בס"ד. ש"פ ויקרא, ה' ניסן ה'תשמ"ג

ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר[1], וצריך להבין[2], מדוע לא נזכר בפסוק מי הי' הקורא. ובפרט[3] שאח"כ כתיב וידבר הוי' אל משה סתם. גם צריך להבין, מהו שנאמר וידבר הוי' אליו מאוהל מועד גו', דלכאורה הי' לו לכתוב וידבר אליו באוהל מועד. גם צריך להבין[4], מה שהאל"ף דויקרא הוא אל"ף זעירא. דהנה יש אתוון זעירין ואתוון בינונין ואתוון רברבן, וכל התורה נכתבה באתוון בינונין ואל"ף זה הוא מאתוון זעירין. ובזהר[5] איתא, הכא אל"ף זעירא אמאי, בגין דהאי קריאה לא הוה שלימו, מאי טעמא, דהא הוה במשכנא ובארעא אוחרא בגין דשלימו לא אשתכח אלא בארעא קדישא, תו הכא שכינתא. התם שלימו דדכר ונוקבא אדם שת אנוש[6] אדם שלימו דבר ונוקבא, הכא נוקבא. והיינו שמחלק בין אל"ף זעירא שבפרשת ויקרא לאל"ף רבתי דאדם שבריש דברי הימים, שבדה"י קשור עם אדם דוד ומשיח[7], ולכן נאמר אל"ף רבתי.

ולהבין כל זה יש להקדים תחלה מה שנאמר[8] אני ראשון ואני אחרון גו', ומבואר בזה בדרושי רבותינו נשיאינו (בלקו"ת ד"ה ויקרא עד לד"ה ויקרא תרע"ח ולאח"ז)[9], דאני קאי על בחי' הכתר, דזהו מה שתיבת אני מתחלת באות אל"ף דאל"ף אותיות פלא[10] שהוא בכתר[11] כי הכתר הוא מובדל ומופלא מסדר ההשתלשלות. ומה שכתוב: אני ראשון ואני אחרון קאי[12] על ב' מדריגות שבספירת הכתר, פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר. אני אחרון היא בחינת חיצוניות הכתר, ואני ראשון בחינת פנימיות הכתר. והנה⁹לבד ב' בחינות אלה שבכתר יש בחינה שלישית שלמעלה גם מאני ראשון, ובחינה זו נקראת אנכי שלמעלה מאני[13], דפירוש תיבת אנכי שוה לפירוש תיבת אני, וגם האותיות שוות, רק שבתיבת אנכי נוספה אות כ' הרומזת לבחי' הכתר, ראה גם אוה"ת יתרו שבהע' ⁴. והענין הוא, דאף שבכללות יש בכתר ב' בחי', חיצוניות ופנימיות הכתר, הנה בפרטיות יותר יש בו כמה דרגות. דמכיון שכתר הוא המקור דכל סדר ההשתלשלות, וכל סדר ההשתלשלות כלול בתחלה בספי' הכתר, מובן, שכל מדריגות אלה ישנן תחלה בספירת הכתר גופא. ובכללות יש בכתר ג' מדריגות. בחי' מלכות שבכתר, חכמה שבכתר, וכתר שבכתר. וזהו אנכי ואני ראשון ואני אחרון, אני אחרון בחי' מלכות שבכתר, אני ראשון בחי' חכמה שבכתר, ואנכי בחי' כתר שבכתר. והיינו, דכשם שבכללות סדר ההשתלשלות, אני אחרון קאי על מלכות חכמה תתאה, ואני ראשון קאי על חכמה עילאה, ואנכי קאי על ספי' הכתר, כי אנכי מורה על הרוממות וההתנשאות וההפלאה, כמו שאמר שמואל[14] אנכי הרואה, להיות דנבואה הוא ענין נעלה מאד שהוא ענין נבדל לגמרי ובפרט בעת ההיא שדבר ה' היה יקר בימים ההם[15], והיה שמואל נביא ה', ועל זה אמר אנכי הרואה היינו שהוא בבחי' התנשאות ורוממות המעלה, דמזה מובן גם למעלה דאנכי קאי על ספירת הכתר שהיא ברוממות והפלאה מכל סדר ההשתלשלות, הנה כן הוא גם בספירת הכתר עצמה, שאני אחרון הוא מלכות שבכתר, אני ראשון חכמה שבכתר, ואנכי בחי' כתר שבכתר שהוא מופלא ומרומם לגמרי.

