ולא מרגישים זאת, הרי, כפתגמו המפורסם של הרבי הריי"צ (שהובא ונתבאר בכמה אופנים ע"י הרבי מלך המשיח שליט"א כמה פעמים): "צי וייל דער פערד איז א פערד, איז דער מלאך קיין מלאך ניט" (=וכי משום שה"סוס" הוא "סוס", לכן ה"מלאך" אינו "מלאך")?!

והיינו, כשנוסעת עגלה למרחקים, והעגלון מצליף בסוסים ודוחק בהם לרוץ מהר כדי להגיע ליעד המבוקש, מתחילים לפעמים הסוסים לחשוב (מחשבת הסוס…) ולשאול: לשם מה צריך לרוץ ולמהר כל כך להגיע למקום אחר, מה לא טוב במקום בו אנו נמצאים עתה?

וכאשר מגיעים סוף סוף אל היעד, מכניסים את הסוסים לאורווה, ונותנים לפניהם לאכול שבולת שועל, עלי' הם מתנפלים ברעבתנות של סוסים, אומרים הסוסים לעצמם: עתה אנו כבר "מבינים" לשם מה רצנו ועמלנו והתייגענו כל כך – הכל לא הי' אלא בכדי להגיע לכאן ולאכול מן השבולת שועל, האוכל של הסוסים…

העגלון, שבכל זאת אינו סוס אלא בן אדם, מבין שמטרת הנסיעה אינה השבולת שועל, מאכל הסוסים. אבל גם ההשגות שלו הם רק ברמה שלו: הוא "מבין" שמטרת הנסיעה היא הכסף שהוא מקבל תמורתה.

ובתוך העגלה יושבים להם חכמים, ומדברים ועוסקים בעניינים העומדים ברומו של עולם, דברי חכמה והגות (הנכללים בכינוי "מלאכים", שהם "שכלים נבדלים מן הגשם") שהמטרה האמיתית של הנסיעה היא כדי לעמוד עליהם כראוי ולהביאם לידי פועל וכדומה.

אומר הרבי הריי"צ: "צי וייל דער פערד איז א פערד, איז דער מלאך קיין מלאך ניט" – וכי משום שה"סוס" הוא "סוס", וכל ההשגות שלו הם בדברים "סוסיים" בלבד, כמו שבולת שועל, וכי בגלל זה זוהי אכן מטרת הנסיעה האמיתית, וכי לכן ה"מלאך" אינו "מלאך"?!

הרבי שליט"א מבאר, כדרכו בקודש, גם את דיוק הפרטים במשל: ה"סוס" זו הנפש הבהמית, שכל עניינה והשגותי' הן רק בגשמיות וחומריות. ה"עגלון" זו הנפש השכלית, המנהיגה את ה"סוסים" והיא למעלה מהם. אבל גם היא אין לה מושג ב"מלאכים", בדברים נעלים ורוחניים השייכים רק לנפש האלוקית. וה"חכמים" היא הנשמה האלוקית, שבאה מחכמתו יתברך, שהוא וחכמתו אחד, וממילא היא באה גם מעצמותו יתברך. והם "יושבים בעגלה" הנוסעת לקבל פני משיח צדקנו. כאשר מטרת הנסיעה היא כמובן רצונה של הנשמה האלוקית, שהיא רצונו של הקב"ה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. וכי והעובדה שה"סוס" הוא "סוס", וכל ההשגות שלו הם בדברים "סוסיים" בלבד, אינה משנה כלל וכלל את האמת, שמטרת הנסיעה האמיתית היא רצונו יתברך לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

אבל לענייננו נוגע בעיקר הפשט הפשוט של הפתגם: שהעובדה שאנו "סוסים", ואין אנו רואים ואין אנו מרגישים וכו', אין עובדה זו משנה כלל את המציאות האמיתית, המציאות אותה קובעת ואומרת התורה, שהיא תורת אמת ותורת חיים, הוראה בחיים. וכמובא בתניא (פרק מ"ו) "מה שאמר אסף ברוח הקודש בעד כל כנסת ישראל שבגולה, "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך". כלומר, שאף על פי שאני כבהמה בהיותי עמך, ולא אדע ולא ארגיש כו' .. (ובכל זאת) "אני תמיד עמך", כי אין החומר מונע יחוד הנפש באור אין סוף". 

והדברים אמורים הן לגבי "מטרת הנסיעה" בכלל, המטרה האמיתית לשם מה אנו נמצאים בעולם בכלל. שגם אם ה"סוסים" לא מבינים זאת, הרי ברור שמטרת ה"נסיעה" היא לא כדי לאכול ולשתות ולבלות, אלא לתכלית אלוקית אמיתית ונצחית.

