הקרבנות נחת רוח לה'

מכירים את זה שכהורים, אתם מבקשים או אומרים דבר מה לילד, והוא מתחיל להתווכח, ולשאול, ולהקשות ולנדנד, ולטרחן, עד שכבר אי אפשר? ואז הדבר היחיד שנשאר לכם לומר הוא: למה? כי ככה אמרתי!

לא מכירים? J אז בואו נכיר…

השבת אנו פותחים את ספר ויקרא. ספר זה נקרא גם ספר הקורבנות על שום הפירוט הרב שיש בו לגבי אחת המצוות שהיו נהוגות במשכן ואחר כך בבית המקדש – הקרבת קרבנות.

אין ספק שכיום התפיסה וההבנה של עניין הקרבנות קשה שבעתיים בוודאי למול כל ארגוני זכויות בעלי החיים, הטבעונים ואנונימוס הצועקים גוועלד לנוכח כל פגיעה בבעלי חיים.

לאמיתו של דבר, התורה עצמה מחייבת יחס מיוחד לבעלי חיים ואוסרת כל התעללות או הצקה מכוונת לכל יצור נברא שהוא. ולא רק לבעלי חיים – גם לצומח, ואפילו לדומם. "בל תשחית" הוא איסור דאורייתא.

אם כן תמוה למדי העניין של קורבנות ובייחוד כאשר התורה מדברת על הקרבנות, היא משתמשת כמה וכמה פעמים בביטוי "ריח ניחוח לה'"

נשאלת השאלה- האם הקב"ה מריח את ריח הקורבנות כביכול ומתענג עליהם כמו זקן שמריח טבק בבית הכנסת?

ממהר רש"י לפרש: "נחת-רוח לפניי, שאמרתי ונעשה רצוני"

כלומר הביטוי ריח ניחוח מסמל בעיקר נחת רוח של הקב"ה מפעולת הקרבנות.

ושוב, חוזרת השאלה על עצמה,למה לקב"ה יש נחת מפעולה של הקרבת קרבנות? מה בכלל העניין בזה? האם לקב"ה יש כביכול נחת מריח שוווארמה קבוע בבית המקדש? האם בזבוז ממונם של ישראל על צאן ובקר העולה קרבן לה' הוא סוג של תענוג אלוקי מוזר? מה חטאו הכבשים התמימים?

שאמרתי – ונעשה רצוני

נשים לב לסייפא של דברי רש"י: שאמרתי – ונעשה רצוני.

זוהי הנחת.

ישנן בתורה סוגי מצוות שונים – עדות, חוקים ומשפטים. לכל סקציה יש רמת הבנה שונה אם בכלל. ישנן מצוות שניתן להבין ולתפוס בשכל (מזוזה). ישנן שמתחייבות מעצם הקיום האנושי (כיבוד הורים) וישנן כאלה שלא ברור ולא מובן כלל בשכל האנושי מה טיבן ומה עניינן. אלא דבר אחד עומד בבסיסן – קבלת עול. לעשות, גם בלי להבין.

בפנימיות, תורת החסידות מסבירה באופן מפתיע ובלתי צפוי כיצד בעלי חיים מעצם בריאתם נועדו לפעולות שלמעשה מעלות אותם מדרגת חי לדרגה גבוהה יותר שמחלצת מהן את הניצוץ האלוקי שטבוע בהן כמו בכל נברא בעולם הזה, אך זה דיון נפרד, פנימי ועמוק יותר למתעמקים בו.

בפועל, הקב"ה מבקש מאיתנו דבר אחד: תעשו בלי להבין. בלי לשאול. בלי להקשות. נכון שיש לכם שכל – אני נתתי לכם אותו. יש לכם לב, יש בו רגשות. כל אלו תכונות אנושיות מוגדרות: לחפש את ההגיון, את הדבר הנכון, את המוסכמה והגושפנקא הרעיונית. אך מה קורה כשהן אינן בנמצא?

האם גם אז נהיה נאמנים לציווי האלוקי?

זה המבחן.

יהודי נבחן ביכולת שלו ללכת אחר דבר ה' למרות שהדבר אינו מובן ואינו נתפס ואפילו נוגד את שכלו. למה? ככה. שאמרתי ונעשה רצוני.

בעולמות עליונים, או במבט רוחני עמוק, אפשר לתפוס דברים גבוהים יותר, אבל זו לא חוכמה. ברגע שיש הבנה והתלבשות הדבר בשכל, הרי שקיום הציווי נעשה נוח יותר. הנחת רוח הגדולה ביותר לקב"ה היא עצם הקיום של הציווי. עם או בלי תשובות לשאלות.

זו גם המשמעות הפשוטה של קרבן העולה – שכולו לה' ואין לאדם כל הנאה ממנו. כשיהודי מקריב קרבן זה הוא מראה, שאין הוא חושב כלל על עצמו ועל התועלת האישית שלו, אלא על הקב"ה ועל מילוי רצונו.

לכן נחת-הרוח שקרבנות אלה גורמים גדולה ביותר, עד שמשום כך נקרא הקרבן "ריח ניחוח" – "נחת-רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני". זו עבודת-ה' צרופה, נקייה מכל סיג של כוונה ותועלת אישית, והיא גורמת תענוג גדול ונחת-רוח מיוחדת למעלה.

שנזכה!

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לב, עמ' 1)