א. "מצורע" – שם שלילי!

פרשתנו נקראת בספרי הראשונים – הרס"ג[1], רש"י[2] והרמב"ם[3] – בשם "זאת תהיה". אך בדורות המאוחרים יותר מנהג ישראל (אשר תורה הוא) לקרוא לה בשם "מצורע"[4].

יש להבין: "מצורע" הוא ענין בלתי רצוי[5]. ולכאורה, אין מתאים לקרוא לפרשה בתורה בשם כזה. ובמיוחד, כאשר אכן נקראה קודם לכן בשם אחר, ובדורות האחרונים החליפו את שמה לשם בלתי רצוי[6]?!

ב. "והובא אל הכהן"

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את לשון הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע… והובא אל הכהן". בכך אין מובן:

א לאחר מכן נאמר "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה", שהכהן צריך לצאת אל המצורע. ואם כך, מהי הכוונה ב"והובא אל הכהן", והרי אסור היה למצורע[7] לבוא אל הכהן, כי עליו להיות מחוץ לשלשת המחנות[8]?

ב מדוע נאמר "והובא אל הכהן", ולא "ובא אל הכהן" – ניסוח המצביע על כך שהבאתו אל הכהן היא בעל כרחו[9]?

על השאלה הראשונה יש המפרשים[10], שבמלים "והובא אל הכהן" הכוונה היא, שבהיותו מחוץ למחנה יתקרב המצורע אל גבול מסויים של מחנה ישראל, כדי למנוע טירחת הכהן, אשר לא יצטרך ללכת מרחק רב מחוץ למחנה אל מקומו של המצורע.

אך פירוש זה אינו מובן[11]: כאשר חייב המצורע לצאת מחוץ למחנה, הוא אינו צריך מלכתחילה להתרחק. אמנם, עליו לצאת מחוץ לשלשת המחנות, אך מותר לו להישאר סמוך ביותר לגבול מחנה ישראל[12]. וכיון שהביטוי "והובא" אמור לגבי כל מצורע, ולאו דוקא לגבי מי שהתרחק מקצה המחנה, אלא אף לגבי מי שנמצא סמוך למחנה ישראל – הרי אין מתאים לגביו הביטוי "והובא".

ג. סופו לעשות תשובה

ההסבר לכך בפנימיות הענינים הוא:

רש"י (תזריע יג, מו. מערכין טז, ריש ע"ב) מסביר, שהסיבה לכך שהמצורע צריך להיות "בדד", היא משום ש"הבדיל בלשון הרע… בין איש לרעהו, אף הוא יהא[13] נבדל"[14].

ולפי זה יש לומר, שהסיבה לכך שהמצורע צריך להימצא "מחוץ לשלש מחנות", אפילו מחוץ למחנה ישראל, היא מפני שיש לו קשר לקליפת "מדין"[15], מלשון מדון ומריבה[16] (שהרי, כאמור לעיל, הוא "הבדיל…"), וזהו ההיפך מכלל הקדושה, שמהותה[17] אחדות ו"התכללות"[18]. ולכן אין הוא יכול להימצא אפילו במחנה ישראל, בדרגה הנמוכה ביותר במחנות הקדושה.

יותר מכך: במקביל לשלושת המחנות בקדושה, יש גם שלוש דרגות (מחנות) ב"לעומת זה", להבדיל – כנאמר: "וישלחו[19] מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". בין אלו יש "טמאים אחרים" ומצורע, וההלכה קובעת, ש"בדד ישב" – "שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו"[20] – המצורע צריך להיות אף מחוץ למחנות הטמאים האחרים.

הסיבה לכך היא: המדברים לשון הרע, מגיעים בסופו של דבר לידי (רמב"ם סוף הל' טומאת צרעת) "לדבר באלקים וכופרין בעיקר"[21]. ולכן הם גרועים אפילו מסטרא אחרא ומקליפה הנקראת עבודה זרה, שהם מודים בקדוש־ברוך־הוא, אך מגדירים אותו[22] "אלקא דאלקייא"[23].

אך למרות זאת פוסק אדמו"ר הזקן – הן בנגלה שבתורה[24] והן בפנימיות התורה[25] – לגבי כל יהודי, יהיה מי שיהיה, ש"בודאי סופו לעשות תשובה", כי "לא[26] ידח ממנו נדח",

ולכן נאמר "והובא (לשון הבטחה לעתיד) אל הכהן" – שאף מי שנמצא מחוץ לשלשת המחנות, הרי הקדוש־ברוך־הוא מבטיחו שבסופו של דבר הוא יובא אל ה"כהן".

