ר' חיים משה אלפרוביץ

אחד מן החסידים המיוחדים מהדור הקודם שאנו עוד זכינו להכיר מעט, הי' החסיד ר' חיים משה אלפרוביץ'. אני הכרתי אותו בקושי בילדותי בתור יהודי זקן בבית כנסת חב"ד בבני ברק. הוא הי' אז ממש חרש, וככל שניסה להטות את אוזנו להקשיב ולשמוע כשדיברו עמו, לא הצליח לשמוע כלום, והי' כל הזמן מגיב: אה, אה, אינני שומע. אבל כשאמרו קדיש או קדושה במקום רחוק בקצה בית הכנסת הוא לפתע שמע היטב, וענה אמן או קדושה בקול ובהתלהבות!

בהיותו ברוסי' עבד ר' חיים משה כשוחט לפרנסתו, וגם כשהגיע לארץ הקודש והתיישב בירושלים, התחיל לעבוד כשוחט. כפי שהי' נהוג אז, שכל אחד הי' קונה עוף בשוק, והולך בעצמו אל השוחט שישחט עבורו, ואחר כך עושה בעצמו בבית את ההדחה והמליחה להכשיר את הבשר. ובכל בית יהודי הייתה עקרת הבית מכשירה את הבשר לאכילה – אני עדיין זוכר בילדותי, כשאמי תחי' הייתה מדיחה ומולחת ומכשירה ומתקנת לפני הבישול את הבשר לאכילה. לא כמו היום שעושים את הכל במפעל, וקונים בשר מוכן לאכילה. עד שישנם רבים שאינם יודעים כלל מה זאת אומרת להכשיר בשר.

כיוון שרבים ידעו על גודל חסידותו ויראת השמיים המופלגת שלו, היו כולם באים אליו כדי שישחט עבורם את העופות.

כשראה ר' חיים משה את התור הארוך והמתמשך של אנשים הממתינים לתורם כדי שישחט להם, עלתה לפתע מחשבה במוחו: ומה עם השוחטים האחרים בירושלים, וכי גם אצלם יש כזה תור, האם אינני לוקח את פרנסתם של האחרים. והוא שלח מיד את בנו ירחמיאל, שהי' אז בחור צעיר, ממש ילד, לראות מה קורה אצל שאר השוחטים.

[אני עוד זכיתי ללמוד אצל ר' ירחמיאל שי' אל"ף-בי"ת וקריאה, במכינה שלפני התלמוד תורה בבני ברק. כינוי החיבה שלו בפי כל הילדים וגם ההורים, הי' "המורה המתוק שלנו". עד היום זוכר אני אותו מתפלל ושר אתנו הזאטוטים הפעוטים ברגש רב "והאר עינינו, טאטע זיסער (אבא מתוק), ודבק ליבנו, טאטע זיסער, ויחד לבבנו לאהבה, לאהבה וליראה את שמך". הוא השריש בנו יראת שמים טהורה ואהבה לסידור ולתורה בכלל. היום הוא גר בירושלים, ומגיע מדי פעם לביקור אצל בנו ר' עוזר בכפר חב"ד. ואחרי התפילה בליל שבת בבית הכנסת בשיכונים, הוא מצטרף בהתלהבות לריקוד "יחי אדוננו"].

ירחמיאל הצעיר חזר לאביו, וסיפר שאצל שאר השוחטים ריק. הם יושבים וממתינים שיבוא מישהו, כי רק בודדים באים לשחוט אצלם. כולם רצו לאכול דווקא משחיטתו המהודרת של יהודי חסיד תלמיד חכם וירא שמים כר' חיים משה, ובאו לשחוט את העופות דווקא אצלו.

מה, אמר ר' חיים משה, לשם כך באתי לארץ הקודש, כדי לקפח את פרנסתם של יהודים?! לא ולא. אויס שוחט (אינני שוחט יותר)! ומאותו רגע הפסיק ר' חיים משה להיות שוחט.

