אותיות הדבור של עשרה מאמרות הן כח הפועל בנפעל בנבראים תמיד. וכמו שכתוב: ואתה מחיה את כולם – אתה ה' מהוה ומחיה את כל הנבראים כולם. וכמו שאמרו חז"ל: אל תקרי מחיה אלא מהוה. כלומר, אל תקרא, אינו בא לשלול אלא להוסיף – ה' אינו רק מחיה ומקיים את הנבראים כל הזמן, אלא הוא גם מהוה את עצם מציאות הנבראים. ה' אינו רק מחיה כל נברא לפי ערכו כל הזמן אלא בורא כל נברא מחדש "יש מאין" כל הזמן, בכח אור האין סוף. שני הדברים נכללים ונלמדים בפסוק אחד ותיבה אחת.     

מתחילה ה' מהוה את כל הנבראים ואחר כך הוא מחיה אותם. וההתהוות היא באופן שה' מעלים את עצמו מהנברא עד שנדמה לנברא שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו, מה שאין כן, בעניין מחיה, כשמתבונן איך הוא חי ואופן חיותו, מבין שישנו מקור שמחיה אותו. כך במאמר: תדשא הארץ דשא עשב (בראשית א יא), בשלב ראשון מתהוה מציאות הדשא, ואחר כך, יש האופנים בקיום וחיות הדשא, שיש דשאים שצריכים ריבוי גשמים ויש שצריכים מיעוט גשמים, ועל דרך זה לכל דשא נצרכת מדת חום המתאימה לו. ובהתבוננות זו הוא מבין ויודע, שיש מי שמשגיח בהשגחה פרטית לספק מה שדרוש לכל נברא לפי ערכו. ומתוך הבנת עניין החיות, הוא מבין את עניין ההתהוות. הוא מבין שמוכרח להיות מישהו שמהוה את הנברא, שהרי אין היש עושה את עצמו (באתי לגני תשכ"ד פרק ג).