כוחם של חסידים לפעול

בעמדנו בימים הסמוכים ממש ליום הגאולה ג' תמוז – כפי שקובע הרבי את שמו של יום זה כמעט בכל שיחות הקודש מיום זה^[1] ובספר המנהגים^[2] – כאשר אנו מלאי ציפי' ותשוקה שמלכנו משיחנו שליט"א יתגלה תיכף ומיד ממש, ונחגוג יחד עמו את חג הגאולה בהתוועדות הגדולה שתיערך בבית-המקדש השלישי – מן הראוי לחזור ולהדגיש שוב ושוב נקודה חשובה, שלא תמיד אנו שמים לב אלי' כראוי.

והיא, שאף אם אמנם ישנם בוודאי דברים שאינם תלויים בנו. וברור ללא שום ספק שכל מילה שיצאה מפיו של הרבי שליט"א תתקיים בפשטות. ובפרט דברים שהרבי עצמו ציין שהם הבטחה ונבואה וודאית^[3]. ואם כן, העובדה שהרבי מלך המשיח שליט"א עומד בכל רגע לבוא ולגאול את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה הינה נבואה ברורה וודאית, ושום דבר לא יוכל למנוע זאת או לעכב ח"ו. וכן בנוגע לעובדה שבדורנו זה, אצל נשיא הדור (וממנו נמשך אחר כך בכל הדור[4]) אין ולא שייך כלל הסתלקות הנשמה מן הגוף[5], ונשיא הדור השביעי עובר מן החיים בעולם עתה לחיים הנצחיים של ימות המשיח ולוקח עמו את כל הדור.

אף על פי כן ישנה חשיבות עצומה ופעולה עצומה לאופן ההנהגה של חסידים בכלל, ובמיוחד בקשר ליום ג' תמוז, כמו גם החשיבות והפעולה העצומה של הכרזת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", ובכלל בפרסום והפצה של חומר הסברה וכיוצא בזה בנוסח הברור "הרבי מלך המשיח שליט"א" בלי התחמקויות.

שכן, אופן ההתייחסות שלנו, גם אם לא תמיד יכול הוא לשנות עובדות שנקבעו מלמעלה, הרי יכול הוא לפעול, להשפיע, להמשיך, לגלות ולזרז את כל זאת. כפי שמלמד אותנו הרבי מלך המשיח שליט"א פעמים רבות, שיהודי הוא בלי גבול, ולחסידים במיוחד ישנם כוחות עצומים, בלתי מוגבלים, ובפרט על-ידי אחדותם של חסידים, הרי "לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"[6].

אלא שדווקא בגלל כוחם העצמי והבלתי-מוגבל של החסידים, חשוב ונחוץ עד מאד שהכוחות הללו אכן יופנו לאפיקים הנכונים, ולא לצד השני, חס ושלום.

ההזדמנות האחרונה בדרך הטבע

את הסיפור דלקמן שמעתי אישית מפי שנים מזקני החסידים: מהרה"ח ר' רפאל נחמן (פאלע) הכהן כאהן^[7] שהי' מספר זאת פעמים רבות בהתוועדויות, ובפרטיות יותר מהמשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס:

כידוע ומפורסם השתחרר הרבי הריי"צ ממאסרו בשנת תרפ"ז בג' תמוז, בי"ב-י"ג תמוז הוא נגאל מגלותו בעיר קאסטראמא, ומיד נסע לביתו לפטרבורג-לנינגרד. בט"ו תמוז הגיע הרבי לביתו, ולמחרת עלה לתורה וברך ברכת הגומל.

[ולפיכך קבע בשנים האחרונות^[8] כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א גם את יום זה – ט"ו תמוז – לחג. תוך הדגשה שגם אם עד עתה לא חגגו זאת, הרי עתה יש לעשות זאת, כי "את הכל עשה יפה בעתו[9]"].

כשהגיע הרבי לביתו התברר כי כל רגע נוסף שהרבי שוהה במקום הוא מסוכן ביותר. זאת משום שהג.פ.או. המקומית בלנינגרד לא השלימה עם השחרור, ה"יעווסעקציא" חרקה שיניים, העיתונים היו מלאים מאמרי שטנה נגד ה"קונטר-רבולוציונר שניאורסאהן", ובכל רגע היו עלולים שוב לאסור את הרבי.

הרבי נסע אז למשך כמה חודשים לעיירה מאלאחאווקא שליד מוסקבה. הודיעו לחסידים שלא יבואו אליו לשם מחשש "עינא בישא", ובינתיים נמשכו המאמצים העצומים בכל העולם להביא לכך שייתנו לרבי את הרשות לצאת מרוסי'. סוף סוף, בניסי ניסים, נשאו המאמצים פרי, והרבי קיבל את הרישיון לצאת את ברית המועצות, ולאחר מכן, בנס גדול עוד יותר, עם כל ספריו וכתביו.

לקראת חג הסוכות תרפ"ח נודע לחסידים בכל רחבי רוסי' כי באסרו חג שמחת תורה עומד הרבי לצאת את גבולות המדינה, ולפני הנסיעה חוזר הרבי לביתו ללנינגרד-פטרבורג. הי' זה טבעי ומובן מאליו שמכל רחבי ברית-המועצות התקבצו החסידים בהמוניהם, ועשו כל מאמץ אפשרי ובלתי-אפשרי לבוא ולחוג עם הרבי את חודש תשרי האחרון שלו ברוסי', ביודעם כי זו ההזדמנות האחרונה שלהם בדרך הטבע להיפגש עם הרבי ולהיפרד ממנו ערב היציאה.

