פרשת שמיני – פרשת פרה – עניינה רצוא ושוב

הקראת כתבה
יום שלישי כ׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ו
את פרשת פרה קוראים בשבת לפני שבת החודש – ניסן – פרשה שעניינה רצוא ושוב, התעלות ורגיעה. דבר המאפיין את כל החיים שלנו. הכיצד?…
מאת ברכה טברדוביץ
טבע

 

 

רגיעה והתעלות – האם זו סתירה?

לא פעם אנו מבקשים ומאחלים זה לזה: שתהיה לך שלווה אמיתית, מנוחת הדעת. בעידן הריצות, התפקידים המרובים, אנו נדרשים לפסק זמן, למנוחה, לרגיעה.

סמוך לחג הפסח, בו אנו ובמיוחד הנשים נדרשים לעמול, לנקות ולקרצף, לבשל ולארח, איחול זה של מנוחת הנפש הוא מתאים ביותר.

האם אלו מהווים סתירה למילוי תפקידנו בעולם באופן של “רצוא ושוב”?

באופן של התעלות רוחנית, לימוד, תפילה, התעמקות יחד עם התעסקות גשמית והעלאתה לקדושה? הרבי אומר[1]:

“יהודי אינו יכול לנוח ולהישאר על עמדו במקום ובדרגה. הוא נמצא בתנועה מתמדת ומרוצה, רצוא ושוב. כלומר, אין הוא מסתפק לעולם בעבודתו הקודמת, אלא כל הזמן הולך ועולה מחיל אל חיל”.

האם שתי תנועות אלו בנפש מהוות סתירה? מחד – רגיעה, ומאידך – מרוצה?

 

ריצה, התעלות!

מסופר על סבי[2], ר’ מאיר בליז’ינסקי, שלימוד ה”תניא” והחסידות היו כל חיותו ועצמותו, שבאחת השבתות ברמת גן, בשנת תרצ”ז, לימד ר’ רפאל (פולע) כהן ניגון לא מוכר בבית הכנסת, והוא נדבק בניגון, אלא שכמה נעימות מהניגון נשכחו ממנו. באחד מימי השבוע, כאשר הוא רכוב על החמור באמצעותו חילק לחם, פגש בבנו של ר’ פולע, הלוא הוא ר’ יואל כהן, לימים ה”חוזר” של הרבי, ושאלו האם זוכר את הניגון. הוא החל לנגן, ור’ מאיר בהתלהבותו ירד מהחמור והצטרף אל הניגון, ויחד ניגנו ברחוב הרמת־גני בקול רם מתוך התלהבות רבה. כאשר סיימו, הביטו ימינה ושמאלה והחמור איננו, הוא ברח הרחק מאיתם. הרי זו דוגמא לעבודה בבחינת “רצוא”. האם סוג עבודה זה מתאים לנו ובמיוחד לנשים?

 

רגיעה, התיישבות!

נתבונן לעומק, וננסה להבין את משמעות העבודה של רצוא ושוב. עבודה זו כשמה כן היא: רצוא – תנועה של ריצה, עלייה. לכל דרגה אליה הוא מגיע, אין הוא מסתפק בה, ושוב – הוא מיישב דרגה זו בתוכו. קולט, חש, מרגיש, פועל בהתאם, עד שהעניין נעשה בו טבע שני. ולאחר מכן, נעשה אצלו תיכף רצון חדש ליותר, בבחינת רצוא – מי שיש לו מנה רוצה מאתיים. ולאחר מכן הוא ממשיך זאת בשוב, וכך דרגה למעלה מדרגה. הדוגמא לכך היא טיפוס בהר… האם ניתן כל הזמן לטפס?

עבודה זו מקפת את האדם בכל ענייניו. הן בענייני תורה, הן בענייני מצוות, והן בענייני הרשות בעבודת החולין של יהודי.

