בין 7 ל-8

המספר שמונה מסמל ביהדות את העל טבעי. העולם נברא בתוך גדרי הטבע – שישה ימי בריאה ויום אחד של מנוחה, סה"כ שבעה ימים, בהם העולם מתנהל כסדרו. שמונה הוא מה שמעל לטבע או כמו שמובא בספרי חסידות: "שבע – זה טבע, שמונה – זה מעל הטבע". תשכיבו את הספרה שמונה על צידה ותקבלו את סמל האינסוף.

לא בכדי חג חנוכה נחגג בשמונה ימים, ולא סתם את ברית המילה עורכים דווקא ביום השמיני להיוולדו של תינוק. השמיני מסמל מה שמעל לשכל האנושי. מה שנמצא מעבר לתפיסות של הגיון, הבניה תרבותית וחברתית, הרגלים ומתודות.

פרשת שמיני טומנת בחובה את סוד ה-8

פרשתנו פרשת שמיני טומנת בחובה את סוד השמונה, הסוד שמעל לטבע, ומשמה משתמע כך.

הפרשה עוסקת בתחילתה בתרגולת הקמת המשכן ופירוקו. שבעה ימים הקימו ופרקו את המשכן וביום השמיני הקימו אותו שוב שלא על מנת לפרקו (קודם היציאה לנקודת המסע הבאה במדבר), אלא על מנת להתחיל לעבוד בו. עבודת הכהנים במשכן היא למעשה הריטואל הדתי רוחני שבני ישראל נזקקו לו בהיותם דור יוצאי מצריים, שהורגל בעבודת אלילים ועל כן נזקק לכלים מוחשיים ולעבודה כדי להשיל מעליו את כבלי הגלות ולהתחבר לאלוקות. הווי אומר, מעבודה זרה, לאמונה בא-ל אחד אך לא ב"בום" אלא באופן של הבנה, השגה ועשיה כאשר ברור כי כל העשיה הזו מכוונת למעשה לעבודה פנימית בנפש ככתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (ולא בתוכו).

בהמשך, מובא הסיפור הדרמטי של נדב ואביהוא, שני בני אהרון הכהן שהיו להוטים כל כך לשמש בקודש ונפשם כלתה לאלוקות עד כי פרחה מגופם. יש פרשנים המדברים על כך שחטאו ויש המסבירים כי השתוקקותם לאלוקות היתה מעבר ליכולת אנושית ועל כן נפרדה נשמתם מגופם. כך או כך, אין זו הדרך שבה ה' רוצה שנעבוד אותו.

סוף הפרשה, באופן מפתיע ובלתי קשור לחלוטין בעלילה (לכאורה), מדבר על… אכילת שקצים ורמשים והאיסור בכך. למה שבן אדם ירצה בכלל לאכול רמשים? הפרשנים מדברים על עניין זה כאכילת דבר שהנפש משקצת אותו, משל הלכנו בשוק עממי בסין או תאילנד ומישהו מציע לנו לאכול ג'וק מקורמל על מקל (איכס!)

מה בכלל הקשר בין אותה סצינה נשגבת של היום הראשון לעבודת המשכן, דרך מות בני אהרון ועד איסור אכילת שקצים ורמשים?

דומה הדבר לגרף המתחיל מנקודת שיא ומתרסק כלפי מטה במהירות.

ברור כי אין כאן חיבורים סתמיים וכי יש שיעור שאנו צריכים ללמוד, ותורת החסידות מגלה לנו מהו.

המשכן היה שיא רוחני אליו הגיעו בני ישראל, כבר במסעם במדבר. זו היתה אפשרות להתקשר עם עבודת השם באופן מוחשי ומעשי. משם נולדה סיטואציה של שניים מבני אהרון שנפשם כלתה לאלוקות ומתו. מדוע? כי מעמדם הרוחני שהיה כה גבוה תעתע בהם, והם לא צייתו להוראות המדוייקות של עבודת המשכן, יתכן שהם חשבו שהם 'מעל' לנהלים, ובכך מצאו את מותם בשל הכנסת אש זרה למשכן.

ובסופו של דבר מגיעים אנו לאזהרה מפני אכילת שקצים ורמשים שהאינסטינקט הטבעי הוא למאוס ולגעול בהם ועדיין, יש כאלה שיכולים להגיע למצב שבא להם להתנסות בקוקטייל נמלים עם שוקולד.

המפתח להבנת העניין, אומרת תורת החסידות הוא – התבטלות וקבלת עול.

יכול אדם לטעון כי שכלו, מעמדו הרוחני, הייחוס שלו, הלמדנות שלו, התארים והידע שרכש הינם מספיקים בכדי לעמוד בסטנדרט רוחני ואישי גבוה. אין לו צורך לא במצוות ולא בציווים. אלוקים נמצא אצלו בלב, והוא עובד אותו בדרכו (או לא עובד, סתם מתבונן בו, מתחבר, בלשון העם) אלא שמצב כזה הוא בעייתי, מכיוון שפרשנות אישית, כפי שנתנו נדב ואביהוא לעבודה במשכן יכול להגיע למקומות לא רצויים ואף למצבי אבסורד עד לבחירה בדברים שאותם הנפש משקצת ומתעבת.

באה הפרשה ללמדנו, לא משנה כמה חכמים, נבונים ומלומדים אתם, כמה ההגיון שלכם מבריק והטענות שלכם מלוטשות. כל עוד לא תקבלו על עצמכם באופן הפשוט את הציווי האלוקי, לא תוכלו להתחבר נכון לתפקידכם ולפוטנציאל הגלום בכם בעולם הזה. ה"ביטול" וקבלת העול, הוא למעשה הקוד בו פותחים את הכספת ששם מונחת היכולת שלנו לממש את עצמנו עד הסוף.

למה?

ככה.

כי זה מה שה' ציווה.

וזה המבחן האמיתי שלנו, קבל זאת בפשטות חרף השכל וההגיון העומדים לרשותנו (וכמובן שהם לא סתם שם, ויש להשתמש בהם בטוב טעם).

ומה הקשר של כל זה למספר שמונה, ולפרשת "שמיני"?

כי זה בדיוק המקום הגבוה מהשכל, מהטבע, מההבנה האנושית. היכולת לעשות מעשה, או להמנע ממנו לא בגלל שהוא מובן ונתפס בשכל אנושי אלא כי הוא מכוח ציווי אלוקי. הוא המקום שבו נגמר השכל ומתחילה האמונה, וכמו שהמספר שמונה גבוה מהמספר שבע, כך קבלת העול גבוהה מהדעת האנושית והאמונה גוברת על ההגיון.

ואז, לא מגיעים למצבים, בהם הנפש עוזבת את הגוף בגלל פרשנות לא נכונה.

כי תכלית עבודתנו בעולם הזה להיות נשמות בגופים דווקא, ולעשות לו יתברך דירה פה, בעולמות תחתונים, על ידי הליכה אחרי הציווי האלוקי, האינסופי, בדיוק כמו הספרה שמונה.

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 227)