מתי נזכה להתראות עם הרבי

עם כל השמחה על הצלת הרבי, הי' לבם של החסידים במידה מסוימת מר עליהם. שכן באותו זמן הי' מסך הברזל סגור ומסוגר הרמטית ללא שום אפשרויות יציאה וקשר עם חוץ למדינה. וממילא הי' ברור לחסידים שמשמעות עזיבתו של הרבי את רוסי' היא פרידה וניתוק גשמיים מוחלטים, כמעט ללא שום קשר גלוי – אם כי לאחר-מכן חיפשו החסידים ומצאו דרכים גם מתחת לאדמה כדי לשמור על קשר כלשהו עם הרבי – ובוודאי שאין שום סיכוי בדרך הטבע להיפגש ולהתראות אי פעם עם הרבי בגשמיות.

ואכן, באותה תקופה היו החסידים מנגנים בגעגועים, בערגה ובכיסופים בלתי-פוסקים – שניכרו היטב על ר' מענדל, כאשר הי' מרותק כל כולו בניגון זה, פניו היו להבים ועיניו זולגות דמעות – את הניגון שהי' כה אקטואלי למצבם באותה עת, כשם שהנו אקטואלי בשעת כתיבת הדברים, במנגינה של "קול דודי דופק פתחי לי":  "דער אויבערשטער וועט געבן געזונט און לעבן, וועלן מיר דערזעהן מיט אונזער רבי'ן" (=ה' יתברך ייתן לנו בריאות וחיים, שנתראה עם הרבי שלנו).

"מ'דארף זיך זען, מ'מוז זיך זען, מ'וועט זיך זען"!

ואכן הרבי הריי"צ דיבר אז דברי פרידה. הייתה שיחה לאנ"ש, שיחה לתלמידי התמימים, שיחה לראשי הישיבות והמשפיעים וכו'.

בין השאר אמר אז הרבי^[10]:

"מען דארף זיך זען, מען מוז זיך זען, מען וועט זיך זען (צריכים להתראות, מוכרחים להתראות, ואכן נתראה). וייתן ה' יתברך שבמשך הזמן עד שנתראה, יעזור ה' יתברך ונתראה ברוב טובה ובהצלחה מרובה … צריך להיות תוקף ההתקשרות צו וואס מען דארף זיין מקושר (למה שצריכים להיות מקושר) …  וההתקשרות היא אל עצם הענין בלימוד החסידות …  וצריך להיות ההתקשרות ביותר – א התקשרות פנימית, ויידע כי עתה בנפשו הוא. און איך וויל אז איר זאלט מיר דאס מבטיח זיין (ורצוני שתבטיחו לי זאת). וכשתקיימו מה שאני שליח לומר לכם, אז יקוים גם מה שאני מובטח – להתראות אתכם בקרוב ברוב טובה" וענו אמן.

אותו משפט – "מ'דארף זיך זעהן, מ'מוז זיך זעהן, און מ'וועט זיך זעהן" (אנו צריכים להתראות, אנו מוכרחים להתראות, ואנו אכן נתראה)! – חזר על עצמו שוב ושוב בכל אותן שיחות. בספר השיחות הוא מודפס פעם או פעמיים, אבל לפי דברי המספרים הרבי חזר עליו כל הזמן, והוא הי' עיקר הנקודה של כל החג.

החסידים שמחו מאד על הדברים המפורשים היוצאים מפי הרבי. וכי קלה היא זו בעיניכם – בזמן בו לא נראה שום סיכוי טבעי להתראות שוב עם הרבי, מבטיח הרבי, ומוסיף שהוא מובטח בזה, "להתראות אתכם בקרוב ברוב טובה"!

החסידים "לקחו משקה", אמרו "לחיים", התוועדו כפי שרק חסידים יודעים להתוועד, ואף יצאו ורקדו ברחובות לנינגרד. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והשמחה הרקיעה  שחקים: בדרך הטבע אמנם אין שום סיכוי להתראות עוד עם הרבי, אבל הנה הרבי מבטיח ברורות שאנו אכן נתראה בקרוב ברוב טובה!

אולי רק איחול ואולי רק ברוחניות

באותו מעמד היו כמה מן החסידים הגדולים ביותר – ר' מענדל מדגיש ואומר כי בשום אופן אינו רוצה לומר מי היו אותם חסידים, אבל הם היו "פון די גאר גאר גרויסע חסידים", מהחסידים הגדולים ביותר. הללו ראו את ההתלהבות הגדולה אצל החסידים ודעתם לא הייתה נוחה מכך: מי יודע האם וכיצד יתקיימו הדברים, כאשר המצב בדרך הטבע מורה ברור שאין לכך שום סיכוי. וכאשר החסידים כל כך מתלהבים ושמחים, הרי אם יראו בעתיד שהדברים אינם מתקיימים, עלולות לבוא בעקבות זה אכזבות ואולי אף ניסיונות ומשברים של חוסר אמונה שכמוהם לא היו חסרים ברוסי' הסובייטית של סטאלין ימ"ש.