"יגיע כפיך" ולא "יגיע ראשך"

אך הרי צריך להתפרנס ולחיות ממשהו, והמצב בארץ מבחינת פרנסה הי' אז קשה מאד – הלך ר' חיים משה לעבוד בבניין ובריצוף כבישים, ובמשך שנים רבות עשה זאת ביושר ובנאמנות מבלי להתלונן על העבודה הקשה בחומר ובלבנים כפשוטם. בשלב מסוים, כאשר הממונים עליו העריכו מאד את יושרו והגינותו וחסידותו המופלגת, רצו לקדם אותו, שלא יעבוד עבודת פרך בחומר ובלבנים בכביש בשמש הקופחת, אלא יעבוד במשרד ויהי' ממונה על אחרים. ר' חיים משה סירב בתוקף להצעה המפתה, שרבים אחרים היו שמחים לקבל אותה בהתלהבות. ונימוקו עמו: כאשר אני עובד בבניין, אזי רק הידיים והגוף שלי עסוקים בעבודה, כמו שכתוב "יגיע כפיך כי תאכל". ואז יכול אני במשך כל זמן העבודה להעסיק את הראש והמחשבה בתורה, ובפרט בחסידות. אולם אם אעבוד במשרד, יהי' זה גם "יגיע ראשך", גם הראש שלי יהי' עסוק בעבודה הגשמית, ולא אוכל להעסיק אותו בחסידות. אני מעדיף אפוא את העבודה בחוץ, בבניין ובכביש, ביגיע כפיך, כדי שאוכל גם בשעת העבודה להעסיק את הראש בחסידות. וכך הי' ר' חיים משה שנים רבות עובד בבניין ובסלילת כבישים תחת כיפת השמיים, פעמים רבות בשמש היוקדת, ועושה את עבודתו הפיזית הקשה במסירות ובנאמנות, כאשר הראש והמחשבה נמצאים באותה שעה בעולם שכולו טוב וקדושה ואלקות.

מרגלא בפומי' של ר' חיים משה: בדיבור קשה להיזהר, כי כאשר בא אליך מישהו ומדבר עמך דברים שלא ראוי לשמוע, לא תמיד אתה יכול לסתום את האוזניים ולא לשמוע מה שלא צריך. אבל במחשבה – שם אתה בעל-הבית יחיד. אף אחד לא מפריע לך. אם רק תרצה, יכול אתה בקלות לחשוב אך ורק דברים של טוב וקדושה.

יותר מהר מה"ותיקין"

סיפר ר' חיים משה: עברתי פעם במוסקבה ברחוב, ולפתע ראיתי מהעבר השני של הרחוב את ידידי החסיד המפורסם ר' יעקב מאסקאליק, שהי' נקרא בפי החסידים יענקלע ז'וראוויטשער. קרא לי ר' יענקלע ואמר לי: בוא לשמוע דיבורים טובים של הרבי. וסיפר לי שהי' קודם ביחידות אצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, והרבי אמר לו שלא ינסה אף פעם לעשות כל מיני "חסידישע שטיק", אלא ישמור בהקפדה על השולחן ערוך לכל פרטיו ודקדוקיו. שאל ר' יענקלע, האם כוונת הרבי היא שעליי גם לשמור על זמן התפילה, ולא כפי שנוהגים חסידים ללמוד חסידות ולהתכונן לתפילה ורק אחר כך להתפלל באריכות, גם אם מאחרים בגלל זה את זמן התפילה. ענה לו הרבי: לא. בוודאי שלא לכך הייתה הכוונה. בוודאי צריך לנהוג כמנהג חסידים להתכונן לתפילה ולהתפלל באריכות, גם אם מאחרים בגלל זה את זמן התפילה.