והן לגבי הפרטים, כגון בעניין זה, כאשר התורה אומרת לנו שביום זה רואה הנשמה את בית המקדש, הרי זוהי העובדה בפשטות, גם אם אין אנו רואים ולא מרגישים, ואפילו אילו לא היינו שומעים על כך כלל.

ולכן, הדברים היו נכונים ואמיתיים גם לפני שהתפרסם פתגמו זה של הרב מבארדיטשוב. אלא שבדורות האחרונים, כאשר נמצאים בגלות קשה יותר וזקוקים לכוחות נעלים יותר, וביחד עם זה כבר קרובים יותר, ועד שמתחילים אפילו לטעום ממאכלי הגאולה האמיתית והשלימה – התגלה גם עניין זה. תחילה ליחידי סגולה, ואחר כך בפרסום ובביאור יותר. וככל שמתבוננים יותר בזה, כך חודר הדבר יותר בפנימיותו של כל אחד ואחת מאתנו, ונותן יותר כוחות להתרגל ללכת בדרך הישר. עד שזה יהי' אצלנו "כמו טבע" ונקבל כבר בגלוי ולעיני כל בשר את בית המקדש השלישי, יחד עם המלך המשיח, שיוציא את כולנו מכל הגלות, ויכניס אותנו לתוך הגאולה האמיתית והשלימה.

בכלל "ללכת בדרך הישר" הוא, כמובן, לכל לראש, מילוי הוראותיו של הרבי שליט"א מלך המשיח, ובמיוחד בימים אלו.

ולכן כאן המקום להזכיר אודות הוראות הרבי מלך המשיח שליט"א בימים אלו, ימי "תשעת הימים". על ימים אלו נאמר כי "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ומביא הרבי שליט"א את פירוש הבעש"ט ש"ממעטין" את כל העניינים של היפך הטוב הגלוי על ידי "בשמחה", שמחה של מצווה ושל תורה, באופן המותר על פי ההלכה, כמובן. ששמחה זו ממעטת את העניינים של היפך הטוב וממהרת את ההתגלות המלאה בגאולה האמיתית והשלימה. ולכן מעורר הרבי שליט"א ומזכיר להרבות ככל האפשר בעריכת "סיומים" על מסכתות הש"ס וכדומה בכל מקום אפשרי, ולהשתדל שישמעו את ה"סיומים" יהודים רבים ככל האפשר. ועד שהרבי התבטא פעם, שכאשר פוגשים יהודי ברחוב, צריך לומר לו את המילים שבסיום המסכת, וכך לשתף גם אותו ב"סיום". ובפרט ה"סיומים" ברדיו, ברשתות השונות ובכל מקום וזמן אפשרי, וכל המרבה הרי זה משובח. ויישר כוחם וגדולה זכותם של המארגנים. וחשוב ונחוץ להדגיש במיוחד את הוראת הרבי שליט"א בשנת תנש"א, להמשיך ולערוך "סיומים" עד חמשה עשר באב, ועד בכלל, ולערוך בחמשה עשר באב התוועדות ברוב עם. ולכן מובן שיש להשתדל בכל הכוחות גם ברדיו וכו' שהדברים ימשיכו עד ט"ו באב, גם אם זה לא הולך כל כך בקלות. וכל אחד מאתנו, המנסה לאחוז ב"קליאמקע" ורוצה להיות חסיד ומקושר ושייך לרבי שליט"א מלך המשיח, אינו יכול לסמוך על אחרים שיפעלו בזה, אלא לראות לעצמו זכות נפלאה וחובה קדושה לערוך בעצמו וכן להשתתף בכמה שיותר "סיומים" ולשתף בזה יהודים רבים ככל האפשר, וגם נשים וטף, כהוראת הרבי שליט"א כמה פעמים, ובפרט בשנת תנש"א. והרבי אמר פעם שרצוי לערוך "סיומים" על מסכתות עם גמרא, ובמיוחד מסכת תמיד, העוסקת בענייני הקרבת התמיד בבית המקדש, והיא קצרה וקלה ללמדה ולסיימה בזמן קצר. ובשעת הדחק, לפחות על מסכת משניות. ועדיף יותר, על משניות כאלו שאין עליהם גמרא (שאז זהו "סיום" לגמרי, כי במסכתות עם גמרא, הרי לפני שלמדו את הגמרא אין זה כל כך "סיום"). ובפרט על מסכת מדות, העוסקת במידות בית המקדש. וכן ישנה הוראה, מפורסמת קצת פחות, ללמוד בכל יום משמונת הימים עד ערב תשעה באב פרק אחד משמונת הפרקים שברמב"ם הלכות בית הבחירה.