החליטו אפוא אותם חסידים גדולים להקדים רפואה למכה. הם אספו את קהל החסידים והבהירו לו כי אמנם כולנו מתפללים ומייחלים ומקווים לראות בהתממשותם של דברי הרבי כפשוטם ולהתראות עמו בקרוב ברוב טובה בגשמיות כפשוטו. אולם אי אפשר להיות בטוח בביטחון גמור כי הדברים יתממשו בגשמיות ממש. ייתכן שאין זה אלא תקווה ואיחול של הרבי שאומר זאת בלשון וודאית כדי להביא עוד יותר להורדת הדברים לפועל אך אין זו הבטחה גמורה. ונוסף לזה, אמרו אותם חסידים, ייתכן מאד שהדברים יתקיימו רק במובן הרוחני שלהם. שהרי אפשר "להתראות עם הרבי" גם כאשר הרבי נמצא בקצה השני של העולם על ידי התקשרות חזקה במחשבה וכיוצא בזה, שהרי ברוחניות אין שום מחיצה המפסקת ומבדלת. [והיו דברים מעולם, וגם לאחר מכן אצל ר' מענדל עצמו, שכתב לרבי פ"נ במחשבה מירכתי מרתף כלאו, ומכתב תשובה הגיע לזוגתו בלונדון!] אך לאו דווקא, טענו הללו, שהדברים מוכרחים להתקיים גם בגשמיות כפשוטו.

אלו שהאמינו בפשטות – התראו עם הרבי בפשטות

מכיוון שהמדברים היו כנ"ל מגדולי החסידים, נתקבלו דבריהם בתחילה כמעט ללא עוררין. וכשם שתחילה עלה מצב הרוח וההתלהבות גאתה, כך עתה נפל כל מצב הרוח של החסידים, שהרי אומרים להם שאין כאן שום ביטחון ושום הכרח שהדברים יתקיימו בגשמיות כפשוטו. בוודאי האמינו כולם בדברי הרבי, אך לא כולם האמינו ובטחו שאכן הדברים יתקיימו דווקא בגשמיות כפשוטו ממש. ונמצא שהם נותרים לבדם מאחורי מסך הברזל, בלי שום סיכוי להתראות שוב עם הרבי בגשמיות.

אבל הייתה באותו מקום קבוצה של חסידים – וכשהי' הרה"ח ר' פאלע הכהן כאהן מספר סיפור זה בהתוועדות ומגיע לקטע זה בסיפור, הי' מתלהב מאד וזועק בקול גדול: ברוך השם שזיכני וזכיתי גם אני להיות באותה קבוצה! – שלא היו מוכנים לשמוע שום דבר. הם טענו בלהט ללא הרף: אנחנו אנשים פשוטים ואנחנו מבינים רק בפשטות. אם הרבי אמר שאנו נתראה, בטוחים אנו ומובטחים ללא שום ספק שנתראה עם הרבי בגשמיות כפשוטו ללא שום "פשטליך"!

באסרו חג הסוכות יצא הרבי את ברית המועצות והחסידים נותרו לבדם בגשמיות במערכה המחתרתית במסירות-נפש תמידית על שמירת גחלת היהדות ברוסי' הסובייטית. וראה זה פלא: עובדה מוכחת היא שכל אותם חסידים שהתעקשו אז בלנינגרד, לא היו מוכנים לשמוע שום דבר, וטענו בלהט שבטוחים הם ומובטחים כי יזכו להתראות עם הרבי בגשמיות כפשוטו – כל אלו זכו ויצאו מרוסי' לאחר מכן, וזכו להתראות עם הרבי הריי"צ אכן בגשמיות כפשוטו. ואילו האחרים – נתקיימו בהם דברי הרבי כפי שהם הבינו אותם. חלקם נשארו ברוסי' ולא הצליחו לצאת משם, וחלקם יצאו רק כאשר הרבי הריי"צ הי' כבר בארצות-הברית והם לא הצליחו להתראות עמו בגשמיות. הם 'התראו עם הרבי' רק ברוחניות.

ה"רכבת" נוסעת לרבי

סיפרתי סיפור זה פעם בשעת התוועדות ב-770. לידי ישב הרה"ח ר' זלמן נוטיק, משפיע בישיבת תורת-אמת בירושלים, והוא סיפר סיפור עם מסר דומה:

תלמידי התמימים מישיבת תורת-אמת הגיעו פעם לפעילות מבצעים בישוב שילה שבשומרון בין קבוצת יהודים שעלו מחבר-העמים בזמן האחרון. אותם יהודים היו, כמו רבים מן העולים מרוסי', שלא באשמתם, כמעט ללא ידיעה מינימלית ביהדות. התמימים הניחו עמם תפילין, דיברו עימם על משיח ועל הגאולה הקרובה וכו'. לפתע ניגש אליהם אחד מאותם עולים, יהודי מבוגר: אהה, אתם מליובאוויטש? יש לי מה לספר לכם: בילדותי הייתי גם אני מגיע לכל ההתכנסויות של חסידי ליובאוויטש במקום הולדתי ברוסי'. השתתפתי בתפילות, בשיעורים, וגם בהתוועדויות שהתקיימו במחתרת מחשש "עינא בישא". פעם אחת, הנני זוכר כמו היום אותה התוועדות נלהבת, כאשר החסידים "לקחו משקה" ללא הגבלות – ה"גזירה" על ה"משקה" עדיין לא הייתה אז, ובכל אופן לא שמעו עלי' ברוסי' – והפליגו בניגונים ובדיבורם על רצונם העז להתראות עם הרבי.

ניגנו אז את הניגון (במנגינת "קול דודי") "דער אויבערשטער וועט געבן געזונט און לעבן, וועלן מיר דערזעהן מיט אונזער רבי'ן" (=הקב"ה ייתן בריאות וחיים, ונתראה עם הרבי שלנו). וההתלהבות והגעגועים הבלתי ניתנים למימוש בדרך הטבע גברו ועצמו מרגע לרגע (כבר סיפרנו שכל פעם שר' מענדל הי' מנגן ניג­ון זה הי' מתמוגג בדמעות).