והנה כאשר נמשך ענין אני אחרון (מלכות שבכתר) בכל סדר ההשתלשלות, אז נעשה השלימות דסדר ההשתלשלות, כי כדי שסדר ההשתל' יהי' בשלימותו צריך לקבל מבחי' הכתר, דמצד עצמו אינו יכול להיות בשלימותו ורק ע"י שמקבל מבחי' הכתר אז הוא בשלימותו. אמנם שלימות זו שמבחי' אני אחרון היא השלימות דמילוי החסרון בלבד, די מחסורו אשר יחסר לו[16], כי מלכות שבכתר היא מקור סדר ההשתל', ולכן ממנה נמשך רק מילוי החסרון. אבל ההמשכה מבחי' אני ראשון, חכמה שבכתר, שהוא מופלא מסדר ההשתל', אז נמשך בסדר ההשתל' גם ענין העשירות (ולא רק מילוי החסרון). וכאשר נמשך מבחי' אנכי, כתר שבכתר, הרי זה ענין העשירות בתכלית השלימות.

והנה המשכה זו דאנכי נמשכה במתן תורה, כמו שכתוב[17] אנכי ה' אלקיך גו', ועד שבחי' אנכי נמשכה באופן דאלקיך, כוחך וחיותך, ועד שנמשכה גם במקום כזה שצריך לשלול בו אלקים אחרים, לא יהי' לך אלקים אחרים[18], שזהו מקום תחתון שאין תחתון למטה ממנו, ובכל זאת גם שם נמשכה בחי' אנכי. והיינו שבמתן תורה נמשכה לא רק בחי' הוי', דבשם הוי' יש ד' אותיות, ויש בו גם קוצו של יו"ד שקאי על בחי' הכתר (כמבואר באגה"ת)[19], ומ"מ זהו בחי' הכתר השייך לסדר ההשתל', שלכן הוא נרמז בקוצו של יו"ד השייך לאות יו"ד. מה שאין כן במתן תורה נמשך בחי' אנכי שמורה על בחי' הכתר כמו שהוא בפני עצמו (ולא בתור קוצו של יו"ד), היינו שהוא מובדל לגמרי מכל סדר ההשתלשלות, ועד לאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ[20]. וטעם הדבר (שבמתן תורה נמשכה גם בחי' אנכי) הוא משום שמתן תורה הוא מעין הגילוי דלעתיד[21]. והיינו, דאף שמתן תורה הוא רק מעין הגילוי דלעתיד, מכל מקום הרי זה מעין הגילוי דלעתיד. ויתירה מזו, הרי מבואר בכמה דרושים[22], שמתן תורה לא יהי' עוד פעם, ולכן במתן תורה ניתן הכלי גם על ההמשכות הכי נעלות ולכן גם בחי' אנכי נמשך במתן תורה.

וזהו ויקרא אל משה ולא נזכר מי הי' הקורא. דהנה מבואר בדרושי ההילולא (ד"ה באתי לגני), דענין השראת השכינה שבמתן תורה בא לידי קביעות בפועל בעשיית המשכן, ולכן כמו שבמתן תורה נמשך בחי' אנכי כנ"ל, כך הוא גם בעשיית המשכן, שנמשך אז בחי' אנכי. וזהו מה שכתוב: ויקרא אל משה ולא נזכר מי הי' הקורא, כי כתוב זה קאי על הקריאה מאוהל מועד (המשכן), שההמשכה בו היתה מבחי' אנכי שלמעלה גם מקוצו של יו"ד דשם הוי', אנכי מי שאנכי, ולכן לא נאמר מי הי' הקורא. ולפיכך קריאה זו היא אל משה דוקא, דכתיב[23] אנכי עומד בין הוי' וביניכם גו'.