וכיון שההבטחה ש"בודאי סופו לעשות תשובה" אמורה אף לגבי מי שעל פי ענינו אין לו כלל רצון לחזור בתשובה, ויותר מכך, אף לגבי מי שרצונו הוא להיפך: "העולה על רוחכם… נהיה כגויים…"[27], בכל זאת "ביד חזקה… אמלוך עליכם"[28] – ולפיכך נאמר "והובא (בלשון ציווי) אל הכהן" – בעל כרחו.

ד. התשובה אף ממקומו של המצורע

אמנם, הגורם להתעוררות התשובה אינו מצבו של האדם, אלא הבטחת הקדוש־ברוך־הוא, אשר "לא ידח ממנו נדח", ואשר משום כך היא קיימת אף אצל מי שזקוק ל"ביד חזקה… אמלוך עליכם",

אך בכל זאת חפץ הקדוש־ברוך־הוא, שהתעוררות התשובה תחדור בסופו של דבר לפנימיותו של היהודי, ולכן קבע הקדוש־ברוך־הוא, שהענין של "ביד חזקה…" ישפיע על כוחות הנפש של היהודי עצמו, שהתשובה תיעשה מצד כוחותיו שלו – רצונו, שכלו, רגשותיו וכו' שלו.

זהו ההסבר לכך שבתחילה נאמר "והובא אל הכהן", ולאחר מכן "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה…":

תחילת "טהרת המצורע", החזרה בתשובה, היא על ידי גילוי אור מלמעלה, שאינו קשור למצב ולמקום הרוחני של המצורע ולרצונו, וזוהי המשמעות של "והובא אל הכהן", שהוא מובל ממקומו וממצבו אל ה"כהן" – להיפך מרצונו;

אך לאחר מכן צריך להיות "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה…", שהתעוררות התשובה תשפיע במקום הגשמי והרוחני, כלומר, בדרגה, ששם נמצא המצורע, כדי ש"טהרתו" לא תיעשה רק מצד ה"כהן", אלא גם מצד ה"מצורע" עצמו, מפני רצונו והכרתו וכו'[29].

על ידי כך שהטהרה נעשית אף מצד מקומו של ה"מצורע" עצמו – מחוץ למחנה, שאף הזדונות נהפכים לזכויות[30], הרי הוא מגיע לדרגה נעלית יותר מצדיק גמור, אשר לא היה אף פעם "חוץ למחנה"[31].

ה. בתקופת משיח הופך ה"מצורע" לתורה

לפי כל האמור לעיל יובן מדוע נקראה פרשה זו בדורות הראשונים בשם "זאת תהיה", ואילו בדורות האחרונים היא נקראת בשם "מצורע":

המצב האמיתי של "אתהפכא חשוכא לנהורא", שהחושך עצמו ייהפך לאור[32], יהיה רק לעתיד לבוא[33]. כי אז יהיה גילוי עצמותו ית', שרק מצדו הוא[34], אשר לגביו אור וחושך שווים, מתאפשרת "אתהפכא"[35].

ולכן, בדורות הראשונים, כאשר עדיין היו "רחוקים" מהגילוי דלעתיד, ולא האיר בעולם הענין של "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה…" – שטהרת המצורע תהיה מצד המצורע עצמו – ובגלוי היה אז רק "והובא אל הכהן"[36],

עדיין לא נקראה אז הפרשה בתורה בשם "מצורע", כי כאשר טהרת המצורע היא מצד גילוי מלמעלה, ולא מצד המצורע עצמו, הרי המצורע, מצדו שלו – לא התהפך ל"תורה אור".

אך כיון שידעו, שלעתיד לבוא אכן ייהפך החושך עצמו לאור, קראו לפרשה בשם "זאת[37] תהיה", שלעתיד לבוא תהיה "תורת המצורע" – המצורע ייהפך ל"תורה".

אבל (א) המלים "תורת המצורע" לא נכללו במפורש בשם הפרשה, אלא המלים "זאת תהיה" הן רמז בלבד ל"תורת המצורע". (ב) בשם "זאת תהיה", בלשון עתיד, מדגישים, שהדבר יתרחש רק מאוחר יותר.

לעומת זאת, בדורות האחרונים, הנקראים "עקבתא דמשיחא" מורגש אצל ישראל ענינו של משיח. יהודים חשים שמשיח "הנה זה עומד אחר כתלנו"[38], ויותר מכך, בכותל זה כבר יש חלונות וחרכים, ויותר מכך, משיח "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" עלינו (אלא שאנו איננו רואים אותו, רק משום ש"כתלנו" – הכותל שלנו – מסתירו), ולכן עושים ישראל אף מ"מצורע"[39] פרשה בתורה[40], כי כבר מאיר בתורה הגילוי שלעתיד – "ולילה[41] כיום יאיר".

(משיחת ש"פ מצורע תשכ"ה)

מקורות והערות