באמצע ההתוועדות קמו כמה מן הנוכחים, וכשהם מלאי התלהבות הכריזו: מה אנו מדברים כל הזמן על געגועים לרבי ואיננו עושים מאומה. הגיע הזמן לעשות מעשה. צריך פשוט לנסוע לרבי בפועל ובפשטות!

נוסעי ה"רכבת" נסעו אכן לרבי בפועל

האחרים הסתכלו עליהם בתימהון: מה זאת אומרת לנסוע לרבי בפועל ובפשטות – שכחתם שאתם נמצאים מאחורי מסך-הברזל ברוסי' הסובייטית. שכחתם שאפילו דיבור ואולי אפילו מחשבה על רצון לעזוב את רוסי' עלולים להביא אתכם להיות סגורים ב"חד-גדיא" מאחורי סורג ובריח או באיזה מחנה-עבודה בסיביר. איזה מין דיבורים תלושים מן המציאות אלו "לנסוע לרבי בפועל ובפשטות"?!

אבל הללו לא היו מוגבלים בהגבלות הטבע ולא רצו בשום אופן להתחשב בשום דבר: מה זאת אומרת אי אפשר? אם רוצים באמת אפשר ואפשר! חייבים לנסוע לרבי בפועל ובפשטות!

 ומדיבור למעשה. הם הפכו כמה כסאות, סידרו אותם זה אחר זה, התיישבו עליהם, כמו שעושים הילדים הקטנים המשחקים בגן הילדים "רכבת", ועשו את עצמם כנוסעים לרבי!

האחרים, ואני ביניהם, מספר אותו יהודי, עמדו מסביב, ונדו להם: מה אתם משתטים, איזו מן שטות היא זו "לשחק בכאילו" בדברים שאינם ניתנים כלל למימוש.

אבל העובדות הוכיחו, ממשיך ואומר אותו יהודי, שכל אותם "משתטים" שישבו על ה"רכבת" הילדותית ו"נסעו לרבי" – קיבלו תוך זמן קצר את היתר היציאה הנכסף, והם אכן נסעו והתראו עם הרבי כחסידים. ואילו אנחנו, השפויים והמציאותיים, נשארנו שם. וכפי שאתם רואים אותי עכשיו, לא עמד לנו הכח לעמוד בניסיונות הקשים שהיו שם על שמירת התורה והמצוות. רק עכשיו, אחרי שנפתחו השערים לרווחה, הגענו לכאן, כאשר את מצבי ביהדות אתם רואים בעצמכם.

רבי בא לביתו – כי תלמידיו אמרו "האומר מת רבי יידקר"

בספר-חסידים^[11] מובא מהגמרא[12], שרבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, הי' בא לאחר פטירתו בכל ערב שבת לביתו, עושה קידוש ופוטר את הרבים.

וידוע מה שמביא הרבי מלך המשיח שליט"א^[13] בשם ספר-חסידים^[14] הוכחה מזה, שאצל צדיקים גדולים אין את העניין של "במתים חפשי"^[15], והם יכולים לקיים מצוות ואף להוציא אחרים ידי-חובתם.

מדוע הי' דבר זה דווקא אצל רבי יהודה הנשיא, מה שלא מצינו דוגמתו כמעט אצל אף אחד מכל התנאים והאמוראים הקדושים האחרים?

מבאר ה"בן איש חי" בספרו "בן יהוידע"^[16]: הגמרא מספרת אחרי כן, שבשעות האחרונות לחייו של רבי בעלמא דין, לא הסכימו תלמידיו בשום אופן להשלים עם המצב ומיאנו לשמוע על משהו אחר, גם בשעה שהמצב הי' נואש לגמרי. עד שגזרו ואמרו: מי שיאמר "מת רבי" יידקר בחרב!

משום כך, אומר ה"בן יהוידע", כיוון שהתקשרותם לרבם הייתה מופלאה כל-כך – לפיכך גם אחרי פטירתו המשיך הקשר בינו לבינם, דבר שבא לידי ביטוי בעובדה שהי' בא לביתו, עושה קידוש ופוטר את הרבים.

מי שרוצה – הרבי יהי' עמו פה למטה

הרבי מלך המשיח שליט"א אומר דברים דומים ואף מוחלטים יותר בנוגע  להסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ^[17]: "לכל אחד מראים לו מה שהוא רוצה לראות. כאשר חסיד מפרש את עניין הסתלקות הרבי כפשוטה, ורוצה לראות את העילוי של הרבי שנמצא מעלה מעלה, ושגן-עדן התחתון הוא תחתון בשבילו, ואפילו גן עדן העליון אינו מתאים לדרגתו, הוא אפילו יותר גבוה מהרקיע השביעי – כאשר חסיד מסתכל כך על הרבי, הרי הקב"ה שהוא טבע הטוב להיטיב, מראה לאותו חסיד שהרבי הוא באמת גבוה מאד, והוא מעל לרקיע השביעי. "אך כאשר החסיד מפרש את הסתלקות הרבי, כפי שהרבי מביא במאמר באתי לגני, הסתלקות שפירושו רוממות, אבל הרבי נמצא כאן למטה, אזי מראים לו מלמעלה איך שהרבי באמת נמצא כאן למטה, והחסיד רואה בעיני בשר את כל ההשפעות הנשפעות לעולם דרך הרבי".

