גם באהבה – המעשה הוא העיקר

לנשים וגברים יש שפה שונה, זה דבר ידוע. אישה רוצה שיקשיבו לה, גבר מחפש פתרונות. לפעמים על הרקע הזה ישנם התנגשויות ואי הבנות במימד הזוגי. דבר אחד בטוח, מעשה חיובי הוא דבר בונה בקשר, לא משנה מה. גם אם רבתם, אם תכיני לו ארוחה מושקעת הוא יתרצה. גם אם לא קרה שום דבר מיוחד, אם תשלח לה זר פרחים למשרד, היא תתמוגג. ככה זה. אהבה שלא באה לידי ביטוי במעשים היא אהבה אמורפית וכללית שספק אם יש לה אחיזה בקרקע המציאות ושרגעי המבחן שלה הם רגעי העשיה. אגב, זה לא חייב להיות מעשה בומבסטי, גם לקום בלילה לתינוק במקום אשתך העייפה זו מחווה נפלאה. גם לקחת את הילדים לגינה ולפרגן לו כמה שעות מנוחה זה מעשה שמביע אהבה. אבל שוב – המעשה הוא העיקר.

בספרות הקבלית, החסידית ובספרות חז"ל מופיעים עם ישראל והקב"ה כישות זכרית וישות נקבית. בעל ואישה, אהוב ואהובה. הקב"ה הוא הדוד ועם ישראל היא הרעיה. שיר השירים כולו מוקדש לתיאור מערכת היחסים הסבוכה והאוהבת בין כנסת ישראל לקב"ה.

למי ששואל מדוע החלוקה המגדרית בנויה כך, עונה תורת החסידות  כי ניתן להבין זאת על פי סיפור הבריאה.

אדם הראשון קרא לחווה אשתו אישה, על שם: "כי מאיש לוקחה זאת". כלומר, השם אישה מבטא את הקשר ואת התשוקה אל האיש. כך גם במובן הרוחני: הקב"ה נקרא 'איש' ("ה' איש מלחמה"), ואילו כנסת-ישראל, שנלקחה מה', נקראת אישה. כיוון שאצל כל אחד ואחד מאיתנו קיים ניצוץ אלוקי המתגעגע למקור שממנו נחצב. ניתן להמשיל זאת לרעיה המתגעגעת לבעלה הרחוק ממנה.

אך אהבה וגעגועים לבדם- אינם מספיקים.

כפי שאמרנו בשעת מבחן אהבה נמדדת במעשה, ועל כך נסוב הפסוק – "אישה כי תזריע וילדה בן זכר"

זריעה היא בארץ, באדמה. אם יזרעו גרעין באוויר – לא יצמח דבר. גם לא במים. כדי שתהיה צמיחה, צריכים לזרוע דווקא בתוך האדמה. כך גם הזריעה הרוחנית היא דווקא בעשייה גשמית, ארצית – קיום המצוות בפועל ואז – "וילדה בן זכר", מימוש הפוטנציאל של הקשר בין בני הזוג הוא בעצם הביטוי המעשי לאהבה. והביטוי המוחשי ביותר לאהבה בין בני זוג הוא ילדים.

בעזרת זוגיות מושלמת עם הקב"ה נזכה לגאולה

גם כאן, ההקבלה הרוחנית לכך בעצם היא הגאולה הסופית והנצחית. ולמה זכר דווקא, למרות ש'גאולה' זה לשון נקבה?

הגאולה האחרונה מכונה "זכר", דבר המבטא תוקף ועוצמה, שכן היא קיימת ועומדת לנצח, ולא תהיה אחריה עוד גלות. וכך נאמר במדרש: "כל השירות לשון נקבה (כי אחריהן היו עוד גלויות), חוץ משירה דלעתיד, דלשון זכר – 'שירו לה' שיר חדש'" כלומר – כל השירות שנשאו בני ישראל, (האישה לצורך העניין) לקב"ה- בעלה אהובה, היו בבחינת נקבה. שירת הים, שירת דבורה וכו'. אבל השיר של הגאולה, שירו לה' שיר חדש – הוא יהיה בחינת זכר, כיוון שזכר הוא יצור סופי. הוא לא מסוגל להוליד ולשכפל את עצמו. כך גם בגאולה הסופית לא יהיו יותר גלויות, זוהי תהיה גאולה נצחית ואחרונה שאין אחריה דבר.

וכל זה יקרה, בזכות המעשים שאנו עושים כרגע, כל רגע כל יום כל שעה.

בואו נכונן זוגיות מושלמת עם הקב"ה, עם סביבתנו ואהובנו כדי לזכות לפרי הנחשק ביותר, הגאולה האמיתית והשלימה. שנזכה בה מיד ממש.

(מבוסס על שיחה  מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 236)