התעלות ורגיעה בענייני תורה

פלפולי התורה הם באופן של רצוא ושוב. יגיעה ועמל בסברות קושיות ותירוצים, עד שמיישב את העניין, וכשמגיע לעומק – מתעוררת אצלו שוב קושיה נעלית ועמוקה יותר, ולאחר מכן הוא מתרצה, וכן הלאה והלאה. לכן תלמוד ירושלמי, שעניינו הלכות פסוקות בלי פלפול עמוק, נכתב כמאה שנה לפני תלמוד בבלי[3], שעניינו סברות ותירוצים, ו”הוא יותר ארוך ומבואר”[4], ונעשה בו בירור יותר באמיתת העניינים, כי העבודה היא מן הקל אל הכבד, מן התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי.

 

התעלות ורגיעה בענייני הצוות

גם העבודה בקיום המצוות היא באופן של רצוא ושוב. על ידי המצוות מתעלים לדרגה גבוהה, וממשיכים ומורידים אלוקות למטה. כמו כן ההמשכה וההעלאה היא בסוגי המצוות השונים – עשה ואל תעשה. גם קיום המצוות עצמו הוא באופן של רצוא ושוב. הן באיכות – קיום המצווה בהידור רב יותר, עד שנעשה לו כהרגל, ואז מתעלה עוד יותר, והן בכמות – באופן של מצווה גוררת מצווה[5], עד שאין הוא יכול לנוח, ורץ לדבר מצווה נוסף.

 

התעלות ורגיעה בענייני הרשות

עבודת הרצוא ושוב באה לידי ביטוי גם בעבודת האדם בענייני חול, כשכל ענייני החול אצלו הם קודש, שהרי כל עניינו הוא להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה בכל הווייתו. היהדות והחסידות מקפת את האדם בכל נשימה ונשימה – “כל מעשיך יהיו לשם שמים”, שגם בזה לא ינוח ולא ישקוט אלא תמיד יתעלה ויגדל, רצוא ושוב.

דוגמא לעבודת הקודש בענייני החול ניתן לראות מאדמו”ר הריי”צ[6], שבצעירותו נסע בשליחות אביו הרבי הרש”ב לאסיפת הרבנים עם אחד מזקני החסידים. כשהיו באכסניה, מזג אותו חסיד לעצמו כוס תה ושתה חצי ממנו. אמר לו הרבי הריי”צ – דע לך שכל אחד משני החצאים של הכוס מקנא בחצי השני. חצי הכוס שלא שתו אותו מקנא בחצי הכוס שכן שתו אותו: חצי זה זכה שישתו אותו ויעלו אותו לקדושה, אבל אני, מי יודע מה יעלה בגורלי… ואילו מחצית הכוס ששתו אותה מקנא במחצית הכוס שלא שתו אותה: אותי הוא כבר קבר (כלומר, יחסית למה שהחסיד היה יכול לשתות לשם שמים זה עדיין לא נחשב כראוי), אבל היא – עדיין יש לה תקנה… כלומר, עבודת הרצוא וההתעלות אין לה שיעור.

 

התעלות ורגיעה בעבודת התשובה

ניתן לגלות סוג עבודה זה אצל הילי, שסיפור חזרתה בתשובה הוא דוגמא לעבודת רצוא ושוב, לאט אבל בטוח. תחילה החליטה לא לעבוד בשבת. אף שעדיין לא שמרה על השבת, אבל החליטה, מתוך מסירות נפש, להסכים לעזוב עבודה, אם וכאשר לא מסכימים לתנאי השבת. אך הרי מצווה גוררת מצווה, ושמירת השבת הפכה להיות עניין בחיים. ואף שעדיין לא הבינה מדוע, ותמהה האם ההחלטה נכונה היא, אך משהו מבפנים לא נתן לה “לשבור” את ההחלטה.

