הפסוק: עולם חסד יבנה (תהלים פט ג), מלמד שהעולם נברא במדת החסד, וכאשר יש מדת חסד יש כנגדה מדת הגבורה. היינו, שהחיות העוברת דרך מדת החסד, עוברת גם דרך מדת הגבורה, שהיא צמצום. ואכן החיות האלוקית אינה מתגלה באמת לנבראים, כי היא עוברת דרך מדת הצמצום, מדת הגבורה. אך רק עוברת, ולא שמדת הצמצום מהוה את הנבראים. כי מצמצום, שהוא מניעת חיות, לא תיתכן לא התהוות ולא חיות.

אם כן, רק מדת החסד מהוה את המציאות, כי היא מקור ההשפעה. וכשמקבלים משתי המדות ביחד, אז מדת החסד נותנת את ההתהוות ואת החיות, ומדת הגבורה פועלת שהנבראים לא ירגישו שהם מקבלים את חיותם מהקדוש ברוך הוא. לכן נדמה לנבראים שהם מציאות לעצמם. היינו, מדת הגבורה פועלת את הרגשת הישות. אך, כאמור, התהוות הנבראים היא ממדת החסד ולא ממדת הגבורה. וכמו שב"שער היחוד והאמונה" פרק ג', הנברא הוא התפשטות החיות, כמו התפשטות זיו השמש מהשמש. דבר ה' מתפשט מה' ומחיה כל נברא. ולכן מזדעקת השאלה: אך למה אין זה נראה כך כלל?… למה אין הנברא מרגיש את מקור חיותו?… והתשובה לכך היא, כי החיות מסתתרת. כלומר, אמנם מובן שאין הנברא דבר בפני עצמו, אלא הוא כמו התפשטות זיו ואור מהשמש, אך מכיון שה' כל יכול, הוא מצמצם, מעלים ומסתיר את החיות והרוחניות, כך שאין רואים את החיות האלוקית. ולמה? כדי שגוף הנברא לא יתבטל במציאות, כי הנברא אינו יכול לקבל את כל השפע הזה, כמו שנרתיק השמש מגן בעד השמש, כדי שהנבראים יוכלו לסבול את אור השמש (על פי שער היחוד והאמונה).