ועל דרך זה והרבה יותר מזה בנדון דידן – כיוון שאצל הרבי הריי"צ סוף סוף הייתה הסתלקות, ולכן גם הי' מוכרח שיהי' ממלא מקום, מה שאין כן בדורנו זה, הדור התשיעי, ישנה מציאותו של משה רבינו "נשמה בגוף באופן נצחי"^[18] ולא תיתכן כלל וכלל הסתלקות הנשמה מן הגוף^[19]: "דער אויבערשטער איז א גוטער, און דער רבי איז א גוטער", הקב"ה הוא טוב והרבי הוא טוב. הרבי הוא בלי גבול ויכול הכל. והרבי אף אומר^[20] שמי שיש לו ח"ו ספק בזה – חסר לו ב"אנכי ולא יהי' לך", בעיקרי האמונה! אלא שהרבי הוא טוב האמיתי, טוב לכל אחד לפי מה שהוא, ולכן  מתייחס הרבי לכל אחד כפי שהלה מתייחס אליו.

מי שרוצה להפליא את מעלתו וגדולתו הנפלאה של הרבי, שהוא למעלה מעלה עד אין קץ, ואפילו הרקיע השביעי הוא ירידה לגביו, הוא נמוך מדי בשבילו, והרבי נמצא הרבה מעליו – מתייחס גם הרבי אליו כך, כמי שנמצא מעל לרקיע השביעי, למעלה מעלה, גבוה גבוה, רחוק ונפלא עד אין קץ ועד אין סוף, נעלה ונשגב עד מאד, אבל – רחוק, עד שכמעט ואין לו שייכות גלוי' אליו.

     אולם מי שרוצה להיות עם הרבי כאן למטה בעולם הזה הגשמי והחומרי, לדעת ולהרגיש כי הרבי קרוב אליו ושייך אליו ואוחז בידו ומורה ומוליך ומנהיג אותו – הרי הרבי הוא טוב, והוא אכן נמצא עמו כאן למטה, קרוב אליו מאד וביחד עמו, שייך אליו ומנהיג ומוליך אותו בפרטיות, כאן למטה בעולם-הזה הגשמי והחומרי.

חיים ארוכים, חיים אמיתיים, חיים בלי הפסק

בשיחת ש"פ חוקת, ט' תמוז^[21] אומר כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א:

"בשיחת י"ג תמוז אשתקד דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לענין החיים – חיים ארוכים, חיים אמיתיים, חיים בלי הפסק (חיים נצחיים) ..

"ובהקדמה – שכיוון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, הרי דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בעניין חיים נצחיים שנאמרו בי"ב-י"ג תמוז תש"ט דווקא (ולא בשנים שלפני-זה, תש"ח או תש"ז) – לפני הסתלקותו ביו"ד שבט תש"י – הם בודאי בהשגחה פרטית …

"בחג הגאולה האחרון בחיים חיותו בעלמא דין, הוצרך כ"ק מו"ח אדמו"ר להבהיר ("באווארענען") ולומר שענייני קדושה נצחיים הם, והוסיף לפרש בפרטיות (שלא יהי' מקום לטעות בכוונתו) הענין דחיים ארוכים, חיים אמיתיים שאין להם הפסק, כדי שלא נחשוב כפי שנראה בעיני בשר ח"ו (שהרי מציאות כזו אינה שייכת כלל בקדושה), אלא נדע שגם לאחרי ההסתלקות ישנו ענין החיים ללא הפסק, חיים נצחיים, אצל נשיא הדור, ועל ידו נמשך חיים נצחיים לכל הדור".

ובשיחת חג הגאולה י"ב תמוז תש"י^[22] מוסיף הרבי שליט"א באותו עניין:

"ובפרטיות יותר: בתיבת "חיים" – יכולים לפרש "פשט'לאך" שהכוונה לתורה ומצוות ש"הם חיינו" … ולכן מוסיף "חיים ארוכים" – שהכל יודעים שהפירוש ד"חיים ארוכים" הוא חיים כפשוטם, בגשמיות.

"וממשיך ומוסיף "חיים אמיתיים, חיים בלי הפסק": גם בחיים ארוכים ועד חיים בלי הפסק – יתכן שכן הוא מצד המקרה, היינו, שבפועל לא הי' הפסק, אבל הי' יכול להיות גם להיפך. וכיוון שבנדון-דידן מדובר אודות מצב שלעיני בשר נראה שנעשה הפסק, ויתירה מזה, על-פי שולחן-ערוך צריכים לעשות עכשיו כמה עניינים וכו', לכן מדייק "חיים אמיתיים, חיים בלי הפסק" – חיים אמיתיים ונצחיים שלא שייך בהם הפסק".

אם כך על רמז – איך להתייחס למילים מפורשות

המעניין הוא, שמעיון במקור הדברים – שיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בי"ב-י"ג תמוז ה'תש"ט^[23] – עולה, כי הרבי הריי"צ לא דיבר כלל על עצמו, אלא על האימרה הידועה שקיבל כ"ק אדמו"ר הזקן מרבו המגיד ממעזריטש, שקיבל מרבו מורנו הבעל-שם-טוב: "וואס געדענקסטו" (מה הינך זוכר)?

אימרה זו, אומר הרבי הריי"צ בשיחה שם, "הביאה חיות של תחיית-המתים לחסידים לדורותם. תחיית-המתים פירושה, חיים ארוכים, חיים אמיתיים. מיתה היא הפסק, וחיים ארוכים הם חיים ללא הפסק, שהם חיים אמיתיים. אין ענין של העדר החיים. זה יותר מאשר חיים (סתם)".

כלומר, הרבי הריי"צ לא דיבר כלל על החיים הנצחיים שלו, אלא על אימרה חסידותית שהביאה חיים נצחיים לחסידים.