והוסיף הרבי ואמר: כששולחים מכתב בדואר, ישנם כמה דרכים איך לעשות שהמכתב יגיע לתעודתו. יש דואר רגיל, ששולחים אותו בדרך הרגילה ולא משקיעים מאמץ מיוחד כדי שיגיע לתעודתו מהר ככל האפשר. מכתב כזה מגיע תוך כמה ימים. יש דואר מהיר, שמשקיעים מאמץ מיוחד כדי שיגיע לתעודתו מהר ככל האפשר, והוא מגיע מהר, תוך יום אחד. אך לפעמים גם זה לא מספיק מהר. ואז שולחים מברק, שהוא מגיע לתעודתו מיד, ברגע כמימרי' (כפי הזמן שאורך לומר את המילה "רגע", שניות ספורות). כך, אמר הרבי הריי"צ, גם בעבודת השם. ישנם יהודים שקמים משנתם, הולכים להתפלל, ומתפללים כרגיל. התפילות הללו מגיעות לתעודתן כרגיל, בבחינת דואר רגיל. ישנם שמתפללים מוקדם יותר, משום שרוצים הם להתפלל בהידור יותר. הם מתפללים "ותיקין", כדי שיתחילו תפילת שמונה עשרה בדיוק עם הנץ החמה. ועל כך נאמר בשולחן ערוך שהעושה כן שכרו גדול מאד. זה בבחינת דואר מהיר. תפילות אלו מגיעות לתעודתן הרבה יותר מהר. אולם חסידים, שנוהגים ללמוד חסידות ולהתכונן לתפילה ורק אחר כך להתפלל באריכות, גם אם מאחרים בגלל זה את זמן התפילה – הם "מגיעים" עוד הרבה לפני ה"ותיקין".

תפילה בציבור במובן האמיתי

מספר המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס:

כשהייתי עדיין בחור צעיר שזה עתה נכנס לישיבה, הגיע פעם לישיבה שלנו בחרקוב החסיד המפורסם ר' איצ'ה דער מתמיד.

בדרך כלל לא הי’ ר' איצ'ה מתפלל בציבור במובן הפשוט של המילה. הוא התפלל בציבור במובן האמיתי של המילה – כפי פתגמו הידוע^[1] של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בנו של הרבי הצמח צדק – עם עשר כוחות הנפש.

הוא רצה שהמאמרים שהוא חוזר ברבים יהיו אכן "דורך-גידאווענטע מאמרים" – מאמרים ש"התפללו" עמהם, וכן ביקש וחתר "אויף טרעפען זיך און זעען זיך מיט דעם אויבערשטן" [="להיפגש" ו"להתראות" עם הקב"ה] בשעת התפילה.

הוא למד חסידות במשך שעות רבות ואחר כך התפלל באריכות, כאשר תפילתו, מדי יום ביומו, הייתה נמשכת שעות ארוכות מתוך דבקות והתלהבות עצומה.

חסידים אמרו עליו שבמשך כל היום הוא מתפלל ובמשך כל הלילה הוא מתוועד.

אבל פעמיים בשנה הי’ ר' איצ'ה מתפלל לפני העמוד. פעם אחת ביארצייט של אמו ע"ה, ופעם אחת בב' ניסן, יום היארצייט-הילולא של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, וכך הי' באותו ביקור של ר' איצ'ה אז בחרקוב.

מי בעל שכל ומי בעל התפעלות

תפילתו של ר' איצ'ה הייתה בהתלהבות גדולה. באמצע התפילה הי’ פוצח בניגון דביקות או לחילופין בצעקות ובבכיות שיצאו מקירות לבו. דופק על ה"שטענדר" ועושה תנועות משונות בידיו. לפעמים אף קרה והוא "סחב" עמו את ה"שטענדר" של החזן והי’ רץ יחד עמו מקיר לקיר, כשאינו יודע מה קורה עמו.

למי ששמע זאת בפעם הראשונה הי’ הדבר נשמע די משונה ומוזר, והיו אף כאלו שגיחכו בשקט לכזו "יציאה מן הכלים" שכזו שלא הורגלו לזה אצל חסידים.