וכידוע שעל ידי לימוד זה נחשב הדבר ש"אין בניין ביתי בטל". והיינו, שלפי החידוש הנפלא של הרבי שליט"א, מקיימים בלימוד זה את מצוות "ועשו לי מקדש". והעיקר, שעל ידי זה ממהרים את התגלותו של בית המקדש השלישי בפועל ממש, "בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא משמיים", בהתגלותו המלאה של הרבי שליט"א מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

כיצד ייתכן, שואל הרבי שליט"א (בלקוטי שיחות שם, עיין שם באריכות), שגילוי זה, שבא כל כולו מלמעלה, ללא "אתערותא דלתתא" כלל, יפעל על האדם שההליכה בדרך הישר תהי' אצלו "כמו טבע" – והרי יודעים אנו כמה מדגישה תורת החסידות את הצורך וההכרח שהאדם יעמול ויתייגע "בכח עצמו", שאם לא כן, כאשר הדבר בא רק מלמעלה, מבחוץ, ולא מהאדם עצמו, אזי אין לדבר קיום?

והרבי מסביר: ישנם שלושה אופנים, בכללות, בגילויים מלמעלה, כנגד שלושת בתי המקדש, וכתוצאה מזה גם באופן הפעולה על האדם. בית ראשון הי' שיא הגילוי מלמעלה. הוא נבנה על ידי שלמה המלך כאשר הי' בשיא מלכותו ותפארתו, וגם מצבו של עם ישראל הי' בשיא גדלותו, "קיימא סיהרא באשלימותא", הן בגשמיות והן ברוחניות. כל העולם נכנע לפניו, באו מקצות הארץ לשמוע את חכמתו ולהתבטל לפניו, "וישב שלמה על כסא ה' " וכו', תכלית השלימות.

אבל זה עצמו הי' גם החסרון. מכיוון שהי' זה רק גילוי נפלא מלמעלה, הרי כל זמן שה"מטה" נמצא במצב נעלה, כשהוא "כלי" לאותו גילוי, אזי נמצאים בשיא. אבל ברגע שה"מטה" מתחיל לרדת ולחטוא, ושוב אין הוא "כלי" לכל הגילויים האלוקיים הנפלאים, אזי מסתלקים הגילויים למעלה, ולמטה נותר חורבן וגלות.

בבית שני הי' המצב הפוך. מצבו של עם ישראל הי' נמוך ושפל מאד, הן בגשמיות והן ברוחניות. הם היו נתונים לחלוטין תחת שלטון זר, וכל העלי' ובניין הבית לא הי' אלא ברשות מלך פרס. גם המצב הרוחני של העם הי' אז בשפל. היו סיפורים שלמים של נישואי תערובת עם גויים וכו', שבקושי גדול התגברו עליהם. הנבואה נסתלקה, חסרו הארון והלוחות ורוח הקודש וכו'.

ובכל זאת, "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". דווקא משום שההתחלה הייתה "מלמטה", מהמצב השפל והנחות ביותר, לכן הייתה כאן הקדושה בעולם מצד עצמו, ולא רק מפני הגילוי מלמעלה. וכאשר הדבר בא מלמטה, בכח עצמו, אזי הוא נקלט בפנימיות יותר ויש לו קיום יותר.

אבל גם בית שני נחרב, כי למרות המעלות שיש בדבר שבא מלמטה, הרי ה"מטה" הוא מוגבל, ולכן כל מה שהוא מגיע אליו הוא רק בהגבלה.

כלומר, הגילוי מלמעלה אמנם אינו מוגבל, אבל הוא עלול להישאר "מלמעלה" ואז למטה עלול להיות גלות וחורבן. מאידך, הגילוי שבא על ידי עבודת התחתון הוא אמנם נקלט בפנימיות יותר, אבל מכיוון שהוא בא רק בכוחו של התחתון, הרי התחתון הוא מוגבל ומצומצם, ולכן גם הגילוי הוא בהגבלה, ובסופו של דבר הוא נגמר.

אבל כל זה הוא רק מצד ה"גילויים" – אם הגילוי הבלתי מוגבל מלמעלה, עם החסרון שאינו נקלט היטב בתחתון. או הגילוי המוגבל, שאמנם הוא נקלט היטב, אבל הוא מוגבל והוא נגמר באיזה שהוא מקום. כי כל גילוי, גם הנעלה ביותר, יש לו איזה שהוא "ציור" וגדר.

ואילו הבית השלישי, עליו נאמר "בונה ירושלים ה' – איהו ולא אחרא" (הוא ולא אחר), הוא "בניינא דקודשא בריך הוא", הבניין שבא מהקב"ה עצמו. שהוא יתברך למעלה מכל הגילויים, "שלילת הגבול ושלילת הבלי גבול, שלילת החיוב ושלילת השלילה". הוא יתברך למעלה מהבלי גבול בדיוק כשם שהוא למעלה מן הגבול, ומצדו יתברך נעשה הגבול של המטה עם הבלי גבול של המעלה עניין אחד ויחיד.