אלא שהרבי שליט"א מתייחס לתאריך בו הדברים נאמרו, י"ב-י"ג תמוז האחרון לחייו הגשמיים של הרבי הריי"צ בעולם הזה, ומוצא בכך רמז, גם אם הוא נראה רחוק מהפירוש הפשוט של הדברים, לכך שגם אחרי ההסתלקות ממשיכים חייו הנצחיים של הרבי הריי"צ, ובהדגשה – שהכוונה היא לחיים ארוכים ונצחיים בעולם-הזה הגשמי דווקא (אם כי אינו שולל בזה שהייתה אז הסתלקות, כנ"ל).

אם כך מתייחס הרבי למילה אחת שנאמרה על עניין אחר, ומצליח למצוא גם שם רמז לכך שגם אחרי יו"ד שבט ה'שי"ת ישנם חיים ארוכים ונצחיים – אם-כן, כיצד עלינו, החסידים, להתייחס למילים מפורשות שהרבי חוזר ואומר שוב ושוב עשרות ואולי מאות פעמים, אודות דורנו "דור השביעי"^[24] לא רק כאיחול, אלא כקביעת עובדה, "הבטחה גמורה בתורה"^[25] שהוא עובר לחיים הנצחיים דלעתיד-לבוא בלי שום הפסק כלל?!

וכולם יודעים בדיוק מיהו "הדור השביעי", גם אם הרבי מוסיף שהדברים שייכים לכל הדור, אנשים נשים וטף^[26].

ואכן הרבי שליט"א קובע שמהנשיא נמשכים הדברים בכל אנשי הדור. כפי שאומר^[27] "ונשיא דורנו – יוסף שבדורנו – ש"לא מת" כמו יעקב אבינו ("אלה תולדות יעקב יוסף"), כידוע ש"נשיא ראשי-תיבות "ניצוצו של יעקב אבינו", ועל ידי ההתקשרות והביטול לנשיא הדור הרי זה נמשך בכל אחד ואחת מאנשי הדור" –

אבל הדברים מתחילים דווקא מנשיא הדור השביעי^[28] שדווקא אצלו לא שייכת שום הסתלקות ח"ו^[29] וממנו נמשך אחר כך בכל אנשי הדור, שכל דורנו זה אכן עובר ברגע הגאולה ללא הפסק בינתיים לחיים הנצחיים של הגאולה האמיתית והשלימה.

"קשה עלי פרידתכם" – שלא יהי' פירוד מצדכם

הרבי מדגיש כמה פעמים^[30]: "קשה^[31] עלי פרידתכם" – הפירוד הוא רק מצדכם.

מצדי, אומר הרבי שליט"א, אין שום פירוד. הנני קרוב אליכם בכלל ואל כל יחיד בפרט. אני נמצא עם כל אחד ואחד ממש כאן ועכשיו, ניצב עליו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. כל הנהגה טובה גורמת נחת רוח ומוסיפה בבריאות, וכל הנהגה הפכית ח"ו גורמת את ההיפך.

הרבי מושיט את ידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה והגדושה לכל מי שמוכן לקבל את היד המושטת, ונותן ומשפיע ומוליך ומנהיג על כל צעד ושעל. הוא מכיר כל אחד ועוזר ומכוון ומורה ומדריך בכל מקום ובכל מצב. הרבי מבין אותך גם כאשר אתה לא בסדר ועוזר לך לצאת ממצב זה ולהיות כפי שצריך להיות.

אבל מה שנדרש מאתנו, מכולנו יחד ומכל אחד ואחד, הוא – שגם מצדנו יהי' היחס באופן כזה. להתעקש להתייחס לרבי כמלך חי וקיים, לא ח"ו כמי שהי' רק בעבר אלא כרבי בהווה בכל רגע ועל כל צעד ושעל.

ולא רק "כאילו" – למרות שגם "כאילו", כאשר מתייחסים לכך בכל התוקף והאמת, הרי זה פועל ומשנה את המציאות בהתאם לרצונו של היהודי, כדברי הרבי פעמים רבות[32] שיהודי הוא בעל-הבית על כל מציאות העולם, וביכולתו לשנותה כרצונו, וכהוראת הסיפורים הנ"ל –

אלא בהרגשה ובידיעה וודאית שאכן כך היא המציאות באמת לאמיתה.

יש דברים ברורים שאינם יכולים להשתנות

     ושוב, נכון אמנם, וברור הדבר, שישנם דברים רבים שאינם תלויים בנו. דברים שהרבי שליט"א נותן לנו ופועל בנו ללא כל קשר מי אנחנו ואיך אנו נוהגים. ברור שההבטחה של הרבי תתקיים, ובוודאי כאשר הרבי עצמו מכריז כי זוהי נבואה שתתקיים בוודאות[33] והדברים אכן יהיו כפשוטם ללא שום ספק וספק ספיקא[34], אין שום ספק כי הדברים הם אכן כך. שהרי שום דבר שיבוא מצד הנבראים אינו יכול כלל וכלל ח"ו "לקלקל את התוכניות" למלך מלכי המלכים הקב"ה ולמשה עבדו, הרבי מלך המשיח שליט"א.

ובמיוחד בענייננו, הן בנוגע לחייו הנצחיים של נשיא הדור השביעי כאמור לעיל, והן בנוגע לבשורת ונבואת הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – שהעובדה שהרבי מלך המשיח שליט"א עומד בכל רגע לבוא ולגאול את כולנו, זו נבואה ברורה ששום דבר לא יוכל למנוע זאת או לעכב ח"ו. וכן העובדה שהרבי הוא נשיא של הדור כולו ושל כל אחד ואחד ואנשי הדור, גם היא אינה תלוי' בשום דבר.