אחד הבחורים המבוגרים ראה שר' מענדל מסתכל "בעין בקורת" על הנהגה זו של ר' איצ'ה, שאינה מוצאת כל-כך חן בעיניו, והוא ניגש אליו ואמר:

אתה מסתמא חושב שאתה הוא ה"בעל מוחין" השולט ברגשותיו ואינו יוצא מן הכלים, ואילו ר' איצ'ה הוא ה"בעל התפעלות" שאינו יכול לשלוט בעצמו ו"מתפרץ" בהתפעלות בלתי מבוקרת –

דע לך כי ההיפך הוא הנכון: אילו אתה היית לומד חסידות כל-כך הרבה וכל-כך בעומק כמוהו, אילו היית קורא בכל ערב "קריאת שמע שעל המיטה" מתוך חשבון נפש מעמיק והתבוננות "בגדולת^[2] ה' אשר חטא לו" כמוהו, אילו היית גם אתה מגיע לתפילה מתוך עומק ההתבוננות כמוהו – היית רואה כי כך מה שנדמה בעיניך כרגע כהתפרצות, זהו בעצם מצב של "מוח^[3] שליט על הלב" בתכלית. פשוט עדיין לא למדת ולא התבוננת דייך.

"גיבור גדול"

הוסיף אותו בחור מבוגר מתומכי תמימים וסיפר, אומר ר' מענדל: אצל כ"ק אדמו"ר מוהר"ש הי’ משרת בעל-עגלה גוי, שהי' לוקח את הרבי בעגלתו בלכתו להשתטח על ציון אביו, כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק. המשרת הי' ממתין לרבי שם כל זמן שהתפלל, וכאשר סיים הי' מחזיר אותו הביתה. כך יצא שאותו גוי הי' היחיד שהורשה לשהות ליד הרבי מוהר"ש בהיותו שם ב"ציון".

החסידים, שרצו מאוד לדעת כיצד נוהג הרבי, וידעו ש"בדרך הישר" לא יוציאו מפי המשרת מאומה, החליטו לשחד אותו: פעם השקו החסידים את אותו משרת גוי בהרבה "משקה" חזק וטוב, עד שהי’ בגילופין, וניתן הי’ להוציא ממנו גם סודות.

ברגע הנכון שאלו אותו החסידים, כבדרך אגב, כיצד נוהג הרבי בלכתו ל"ציון".

מה אומר לכם, פתח אותו משרת גוי את פיו ואמר: בוודאי שהרבי שלכם גדול יותר ממני, אבל לפחות בזה אני נוהג הרבה יותר בחכמה ממנו. כאשר הרבי נכנס אל ה"ציון" הוא מתמלא פחד ורעדה, ובקושי הוא עומד במקומו ואינו נופל. עד כדי כך, ממשיך הגוי, הוא פוחד ורועד באותו רגע, כמו, להבדיל, תרנגולים שזאב טורף חדר ללול שלהם, ובכל רגע הוא עומד לטרוף אותם.

אבל אני, אמר הגוי בגאווה, נוהג בחכמה רבה יותר ממנו. אני אינני פוחד כלל!

אכן, הגוי הוא "גיבור גדול". הוא אינו יודע ואינו רואה ואינו מרגיש מאומה…

אין מציאות של בלי רבי ח"ו

אולי נדמה למישהו שהוא "בעל מוחין" מספיק גדול, כדי שיוכל "לחיות" עם העובדה שיש קוראים ליום הגאולה ג' תמוז בשמות ובכינויים אחרים רחמנא ליצלן.

ובפרט, הוא מוסיף להטעים ולהסביר, הרי פירושה הפשוט של המילה "הילולא" הוא חגיגה ושמחה, שמחת חתונה, והמושג "הסתלקות" הוא מלשון "אסתלק^[4] יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", שפירושו המשכה למטה, המשכה נעלית יותר, בבחינת רוממות.

מה גם שאחרי יו"ד שבט ה'תש"י השתמש כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א במושגים אלו בקשר לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ. זאת למרות כל ההסתייגויות וכל הביטויים שאמר אז אודות "לא מת", "הוא בחיים" "הרבי נמצא כאן בגשמיות" וכו' וכו'. אם כן, הוא טוען, מה נורא כל כך להשתמש בכך גם היום.

