חסיד חב"ד נהג לזכות יהודים במצות הנחת תפילין. מדי יום שישי יצא לאחד הצמתים עם זוג תפילין וחומר הסברה וקירב את בני ישראל לאביהם שבשמים.

פעם נעמדה לא הרחק ממנו קבוצה של צעירים בגיל 15-16 מקיבוץ שמאלני וחילקו מדבקות שתוכנן "שלום". בקבוצה היו שני בנים ושלוש בנות.

כעבור זמן מה הגיעה מכונית חדישה ונעצרה לידם. יצא הנהג – בחור בשנות העשרים – ובקש מהצעירים שידביקו מדבקה של "שלום" על מכוניתו, והם כמובן נענו ברצון.

ראה האברך החב"די שהרכב עצר והנהג מחכה לידו. הוא ניגש אליו עם חיוך על פניו ואמר לנהג: "אחי! בוא תניח תפילין!"

הנהג בחן את האברך – בחור תימני עם זקן ושתי פאות מסולסלות כמנהג התימנים. הסתכל עליו הנהג בבוז ואמר: "ממתי אנחנו אחים?"

על מנת להחריף את עקיצתו עוד יותר הוסיף ואמר: "אפילו הצבע שלנו שונה!" הוא סירב בתוקף להניח תפילין.

הצעירים שהדביקו מדבקות "שלום", עמדו במרחק מה מהמקום שבו התרחש הדו־שיח. האברך ניגש אליהם וסיפר להם את תגובת הנהג ביודעו שהצעירים מסתכלים על העולם בעיניים בלתי משוחדות, ובדרך כלל מחפשים צדק.

מרחוק הבחין הנהג במתרחש, וראה שהצעירים העומדים ליד האברך מסתכלים עליו.

ניגש הנהג לחב"דניק ואמר: "אתה רוצה שנהיה אחים? בבקשה – אני מוכן! שים מדבקה של "שלום" על הרכב שלך!"

"אני מסכים", אמר האברך. "אני אשים מדבקה – ואתה תניח תפילין ונהיה אחים!"

"לא, מה פתאום!" אמר הנהג, "אתה צריך לשים מדבקה ואז נהיה אחים!…"

כך היו חילופי מילים, שהסתיימו בכך שהנהג נכנס למכוניתו, טרק את הדלת בכוח ועזב את המקום במהירות.

הצעירים נשארו עומדים בצומת כשהם נבוכים. כנראה הרגישו שהנהג לא צדק, ולמעשה התנהג בדרך לא נאותה כלפי האברך.

שאל אחד הצעירים מהקיבוץ, נער כבן 15: "תגיד לי, אם אנחנו נניח תפילין, אתה תהיה מוכן לשים מדבקה של 'שלום' על רכבך?"

ענה האברך: "בודאי – עבור כל מי שמניח תפילין, אני מדביק שלוש מדבקות של 'שלום' על הרכב שלי!"

הנער היסס. באותו רגע הגיע רכב מהקיבוץ על מנת לאספם. חבריו נכנסו מיד לרכב, אך הצעיר המשיך: "שמע, הרכב בא לאסוף אותנו, ואני צריך לנסוע. אבל אם תהיה כאן בצומת ביום שישי הבא, אני אניח תפילין".

ולפני שעלה לטנדר של הקיבוץ הוא חיבק את האברך ואמר: "אחים לנצח!"

חבריו שבתוך הרכב, ראו ושמעו את הכל, והתחילו לקפוץ ולמחוא כפיים…

בשבוע לאחר מכן היה על האברך להגיע לשבת לקרובי משפחה במקום מרוחק. היה זה יום שישי קצר, אך הוא הרגיש שעליו להגיע לצומת ויהי מה.

לאחר דקות מספר הופיע רכב מהקיבוץ. יצאו ממנו צעירים – לא כולם היו בשבוע הקודם, אך הנער שהבטיח להניח תפילין היה ביניהם.

לאחר כמה רגעים ניגש האברך ושאל את הבחור הצעיר: "אתה זוכר שהבטחת להניח תפילין?"

"כן", ענה הבחור, "אבל אומר לך את האמת: אין לי מושג מה עושים. אני מעולם לא הנחתי תפילין".

"מה?", שאל האברך, "לא עושים לכם בר-מצווה בקיבוץ?"

"לא", ענה הבחור. "אצלנו לא שומרים על הדברים האלה".

"אם כן", אמר החב"דניק, "נעשה לך בר מצווה כאן".

הוא ניגש מיד לקיוסק קרוב וקנה עוגיות ופחיות שתייה.

הוא הניח תפילין לקיבוצניק שלקח את העניין במלוא הרצינות.

"הלוואי שאני הייתי אומר שמע ישראל ביום כיפור באותו רגש שהבחור מהקיבוץ אמר", העיר האברך לאחר זמן.

הוגש כיבוד לחברי הקבוצה, על מנת לחגוג את בר המצווה.

צעיר אחר מאותו קיבוץ חזר בתשובה והפך לחסיד חב"ד. שאלו אותו אודות הבחור שעשה בר מצווה בצומת.

"כן", אמר בעל התשובה, "הוא בא ממשפחה בעלת דעות מאוד שמאלניות, אבל יחד עם זה עם הרבה רוחניות".