המעניין הוא, מספרת הילי, שעדיין לא הייתה כלי לעלייה זו, ולכן זוכרת את עצמה עייפה וכבדה מאד בשבתות הראשונות. ומעבר לסעודות ומעט שיחה, ישנה כל השבת…

אחר כך, בחוץ לארץ, התחילה להתבונן ולראות, שהקב”ה הוא הזן ומפרנס, והוא המנהל את העולם. ואז התחילה ללכת לבית הכנסת, ופתאום לקבל כוח, לקום מוקדם, להתפלל ולחיות. אך הטיפוס בהר ממשיך, ב”ה, ואם עד אותה תקופה עבודת הרצוא ושוב הייתה באיטיות, הרי משהגיעה לארץ, ומהרגע שברור היה לה שהרבי הוא ראש בני ישראל, והרבי מקרבה, וגם עונה לה על כל שאלותיה, הרי נשברו המחיצות, והרצון ללמוד ולדעת החל להיות בתקפו. וכך מדרשת “פנימיות” ברמת אביב, המדרשה שהרבי שורה בה במלוא עצמתה, נותנת מענה, ב”ה…

מהר מאד רצתה להגיע למקור – לבית חיינו ל־770. תשובת הרבי דרך אגרות הקודש לא מותירה ספק, הרבי מדבר על ויזה לנסיעה ומסיים באיחול של “פסח כשר ושמח”, אך מניין הכסף? מתקשרים הביתה… האם בשמעה על כיסופי בתה, אמרה שאולי כדאי לבדוק בקשר לפיצויים לגבי תאונה שארעה ארבע שנים לפני כן. לא היה זה רעיון הגיוני, מאחר וכל אותם שנים רק דובר בעניין, אך הרי אנו מדברים אודות עניינים שמעל הטבע… היא מתקשרת ללשכה, והפקידה אומרת לה: ביקשתי היום שיתקשרו אלייך. הצ’ק מוכן…

סיפור אישי זה, יש בו מן הדרמה. אך כיצד ניתן להחדיר בתוך שיגרת החיים את הכוח לעבודת רצוא ושוב? את הכוח, אומר הרבי, מקבלים משבת פרשת פרה. בפרשת פרה נאמר “זאת חוקת התורה”[7], ולא “זאת חוקת הפרה”, כי מצוות פרשת פרה היא כללות התורה כולה[8]. בה משתקפת העבודה של רצוא ושוב, וממנה ניתן הכוח. כיצד?

 

התעלות ורגיעה בעבודת פרה אדומה

קריאת פרשת מצוות פרה אדומה בבית הכנסת בשבת פרה, עניינה שיהודי ישמע את הקריאה, על מנת ללמוד[9] מזה בנוגע לעבודתו ב”לתקן הדעות וליישר כל המעשים”[10].

בעבודה זו שני עניינים, שמורים על עבודת “רצוא ושוב”:

* שריפת הפרה לאפר – ולא רק חלקים מהפרה, אלא כל כולה. “ושרף .. את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף”[11], וגם מעצי המערכה נשאר רק אפר.

אש בטבעה רוצה לעלות למעלה[12], אל שורשה ומקורה, ולכן תמיד האש מרצדת ומהבהבת, ולולא הדבר הגשמי בה היא נאחזת, הייתה האש עולה למעלה – דבר מורה על עבודת ה”רצוא”.

* נתינת מים חיים לתוך האפר – “ונתן עליו מים חיים אל כלי”[13]. ערבו את האפר עם המים, ומזה הזו על טמא המת על מנת לטהרו.

מים הם בתנועה של המשכה, “מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך”[14], וכאשר הם נמצאים במישור או במקום נמוך, הרי הם עומדים – מורה על עבודת ה”שוב”.

בעבודת פרה אדומה מתגלה החיבור של שתי העבודות האמורות. האש עם המים, הרצוא עם השוב, ההתעלות עם ההתיישבות.

 

התעלות ורגיעה בחיבור הנשמה עם הגוף

האדם עצמו הוא חיבור של הנשמה – שעניינה הוא רצוא, “נר ה’ נשמת אדם”[15], ש”חפצה וחשקה בטבעה לדבק בשרשה ומקורה בהקב”ה”[16] – עם הגוף, שיסודו מעפר, וטבע העפר לרדת למטה. סימן החיות והחיבור של הנשמה עם הגוף, היא התנועה – הלב הפועם, הדופק המורכב משתי תנועות של כיווץ ושל התפשטות – של רצוא ושוב.