     הרבי הוא הרבי של כ-ו-ל-ם. גם של אלו שאינם שומרי מצוות לעת עתה, גם של המנגדים, גם של הנלחמים נגד יהדות, נגד חסידות, וגם נגדו אישית. גם "הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים" מקבלים את חיותם אך ורק ממנו, מבחינת אחוריים, כמבואר בתחילת ספר תניא קדישא[35]. ובוודאי שהרבי שליט"א הוא במיוחד הרבי של כל אשר בשם חסיד חב"ד יכונה, יהי' מי שיהי', ואפילו אם השם חסיד אין זה אצלו שמו העצמי אלא רק כינוי בלבד.

     הרבי מלך המשיח שליט"א הוא טוב, טוב מוחלט, טוב נצחי, טוב שצריך להיות נראה ונגלה גם בגלוי לעיני כל – ולא מובן כלל וכלל באופן המבהיל ביותר איך ייתכן שעדיין לא רואים זאת כולם גם בעיני בשר. אבל זה לא משנה כלל וכלל את העובדה שלאמיתו של דבר, באמת לאמיתו, כך הם הדברים. 

אחד ה"כלים" העיקריים

     אבל בכל זאת לא לקחו מאתנו את הבחירה החופשית. הרבה מאד תלוי גם בנו, ובמיוחד בצורת ההנהגה שלנו כיצד אנו מסתכלים על הדברים, כי בכך קובעים אנו במידה מסוימת את המציאות.

כי למרות כל האמור ישנה הדגשה חזקה שרוצים מאיתנו שהפעולה תיעשה על ידינו דווקא, שאנו נפעל את הדברים. שהרי נצטווינו^[36] לעשות כל שביכולתנו לשם כך, ושהגאולה תהי' עניינו הפרטי והאישי של כל אחד ואחד^[37], ונאמר לנו פעמים רבות שזקוקים ל"אתערותא דלתתא" מצד התחתון דווקא וכו' וכו'.

     ואחד ה"כלים" העיקריים מצדנו לקבל את כל זה בגלוי הוא – נוסף ועוד לפני ה"קבלו מצוותי", לימוד תורתו ומילוי הוראותיו הקדושות, שהן המצוות והפרטים בהם נתן את עצמו, הרי עוד לפני כן ישנו – ה"אנכי ולא יהי' לך", "קבלו מלכותי"[38], הנקודה העצמית, הביטול וההתמסרות המוחלטים אל הרבי.

     ועוד לפני כן ישנה עצם מציאותו, ואופן ההסתכלות וההתייחסות שלנו אליו: אפשר להסתכל על הרבי כבשר ודם רגיל, שאמנם הוא נעלה ונשגב עד מאד, אבל גם הוא יש לו ח"ו אי אלו הגבלות – ואפשר להסתכל על הרבי כפי שהוא באמת, שאין לו כל הגבלות, בהיותו מחובר ודבוק ומיוחד במלך מלכי המלכים הקב"ה שאין לו שום הגבלות כלל וכלל.

     וכפי שמסתכלים – כך הרבי מתראה ומתגלה אלינו.

דווקא בפשטות ובפשיטות

       ודווקא בפשטות ובפשיטות, בלי הסברים למיניהם ובלי תירוצים. גם לא הסברים אמיתיים ונכונים. להציג את הדברים כעובדה קיימת, ללא שום נתינת מקום למשהו אחר בשום אופן, כפי הביטוי הידוע בחסידות "שאי אפשר להיות באופן אחר כלל" (ויחד עם זה, כמובן, הסברה במקום שצריך).

שכן עצם העמדת הענין לדיון ולמשא ומתן, נותנת כאילו אפשרות מסוימת לומר גם אחרת, גם אם המסקנה היא כראוי.

כדברי חז"ל^[39], שהרבי שליט"א מביאם פעמים רבות^[40], ש"כל דפשיט טפי מעלי טפי" – ככל שהדבר פשוט יותר ובא בפשיטות יותר, הוא טוב יותר ופועל יותר, כי הוא אמיתי יותר.

רואים בפשטות כי כאשר ניגשים להתפלל עם הרבי בפשטות, תוך ידיעה וקביעת עובדה שזו היא המציאות בפשטות, ללא שום הסברים, גם לא ההסברים האמיתיים אודות "קדושה^[41] לא זזה ממקומה" ו"במקום^[42] שרצונו של אדם שם הוא נמצא כולו" – אזי זו הופכת להיות ההרגשה וההנחה בנפש אצל כולנו.

כשמסבים להתוועדות עם הרבי בלי להצטדק ובלי להסביר אלא מתוך קביעת עובדה, ללא שום נתינת מקום לשום אפשרות אחרת, אזי כולם יודעים ומרגישים שזה אכן כך, וכן בנוגע לעוד ועוד דברים.

כי, כאמור, מי שמאמין כי הרבי הוא אמנם נשגב וגדול עד אין קץ, אבל כאן למטה, בתוך המציאות הגשמית והפשוטה, מתייחס הוא אל הרבי שליט"א כאל מי שהי' בעבר בלבד ח"ו, הרי גם מצד הרבי יהי' אליו היחס באותו אופן.

ואילו כאשר מתייחסים אל הרבי כ"שליט"א" בפשטות, בלי לנסות להסביר ולתרץ, אלא כעובדה פשוטה ששום דבר לא יצליח לשנותה, הרי גם מצד הרבי היחס הוא באופן כזה.

כפי שמתייחסים – כך מקבלים

הרבי הוא בלי גבול, הוא יכול הכל, אלא שהוא מתגלה לכל אחד כפי שהוא רוצה לראות ומחפש לראות.

