ואל מי תדמיוני ואשוה, יאמר קדוש?

אין שום דבר הדומה להקב"ה. הבורא אינו בערך הנבראים כלל. בכל זאת מותר לצדיקים גדולים הבקיאים בחכמת ה', להשתמש במשלים מעולם הבריאה, כדי להסביר את חכמת ה' וידיעתו. מטרת המשלים היא לשבר את אוזן הלומד כדי שיוכל לקלוט עד כמה שאפשר בכלי השכל המצומצמים שלו, לא את עצמות ה' ומהותו ית', ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אלא רק את האור האלוקי הנמשך לנבראים דרך פעולותיו.

רק מי שמבין את החכמה העליונה בשורשה, יכול לתת משלים על ענייני אלוקות נעלים. שלמה המלך, שה' נתן לו חכמה, עד שהגיע לדרגת "החכם מכל האדם", יכול להבין את עצם החכמה בשרשה, ולכן הביא שלושת אלפים משל כדי להסביר ענייני אלוקות. לעומתו, ר' מאיר הביא שלוש מאות משל. ואילו ר' יוחנן הביא רק שלושה משלים. אך כל משל אינו דומה לנמשל באמת מכל צד ובחינה אלא רק מאיזו בחינה שהיא.

כך אדמו"ר הזקן נותן משל מזיו השמש. כדי להמחיש לנו במקצת את עוצמת הביטול של הנברא לגבי אלוקות – ביטול אל דבר שהוא מקור חיותו הבלעדי ונכלל בו.

אור השמש המתפשט מגוף השמש מאיר בארץ ובחלל העולם, באופן שונה ממים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, שכן עצם המים עובר ממקום למקום, ואילו השמש, שהיא כדור עצום בגודלו, נשארת במקומה קבועה בגלגל שלה ברקיע הרביעי רחוק מאוד מאתנו, ורק הארה ממנה מאיר על הארץ ובחלל העולם. ובניגוד לשמש שהוא המאור ויש בו ממש, להארה מן השמש אין ממשות, שאין בה המשכה ממהות המאור, רק המאור מחזיק ומקיים את האור. ואלמלא המאור אין לאור שום קיום. עניין האור הוא גילוי, לכן ה' קרא לאור "יום". ואם יש אור חזק מדי הוא נחשב לחושך, כי אי אפשר לקולטו. וגם כשאין שום דבר חוץ מן האור, אין באור שום צורך, שמעלת האור היא לגלות דברים שחוץ ממנו.

מחוץ לזיו היוצא מן השמש, יש זיו שנמצא בתוכה. שההגיון נותן, שאם יש זיו מחוץ לשמש יש גם זיו מחוץ לשמש. כלומר, ההארה המתגלה בארץ קיימת גם בגוף כדור השמש, שהרי אם האור מתפשט ומאיר למרחוק כל כך, קל וחומר שיכול להאיר במקומו ממש, ואדרבה שם הוא מאיר ביתר שאת וביתר עז, באופן ובדרגה נעלים יותר מאשר על הארץ ובחלל העולם, וכמו שאומרים בברכת "יוצר אור" על המאורות: מלאים זיו (בתוך השמש) ומפיקים נוגה (מחוץ לשמש). אמנם לכאורה בגוף השמש עצמו שהוא ספירי ובהירי אין אור. גוף השמש הוא בדוגמת אבן טובה שאינה מאירה. אבל ה' נטע בשמש טבע מיוחד, שממנו מתפשט אור ומתגלה דוקא מחוצה לו בפועל ממש. לעומת זאת, האור הכלול בתוך המאור אינו מתגלה בפועל כלל, ופעמים הוא אף נקרא בשם: חושך.

[מה בין אור לזיו? גם "אור" וגם "זיו" הם הארה המתפשטת מן השמש. אך האור נעלה מן הזיו. כי האור דבוק במאור והוא מעין המאור. ואילו הזיו טפל לאור. לכן האור נמשך למקבל רק באופן מקיפי, ואילו הזיו נמשך למקבל באופן פנימי. וכמרומז בעניין השכר לצדיקים בעולם הבא: עטרותיהם בראשיהם ("עטרה" היא "אור מקיף"), ונהנים מזיו השכינה (הנאה פנימית)].  

כך זה גם בנמשל – במקום שהמקור לא נמצא, וליתר דיוק, במקום שהמקור אינו נראה לעינינו, אנו מתראים למציאות. אמנם האמת היא שלברואים, המתבטלים במקורם הוא הכח האלוקי, אין שם יש כלל, ורק בעינינו הגשמיות אנו נחשבים למציאות. אילו ניתנה רשות לעין לראות, היינו רואים איך אנו כלולים במקור, וממילא היינו רואים את המקור ולא את גשמיות וממשות הנברא כלל. כלומר, האמת היא, שהנברא בטל במציאות כמו זיו השמש במקורו בתוך השמש, ולא כזיו השמש תחת השמים שאין שם מקורו. שהרי זיו השמש מחוץ למקורו נחשב למציאות. אלא שהנברא אינו מרגיש את מקורו, ולכן בעיני עצמו הוא כזיו השמש מחוץ לשמש.