להיות בתנועה מתמדת של רצוא ושוב אין זה מן הדברים הקלים, זו היא עבודה. אך אין ניתן לאדם אלא לפי כוחותיו, והכוח לעבודה זו ניתן ליהודי משבת פרשת פרה, שכאמור זה הוא עניינה – רצוא ושוב. השילוב, העלייה המתמדת ובאופן של התיישבות, לכל האנשים בכל המצבים, הן בלימוד תורה, הן בקיום המצוות, הן בכל פעולה ועשייה, הכוח לעלייה וההתיישבות, לתאוצה ולרגיעה נשאב משבת פרה לכל השנה כולה.

הרצוא והשוב טבועים ביהודי מעצם מהותו. ולכן כאשר הוא אינו פועל בכיוון זה, אין בו את ההגשמה העצמית הנותנת כוח להמשך, הנותנת סיפוק של מילוי התפקיד בעולם. ולכן אין עבודה זו מהווה סתירה למנוחה ושלווה, כי “מתוקה שנת העובד”[17] – מתוקה עבודת ה”שוב” הבא אחרי ולפני עבודת ה”רצוא”.

 

התעלות ורגיעה בניקיון הבית

פרשת פרה נקראת בין חג הפורים לבין חג הפסח, ולא בכדי. שהרי על ידי זה עמל הניקיון מקבל משמעות שונה. עבודות השפשוף והקרצוף מזכירות לנו את להט התנועה של רצוא ושוב. עבודת הגיהוץ, הדחת הכלים, כיבוד הרצפה, הברקת כלי הכסף, כיבוס ידני ועוד, עבודות אלו מתהוות מתנועה מתמדת של רצוא ושוב.

ראשית עלינו לזכור שזוהי עבודת קודש, ניקיון הבית קודש הוא, להוציא את החמץ מן הבית. אך אל לנו לשכוח, שהתנועה היא לא רק רצוא – להגביר את הניקיון ללא כלים, ללא הגבלה, למעלה מהכוחות. התנועה אמורה להיות גם בשוב – בהתיישבות, לפי הכוחות והיכולת. כפי שאמר הרבי לאחת הנשים שפנתה והתלוננה על עומס העבודה והלחץ לפני חג הפסח: “אבק הוא לא חמץ, והילדים אינם קרבן פסח”. הלחץ משרה אווירה שלא הולמת את העבודה של “רצוא ושוב”, שלא מתאימה לעבודת קודש.

כ”ק אדמו”ר המהר”ש נ”ע סיפר: פעם, בראש השנה, לאחר שאמר הרב הקדוש מברדיטשוב את ה”יהי רצון” שלאחר תקיעת שופר, על המלאכים היוצאים מן התקיעה, שברים, תרועה, תקיעה (קשר”ק), הוסיף ואמר: אב מתוק, אב רחום, אם המלאכים היוצאים מן השופר שתקע בו לוי יצחק בן שרה סאשע חלשים המה, יבואו המלאכים הקדושים והבריאים שנבראו מן העבודה והיגיעה אשר עבדו ועמלו עמך בני ישראל לפני פסח, כאשר הם עמלים עם ק’ראצן – גירוד, ש’אבן – החלקה, ר’ייבן – שפשוף, ק’אשערן – הכשר כלים לכבוד חג הפסח להידור מצווה, וימליצו טוב בעדנו, אמן!

עם משמעות עמוקה כזו על עבודות הפסח, עלינו להתכונן לחג הפסח ולנקות את הבית מתוך שמחה ועליצות, מתוך תחושה של מילוי השליחות.

 

התעלות ורגיעה בבחינת תיקון עצמי

אך הרבי לא מסתפק בכך. באמצע העבודה עלינו לזכור גם את האחר, את אלו שאין להם הן מבחינה פיזית, לתת “מעות חיטים”. וגם זה באופן של רצוא ושוב, לחפש את גבאי הצדקה, ולתת בשפע הן בכמות והן באיכות. וכן לזכור את אלו שאין להם מספיק את הידע והרצון, לצאת ולהשפיע גם על הזולת את העבודה באופן של רצוא ושוב בכל העניינים של תורה, מצווה וענייני הרשות.