לכן יכול ה"מחזה" של שבת חזון, של בית המקדש השלישי, לפעול על כל אחד שיתרגל ללכת בדרך הישר עד שהדבר יהי' אצלו "כמו טבע", למרות שהגילוי בא מלמעלה – כי הגילוי כאן הוא גילוי עצמותו יתברך. ולגבי עצמותו יתברך, שהוא ה"עצם" של הכל, נעשית הנצחיות של המקדש לא רק מצד המעלה, אלא גם מצד העולם עצמו. וזוהי אכן נצחיות מוחלטת שלא תיתכן בה שום שבירה וגלות.

לכן נאמר על זמן הגאולה "ה' ימלוך לעולם ועד" – תהי' מציאות של זמן, שכל עניינו הוא שינויים, אלא שהזמן עצמו יהי' נצחי, לעולם ועד. שכן הנצחיות תהי' לא רק מצד המעלה, אלא, בגלל גילוי העצמות, גם במטה מצד עצמו.

ובזה עצמו, מדגיש הרבי מלך המשיח שליט"א (לקוטי שיחות לשבת חזון חל"ט), נאמר הביטוי "מראין" את בית המקדש. כלומר, העובדה שבית המקדש השלישי מתגלה לכל יהודי אינה רק בכוחו של הנברא, שאז הוא רואה רק עד כמה שבכוחו לראות ולהגיע – אלא בכוחו של הבורא, שאין לו שום הגבלות כלל וכלל, וממילא מראין כאן את הכל ממש.

ומאידך, "מראין" זאת דווקא "מרחוק". שכן, כאמור, דבר שבא רק מלמעלה, למרות העדר ההגבלה שבזה, הרי זה "דבר נוסף על עצמותו" של האדם ואינו "נקנה" בו כל כך ש"יהי' אצלו כמו טבע". ולכן דווקא כאשר נותנים לו את ההרגשה והוא מוסיף להתבונן בזה שזהו "מרחוק", שהוא מצד עצמו רחוק מזה, על ידי כך מתעוררת אצלו תנועה של ביטול, ועל ידה הוא נעשה "כלי" לכך שהדבר ייקלט בו בפנימיות וייקבע בו לעד.

במקום אחר מוסיף הרבי שליט"א שמדייקים לתת את המשל מ"בגד" למרות שמדובר ב"בית", בית המקדש – כדי להדגיש שלמרות שמדובר כאן על "מקיף", דבר שלמעלה לגמרי מאתנו ומהשגתנו ומכל מציאותנו, הרי יחד עם זאת, זהו "מקיף הקרוב" כמו בגד (ולא "מקיף הרחוק" כמו בית), כי הדבר ניתן לנו באופן שיכולים אנו "לקחת" ולקלוט אותו באופן שיהי' "קרוב" ושייך ונכנס ונקלט בתוך תוכנו, גם בתחתון מצד עצמו.

וזהו גם הטעם, אומר הרבי, שעניין זה התגלה על ידי הרב מבארדיטשוב, שיש לו שייכות מיוחד לרבנו הזקן ולחסידות חב"ד, ולאחר מכן ע"י ר' הלל מפאריטש, שהוא מגדולי חסידי חב"ד – משום שכל עניינה של חסידות חב"ד הוא לגלות את אחדות ה' גם בעולם מצד עצמו, שיבין זאת גם בשכלו, התחתון מצד עצמו.

ונצחיות זו מתגלה בעולם בשלימות על ידי המלך המשיח. שהוא עצמו נצחי לעולם ועד לא רק מצד הנשמה הרוחניות והמעלה, אלא גם מצד הגוף הגשמיות והמטה עצמו. שלכן, אף שמצד עצמו הוא למעלה מעלה, "ירום ונישא וגבה מאד", הרי הוא יורד למקום המטה מטה השפל מאד, ועד שאומרים עליו (ישעי' פרק נג) "נבזה וחדל אישים", "את חוליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוקים ומעונה", ועד "ואמרנו כי נגזר מארץ חיים" "ויתן את רשעים קברו" – אבל כל זה הוא אך ורק כדי לפעול ב"מטה" שהעניינים יחדרו בו גם מצד עצמו. ולאמיתו של דבר הוא עצמו הנו חי וקיים לעד ולנצח נצחים, כהמשך הכתוב (אחרי הפסוקים הקודמים "ואמרנו כי נגזר מארץ חיים", "ויתן את רשעים קברו") – "יראה זרע, יאריך ימים (שליט"א) וחפץ ה' בידו יצלח". הוא יצליח והוא מצליח לפעול את הנצחיות האלוקית שמצד עצמותו יתברך גם בכל העולם כולו, בתחתון מצד עצמו, שיהי' "ה' ימלוך לעולם ועד".

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!