אמנם אעפ"כ כתיב ויקרא באל"ף זעירא. והענין הוא, דאף שההמשכה היא המשכה נעלית ביותר, המשכה מבחי' אנכי מי שאנכי, מ"מ מכיון שההמשכה היא ע"י אתעדל"ע בלבד בלי אתעדל"ת, לכן כאשר המשכה זו נמשכת באותיות המשכתה היא באתוון זעירין. והיינו, דנוסף לזה שהמשכה זו היא למעלה מבחי' אותיות הנה עוד זאת שבחי' אותיות נעשים ע"י אתעדל"ת ולכן כאשר חסר באתעדל"ת חסר גם באותיות, שההמשכה היא באתוון זעירין בלבד. ואף שההמשכה היא מבחי' אנכי שלא שייך בה ענין אתעדל"ת בכל זאת הרי גם במתן תורה היתה המשכת בחי' אנכי ובכל זאת הי' צריך להיות אתעדל"ת תחלה, דזהו מה שנאמר[24] בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דהפירוש בזה הוא (נוסף לפירוש רש"י על אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שעל מנת כן הוצאתיך כו') כמבואר בזהר[25], שלפני מתן תורה הוצרך להיות העבודה דשבעה שבועות תספר לך[26], והיינו שהעבודה דז' שבועות תספר לך היא כמו אתעדל"ת שיומשך בחי' אנכי במתן תורה. ולכן, כאשר חסר באתעדל"ת אז חסר גם בהאותיות, שהם באתוון זעירין בלבד. ויש לומר דוגמא לזה מענין האמונה שגם באמונה רואים ב' קצוות אלו, דמצד אחד ענין האמונה הוא הכל (אמונה איז אלץ)[27], ולאידך הרי ייתכן שגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא[28]. דמזה שרחמנא קריא אפום מחתרתא מובן, שחסר בו האמונה באופן של גילוי ואותיות, דאם היתה לו האמונה באופן של גילוי ואותיות לא הי' יכול להיות גנבא, ובכל זאת יש  אצלו אמונה כי האמונה היא הכל. וכן הוא גם בענין ויקרא אל משה, דאף שההמשכה היא מבחי' אנכי מי שאנכי, מכל מקום מכיון שחסר באתעדל"ת הרי זה באתוון זעירין. וזהו מה שכתוב בזהר הכא אל"ף זעירא אמאי בגין דהאי קריאה לא הוה שלימו, מאי טעמא דהא הוה במשכנא ובארעא אוחרא בגין דשלימו לא אשתכח אלא בארעא קדישא. היינו, דמכיון שהי' במשכן ובארעא אוחרא, שחסר באתעדל"ת, לכן גם הקריאה לא הוה שלימו, שהקריאה לא נמשכה באותיות והיא רק אל"ף זעירא.

ועל פי הנ"ל יש לתווך ג"כ ב' הפירושים במ"ש ויקרא אל משה ולא נאמר מי הי' הקורא. פירוש אחד הוא (כמשנת"ל)[29] שההמשכה היא מבחי' אנכי מי שאנכי ולכן לא נאמר מי הי' הקורא. ופי' ב' שהכוונה היא על מלאך[30] או ספי' המלכות[31], ולכן לא נאמר מי הי' הקורא, וע"פ הנ"ל יש לומר, דבעצם ההמשכה היא מבחי' אנכי מי שאנכי, ורק מצד שחסר אצלו באתעדל"ת שכן חסר באותיות שלו, לכן מה שנמשך באותיות הוא רק באופן של מלאך או ספי' המלכות.

אמנם כל זה הוא בהמשכה דעכשיו, דאף שנמשך בחי' אנכי מ"מ חסר בזה האותיות שהוא בהעלם, אבל עי"ז יומשך לע"ל בחי' אנכי באותיות וגילוי, וגם שאנכי גופא דקאי על המשכת העצמות יהי' באופן נעלה יותר לע"ל (כמה שאפשר לחלק בעצמותו). וזהו מה שבדברי הימים נאמר אדם באל"ף רבתי, שזה שייך למשיח שאז יהי' כ"ז בגילוי ובאותיות. וזהו ג"כ מה שאדם הוא ראשי תיבות⁷אדם דוד משיח, שכל ג' הבחי' יהיו לע"ל באופן דשלימות, והצירוף שלהם יהי' באופן של מאד, כמ"ש[32] במשיח הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, דמאד הוא אותיות אדם[33], אבל הוא באופן דמאד שלמעלה ממדידה והגבלה[34], יעלה הפורץ לפנינו[35], שקאי על משיח שפורץ כל המדידות וההגבלות.

והנה מבואר בלקו"ת פרשתנו[36], "שהתורה היא נצחית ושייך בחינות אלו גם עכשיו". והיינו, שגם הבחי' שבזה כו' הם נצחיים גם עכשיו, ומזה מובן שכל הענינים שנת"ל בענין ויקרא אל משה שייכים לעבודת כל אחד ואחד. וע"י עבודתנו בענינים אלו באים ליעלה הפורץ לפנינו, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ונגלה[37] כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר.

מקורות והערות