מאותה סיבה ישנם אולי גם "בעלי מוחין" שיכולים "לחיות" עם כל התארים שנאמרו להבדיל בין חיים לחיי החיים, והם טוענים כאילו יש להם גם מקור בהנהגה של אחרי תש"י.

            – צריך להבהיר את הדברים באופן הברור ביותר, כפי שכבר נאמר ונכתב כמה פעמים: אם אמנם המצב עכשיו הוא ח"ו כמו "אחרי תש"י", הרי שצריך ח"ו לנהוג כמו אז, ולדאוג ח"ו שיהי’ "ממלא מקום" בגוף גשמי בעולם הזה. בלשון הכתוב – "ניתנה^[5] ראש ונשובה מצרימה" ח"ו.

            שכן על כך התחנכנו ואת זאת ספגנו ללא הרף מהרבי שליט"א, ש"הנשיא^[6] הוא הכל", הכל ממש. ולא ייתכן אף לרגע אחד שלא תהי’ מציאות של רבי בעולם הזה הגשמי, כשם שאין אדם יכול להיות בלי ראש בגשמיות (גם אם יש לו "ראש" ברוחניות) אף לרגע אחד.

            כמבואר בלקוטי שיחות^[7] "שמוכרח להיות "משה" בכל דור ודור שבו מתלבשת נשמת משה… החיים הרוחניים שלו נשארים נצחיים בעולם הזה הגשמי ע"י התלבשותם בגופו של נשיא הדור שבכל דור ודור".

            ואין זו רק איזה אימרה המופיעה אי שם באיזו שיחה נידחת – שגם אז זו אמת מוחלטת – אלא דבר עליו התחנכנו כל חיינו בפרט על ידי הרבי שליט"א עצמו, כנ"ל.

מה גם שהודגש לנו^[8] כי נשיא הדור הוא נצחי וקיים תמיד בעולם הזה הגשמי בלי שינויים "על דרך כמו אבן השתי’, שנמצאת במקום מסויים בעולם הזה הגשמי, וקיימת תמיד בלי שינויים (אפילו לא השינוי דגניזה, כמו הארון שנגנז וכיוצא בזה), על דרך כמו שופט ונביא שקיים (נצחי) בכל דור ודור (כסימן לגילוי אלקות בעולם באופן תמידי)".

וכפי שאמר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ^[9] אודות היחס שלו לאביו, כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע: "האבא לא נסתלק, כי אילו הי’ מסתלק הרי גם אני לא הייתי קיים".

כך, פשוט. בלי "מוחין", ואפילו בלי "התפעלות".

יש לנו רבי. נקודה.

אין אנו "בעלי מוחין", וגם לא "בעלי התפעלות". אנחנו עניים בדעת, ועניים בכל המובנים. ישנם דברים רבים שאין אנו יכולים להסביר וגם לא להבין. אבל דווקא בגלל זה אי-אפשר להסיט אותנו מהנקודה האחת והיחידה – יש לנו רבי בפשטות. ולכן איננו מוכנים לשמוע מאומה, ולו יהי באיזה אופן שיהי', על יחס אחר ח"ו לג' תמוז. הרבי שליט"א קובע ומדגיש, כמעט בכל השיחות של ג' תמוז מכל השנים, שמהותו של יום זה הוא יום הגאולה, כי אף שבתחילה הי' נדמה שביום זה שולחים את הרבי לגלות (קאסטראמא), אבל אחר כך התגלה שמלכתחילה הייתה זו "אתחלתא דגאולה". והרבי מדגיש, שוב כמעט בכל השיחות של ג' תמוז, שכל מה שקורה באותו יום זהו אותו ענין ואותה מהות, כמאמר רבותינו ז"ל "מגלגלין זכות ליום זכאי"!

דווקא בגלל שאנו כה עניים (בלי מירכאות) אי אפשר לבלבל אותנו ולהסיט אותנו מהנקודה האחת והיחידה שאי אפשר בלעדי' ואין בילתה. יש לנו רבי. נקודה.