עלינו גם לזכור את התיקון העצמי באופן של רצוא ושוב. אילו היינו בבחינת “צדיק” שלבו חלל בקרבו כי הרגו בתענית, וכל כולו קודש לה’, היינו מבינים רק מצב של “רצוא”, אך היות והמלחמה בין שתי הנפשות היא מתמדת, הרי שזו היא חוויה של רצוא ושוב!

השוב הוא לא לשקוע בתוך הכאב, בתוך הפחד, ולהיות שם[18]. אלו מקבעים אותנו, גורמים לנו לשקיעה, להצטברות, להתכווצות, לתחושת היות קרבן, לשתיקה רועמת. תחושה זו של “גב אל הקיר” – אין מוצא, מהווה נקודת מפנה. הבחירה היא לאן פנינו מועדות, האם חס ושלום כלפי מטה, והאדם כעומד על ההר ובונה לעצמו חומות מגן. בצפון מפני הרוח, בדרום מפני החמה, במזרח מפני הליסטים ובמערב מהחשש להשאיר צד פרוץ. חומה זו היא חומת כלא, כלא של חשיבה, של הרגשה, של תחושה ושל עשייה.

אך הבחירה שלנו יכולה להיות ההתייחסות אל המצב כאל נקודה של זינוק ועלייה, של “רצוא” לדרגה גבוהה יותר. ה”שוב” בבחינה זו היא רק נגיעה במצב, לא השתקעות בו, כי ידיעת המחלה חצי תרופה, באופן של ירידה זו צורך עלייה. הפחד או הכאב יכולים ליצור בתוכנו איזו “הארה” שלא הייתה מבריקה ללא המצב שנוצר, איזה הומור על המצב, שינוי, הרפתקאה, חידוש, עונג. כל אלו ביכולתם להסניק אל על ולחוש אלוקות בגילוי. רצוא שלאחר השוב. שהרצוא הבא לאחריו הוא ברמה גבוהה לאין ערוך.

 

איחוד עשר הפרות האדומות

עלינו לזכור, שאחת המצוות החשובות באפר הפרה האדומה המטהר את טמא המת היא, לשמור למשמרת, כמו שנאמר שאת אפר הפרה חילקו לשלושה חלקים[19]: “אחד ניתן בחיל, ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות. זה שמתחלק לכל המשמרות היו הכוהנים מקדשין ממנו, וזה שניתן בהר המשחה היו ישראל מזין ממנו, וזה שניתן בחיל היה מוכן ומוצנע, שנאמר[20]: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, מלמד שמצניעין ממנו. וכן היו מצניעין מכל פרה ופרה ששורפין, בחיל”. והרמב”ם ממשיך: “ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנית, ראשונה עשה משה רבנו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי”ר”.

הרבי בשיחתו[21] מבהיר, שאיחוד כל עשר הפרות מלמד אותנו שני עניינים חשובים בעבודתנו:

* להשאיר להמשך הדורות – לדעת שבעבודתנו בהווה, עלינו לתת את הדעת על כך, שנפעל באופן שיש בו לפעול על כל המשך הדורות, על זרעו וזרע זרעו, וגם על ילדים אחרים ויהודים בכלל, כך שהוא מעמיד דור ודורות ישרים יבורך, עוסקים בתורה ובמצוות – “חוקת התורה”, כל התורה כולה, בב’ הקווים של רצוא ושוב.

* העבודה נשענת על דורות קודמים – יש לזכור, שעבודתנו בהווה היא המשך של כל העבודה של כל הדורות שלפני כן – הדורות הקודמים, עד להורים הראשונים – האבות והאמהות. כי עבודתנו היא תוצאה של חינוך כל הדורות שלפנינו. יש לדעת, שכל עבודה הנעשית בבחינת רצוא ושוב, יש בה משום השפעה לדורי דורות, והכוח הוא מדורות קודמים – כננס על גבי ענק.