נמצא שגם בנמשל יש שני מצבים:

א. המצב האמיתי – שהנברא בתוך מקורו ונכלל בו ובטל במציאות באמת. שהרי הנברא נברא "יש" מ"אין" באופן תמידי. הנברא מתהוה במקור עצמו, כי כל מציאותו הוא רק כח המקור. ומכיון שאין שום דבר מחוץ למקור, ואין שום מציאות מלבד המקור, ממילא הנברא הוא זיו והארה מהמקור, שנמצא תמיד בתוך המקור.

ב. המצב לעיני בשר שלנו – הנברא חוץ למקורו כפי שאנו רואים אותו בעולם (מלשון העלם) המסתיר את האמת. שכן איננו רואים את המקור. אילו ראינו את המקור, היינו בטלים במציאות, כפי שהמקור רואה אותנו ולא היינו רואים את עצמנו. אולם מכיון שאיננו רואים מקור, אנו חושבים שאנו מחוץ למקור, ורואים ומרגישים רק את עצמנו. אנו מרגישים את עצמנו ל"יש" ומציאות. אנחנו מרגישים את עצמנו כמו זיו השמש מחוץ לשמש. אמנם לגבי השמש זיו השמש הגלוי הוא באמת מחוץ לשמש. לכן אור וזיו השמש מחוץ לשמש מרגיש את עצמו למציאות, כי המקור לא קיים בו אף שהוא דבוק במקורו, והראיה, שאם יהיו עננים או דבר אחר שיסתיר את השמש – מקורו – תתבטל מציאות זיו השמש. בכל זאת, שם מחוץ לשמש האור נראה למציאות ובאמת הוא שם למציאות. אמנם גם במקור יש זיו, שאם הוא קיים מחוץ לשמש, בודאי הוא קיים גם במקורו בתוך השמש, אלא מכיון שהמקור שם בהתגלות אין הזיו נראה שם למציאות כלל, כי הוא בטל במציאות. שם דרגת הביטול של האור נעלית יותר מאשר האור שמחוץ לשמש. ואם האור שמחוץ לשמש, שכל מציאותו הוא השמש, הוא "אין". הרי שהאור שם במקורו לא רק מרגיש שכל מציאותו הוא המקור, והוא עצמו "אין", אלא שמצד זה שהוא בתוך מקורו הוא "אפס" – לו עצמו אין שום מציאות כלל, כל מציאותו הוא עצם השמש.

הנמשל אינו מתאר את היחס שבין הנבראים למהותו ועצמותו של הקב"ה, אלא ליחס שבין הנבראים ל"דבר ה' ורוח פיו" שבעשרה מאמרות, המהוים את הנבראים מ"אין" ל"יש" ומחיים אותם. המאור שהוא החיות שבנבראים, הן האותיות מעשרה מאמרות, הוא אור הממלא. והאור הוא הנבראים עצמם. כך שביטול הנבראים שלגבי "כח הפועל בנפעל" (אותיות העשרה מאמרות) הוא כזיו השמש בשמש. ואכן העולם נברא באופן כללי מהארה מתפשטת מעצמותו ית'. ובאופן פרטי העולם לא נברא מאור ראשוני זה שגם הוא אין סופי. אלא רק מאור וזיו המתפשט מרוח פיו ית' שהוא הארה דהארה מאור אין סוף, הוא "אור הממלא". היינו, הנברא הוא התפשטות הכח האלוקי, אך ההתפשטות היא בתוך המקור עצמו. אין התפשטות מחוץ למקור. ובלשון אחר, הנברא זה הכח האלוקי עצמו. ולו היינו רואים את הכח האלוקי לא היינו רואים את הנברא, אך בעיני בשר איננו רואים את "דבר ה'". ולכן ורק בגלל זה הנבראים נראים לנו כמציאות.  

כלומר, החיות האלוקית הנמשכת לעולמות היא רק הארה מה' ית'. ואילו מהותו ועצמותו ית' מרומם ומתנשא לאין קץ. לכן הוא נקרא הקב"ה – שהוא קדוש ונבדל מהעולמות. העולמות עצמם מוכרחים היו להיבראות רק מאור המאיר מעצמות ה' ית', כי אילו העולם היה נברא מעצמות ה', הוא לא היה יכול להיות במציאות "יש". מכאן גם ניתן להבין, מדוע אף שהעולם נברא לא חל שום שינוי במהות ועצמות ה' ית'.כמו שכתוב: אני ה' לא שניתי (מלאכי ג ו). וכמו שאנו אומרים בתפילה: אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם.

בריאת העולם מן ההארה האלוקית ולא מעצמות ה' ית', שהיא כהתפשטות הארה (ולא כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך), היא דוגמת פרי הצומח בארץ, שמתהווה רק מהארה המתפשטת מכח הצומח שבארץ ולא מעצמות כח הצומח שבארץ. ההבדל הוא שהפרי לאחר שנתהוה אינו קשור למקורו ואילו הנברא קשור תמיד למקורו ובכך תלוי קיומו.  

על ידי עבודה ויגיעה של התבוננות ולימוד נגיע לא רק לראייה מוחשית של "כח הפועל בנפעל", היינו, שנראה בכל נברא רק את הכח האלוקי המהוה אותו, אלא שנבין, שלולא החיות האלוקית, היה הנברא חוזר להיות אין ואפס ממש. כלומר, נבין את עניין אחדות ה', ש"אין עוד מלבדו", "אפס זולתו".