 כתורת הבעל שם טוב הידועה^[10] על הפסוק^[11] "תפילה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו": העשיר – בגשמיות וברוחניות – דווקא בגלל היותו עשיר, בגלל שיש לו הבנה והשגה בגודל ויוקר ומעלת כל העניינים, אפשר לבלבל אותו. כאשר מראים לו את ה"יקר וגדולה" הנמצאים בחצר החיצון, או את ה"הון יקר" שבחצר הפנימי, או את הגדולה והתפארת שבהיכל המלך, ובפרט את ה"גילויים" של המלך בכבודו ובעצמו – יש אולי סיכוי להביא אותו למצב שיסתפק בזה, לפחות לרגע קטן, ויהי’ מוכן לרגע "לשכוח" על המלך עצמו, כמו שהוא בעצמותו.

ודווקא ה"עני" – בגשמיות וברוחניות – שאין לו שום מושג בשום דבר. הוא לא מבין כלום, לא מרגיש כלום ולא שייך לכלום. כאשר הוא מתפלל ומבקש ("תפילה לעני כי יעטוף") יש לו רק בקשה אחת: "לפני הוי' ישפוך שיחו" – הוא רוצה אך ורק את המלך עצמו. אותו אי-אפשר לבלבל ב"הון יקר" כי אין לו שום מושג מהו אותו "הון יקר". אותו לא מעניין שום דבר אחר. הוא רוצה את המלך עצמו, ורק אותו. אנא נסיב מלכא!

תורה זו של הבעל שם טוב מביא הרבי שליט"א במיוחד בדבר-מלכות לפרשת במדבר וחג השבועות, בהתייחסות מרומזת (שבשיחה הבלתי מוגהת של חג השבועות היא באריכות נפלאה) לאלו ששואלים שאלות ומעלים ספקות ואינם נותנים ללכת קדימה בענייני משיח וגאולה. הם לומדים חסידות, ויש להם בנים ובנות שלומדים חסידות, אבל הם אנשי גלות – נולדו בגלות, גדלו בגלות, עשו בר-מצווה בגלות, חתונה בגלות ושבע ברכות בגלות – וכשמדברים אתם על גאולה הם עושים ליצנות. שבזכות בניהם ובנותיהם העוסקים בחסידות יעשו תשובה שלימה ויתקנו את הדבר לגמרי. יש להם גילויים נפלאים, כסף וזהב, מלאכים שרפים ואופנים, ואף מדרגות נעלות באהבת ה', כסף וזהב רוחניים, אהבת ה' ויראת ה'. אולם כשזה מגיע לעצם, הם מוותרים על המלך עצמו בגלל כל הגילויים העצומים שבדרך. ורק העני, "תפילה לעני כי יעטוף", גם אם הוא עני לגריעותא, שאינו מבין ואינו מרגיש מאומה באלקות, ואין לו את כל הגילויים. אבל דווקא בגלל זה הוא לא רוצה לשמוע מאומה על כל הגילויים הנפלאים, ומה שמעניין אותו הוא רק המלך עצמו, "לפני ה' ישפוך שיחו". ובהמשך אותה שיחה מדבר הרבי גם על המבואר בחסידות בדרושי ראש השנה, שהכתרת המלך צריכה לבוא מלמטה דווקא, היא צריכה לבוא דווקא על ידי העם, והעם הם אלו שפועלים את העובדה שהמלך יהי' מלך.

דווקא בגלל שאנו מצד עצמנו עניים בכל המובנים, אי אפשר לבלבל אותנו עם שום גילויים. אנו יודעים בבירור שיש לנו את המלך עצמו. הרבי שליט"א מלך המשיח בגוף גשמי כפשוטו ממש, גם אם איננו יכולים להסביר בדיוק כיצד. ואנו רוצים רק דבר אחד: "רצוננו לראות את מלכנו" עכשיו ממש עומד וגואל את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!