 

החלום ופשרו

הסיפור הבא ימחיש לנו, שהכוח אכן ניתן לנו מהדורות הקודמים: הייתה בחורה שחיה בוורשה כפולניה לכל דבר. בהגיעה לגיל שמונה עשרה החלה לחלום, שאשה אחת מגיעה אליה ואומרת לה דברים, שהיא איננה מבינה. החלום נשנה מספר פעמים, עד שבצר לה פנתה אל הוריה, אולי ידעו להבהיר לה את פשר החלומות.

האם החליטה להודות, ואמרה לה: זו ודאי אמך, שהופיעה אליך בחלום. וכאן סיפרה לה את תולדות חייה. לאחר האקציה בוורשה, הלכה עם ידידה גרמנייה, על מנת לקחת שלל. לפתע צדה את עיניה של חברתה תינוקת מכורבלת בשמיכה. היא פנתה ואמרה: נראה שהתינוקת עדיין נושמת. לך אין ילדים, קחי אותה כבתך, ואני לא אגלה את העניין לאיש.

וכך גידלתי אותך. אך אמך כנראה דורשת, שעליך לדעת את היותך יהודיה. גם שמך ידוע לנו, שכן האם רקמה את השם על השמיכה.

הבחורה גדלה ונישאה לגוי פולני, אך לשני ילדיה סיפרה על מקורם היהודי. חשקה נפשו של הילד לדעת על מהותו של עמו – עם ישראל, וכך נפגש עם ‘השליח הנודד’ – הרב גליק, שהיה מגיע לשם מפעם לפעם. לאחר שלמד עמו, החליט שהוא רוצה ללבוש ציצית. כמובן, שבתנאים ההם הדבר היה בלתי אפשרי. במשך הזמן עזב הבחור את המקום, ונסע לישיבה בארצות הברית, וב”ה הקים בית חסידי לתפארת. גם אחותו הלכה בעקבותיו…

האם מלמעלה עמדה על המשמר. כל מעשה שאנו עושים או יודעים שנכון לעשותו אלא שיש מניעות ועיכובים, עלינו לזכור, שיש בידינו את הכוח, כוח מהאבות והאמהות שלנו עד אבות ואמהות האומה. וכן יש בידינו את כוח ההשפעה לעתיד האומה, עד ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!!!

 

התעלות ורגיעה לקראת ביאת משיוז

בדורנו אנו, עבודת הרצוא ושוב מקבלת משמעות עמוקה יותר, שהרי היא נוגעת לעניין של “אחכה לו בכל יום שיבוא”. שיהודי לא יכול לנוח עד שיביא את משיח צדקנו, ולכן הוא רץ לעשות כל התלוי בו – במעשינו ועבודתנו – לסיים כבר את העבודה האחרונה, השיריים, שיריים אחרונים של עבודתו, על מנת להביא כבר את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא, והעבודה של רצוא ושוב מתחדשת ומקבלת מימד גבוה עוד יותר, עדי נזכה לפרה העשירית בהתגלות מלך המשיח נאו.

 

 

מקורות

 


[1] ע”פ פרשת פרה-כי תשא תש”נ.

[2] ורבים השיב לתורה וחסידות.

[3] לשון הרמב”ם בהקדמתו לספר הי”ד.

[4] החינוך בהקדמתו לספרו.

[5] אבות פ”ד מ”ב.

[6] מסיפורי המשפיע ר’ שלמה חיים קסלמן.

[7] חוקת יט, ב.

[8] לקו”ת חוקת נו, א.

[9] שיחת ש”פ צו, פ’ פרה תשמ”ט.

[10] לשון הרמב”ם סוף הלכות תמורה.

[11] חוקת יט, ה.

[12] ס’ השיחות תשמ”ט עמ’ 283.

[13] חוקת יט, ז.

[14] תענית ז, א.

[15] משלי כ, כז.

[16] תניא פרק יט

[17] קהלת ה, יא.

[18] פחד כאב וחברים אחרים.

[19] רמב”ם הל’ פרה אדומה ספ”ג.

[20] חוקת יט, ט.

[21] ש”פ צו, פ’ פרה תשמ”ט.

 

פרסום תגובה חדשה

test email