ולכן, מי שמתייחס לג' תמוז כיום הסתלקות והילולא, עלי' לתורה, אמירת משניות ושאר מנהגי יארצייט, מי שמשתדל לכתוב ולומר דווקא את התארים הידועים –

אשר אפילו על רשב"י לא משמשים בביטוי זה, כפי שכותב הרבי במענה לשאלה למה לא נזכר על רשב"י "זי"ע"^[43]: "יש לומר על פי ביאור הראגצ'ובי דביצחק אין שייך זכירה כו' [=שכן הוא עצמו מגין], והרי דווקא לרשב"י נאמר בפירוש דמגין יותר מבחייו, ואמר שפוטר כו' עד כו'."

ועוד כותב הרבי^[44]: "הא דאמרי אינשי הלשון זי"ע רק על – כלשונו במכתבו – צדיקים אשר בגנזי מרומים ולא על צדיקים שחיים הם אתנו לאורך ימים טובים. ולדעתי הביאור בזה, כי צדיקים אשר חיים הם אתנו בעלמא דין נשמה בגוף, הנה הצדיק עצמו מגין – בתפילתו וכו' – וכלשון חז"ל שמביא גם כבוד תורתו במכתבו על הכתוב סר צלם מעליהם, משא"כ צדיקא דאתפטר, ולכן אז מזכירים זכותו".

אבל הוא מתעקש, בטענה שהוא חסיד אמיתי, לכתוב על הרבי את התארים הללו.

מי שלא מחפש למצוא את הרבי ב-'770' אלא במקום אחר, קדוש ככל שיהי', 

מי שנוסע אל הרבי להתרפק על זיכרונות העבר בלבד, לעורר את הגעגועים (דבר חיובי ונחוץ כשלעצמו) לימים המאירים כאשר ראינו את הרבי ושמענו שיחות ומאמרים, להיזכר במעמדים הנשגבים של תפילות והתוועדויות עם הרבי וכו' וכו' בבחינת זיכרון בלבד – כך מראים לו גם מלמעלה. גם הרבי מתייחס אליו כך, והשייכות שלו עם הרבי גם היא באופן כזה. הוא קיבל בדיוק את מה שרצה לקבל – זיכרונות ימי קדם בלבד, עם כל המעלות שבזה.

כי הרבי הוא בלי גבול ויכול הכל, והוא בעצם גם למעלה מכל גדר וגבול של חיים בכלל, אלא שהוא מתגלה דווקא בחיים גשמיים וגוף גשמי.

ולכן אם מישהו רוצה להתייחס אליו דווקא בצורה כזאת – וזה נכון עקרונית גם לפני ג' תמוז – הרי הרבי, בהיותו "טוב לכל", מתגלה אליו ומשפיע לו לפי שטותו. ובפרט שהוא טוען, און מיט א קאך (ובהתלהבות), שכך ראוי לנהוג על-פי תורה וכו'.

"אידן אנערקענען ניט אין גלות"

אך מי שמתעקש ו"מסרב להכיר בעובדות", אלא זועק "אין[45] אנו מניחים אותו", "אידן אנערקענען ניט אין גלות" (יהודים אינם מכירים בגלות). הוא נאחז בכל כוחו בכל הציטוטים הידועים משיחות הקודש. הוא טוען בכל להט נשמתו ללא הרף שגם בגדרי העולם הרבי חי וקיים ולא הייתה שום הסתלקות, כך שאין נתינת-מקום לתארים אחרים ח"ו ולמנהגי יארצייט.

הוא מאמין בזה שמלך המשיח הוא אכן "מאותן שחיים עכשיו" כפשוטם של דברים. וכל הענין של ג' תמוז אינו אלא על-דרך עליית משה רבינו להר בגופו ובנפשו להביא את הלוחות, כדברי האריז"ל^[46]. והרי רבינו הזקן[47] כותב על זמן זה שעליו נאמר בעיקר "דוד מלך ישראל חי וקיים"!

או כפי הביטוי בספר המאמרים עטר"ת^[48] "שאף על פי שכתובה מיתה בתורה, יש בה פירושים, אם לא יזכה תהי' מיתה ממש, ואם יזכה תהי' התעלמות, שיתעלם בעולמות עליונים כאליהו … התעלמות כאליהו וכמשה בהר, הרי זה אדרבה עלי' גדולה אל הגוף והכלי … ובגמרא סוטה ויש אומרים לא מת משה … ויש לומר דהיינו כענין התעלמות הנ"ל גם מצד הגוף".

ובכל אופן, אצל המלך המשיח זה הרבה יותר ממשה רבינו והרבה יותר מאליהו הנביא ומכל הצדיקים כולם – כיוון שדווקא הוא פועל את שלימות הבירור והזיכוך של הגוף ושל הגשמיות כולה, ועל ידו דווקא נעשית כל המציאות אמיתית ונצחית, בגלל האלקות הפורצת מכל מציאותה. ולכן דווקא בדורנו זה, הדור התשיעי, ישנה מציאותו של משה רבינו "נשמה בגוף באופן נצחי"[49] ולא תיתכן כלל וכלל הסתלקות הנשמה מן הגוף[50].

מי שנאחז בדברים אלו בכל כוחו ואינו מוכן לשמוע בשום אופן אף מילה באופן אחר כלל וכלל – הרי בזה גופא הוא פועל שגם היחס מצד הרבי יהי' כזה, ועד שזה פועל את ההתגלות השלימה לעיני כל בשר בפשטות בגאולה האמיתית והשלימה נאו.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!