(מאמר לפסח) ד"ה קול דודי תשל"ז – נדפס בספר המאמרים פסח ח"א ע' קנא ואילך:

בס״ד. י״א ניסן ה׳תשל״ו

קול[1] דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות[2], ואיתא במדרש[3] דכתוב זה קאי על יציאת מצרים שהיתה באופן דמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, והדילוג הי׳ ע״י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו וגאלם[4], וזהו קול דודי גו׳. וקול דודי היינו קול כדודי, שהוא קול בדוגמת הקול גדול ולא יסף שהי׳ במתן תורה[5] כמובא בהדרושים[6], שגם במתן תורה היתה ההמשכה מבחינה זו דבכבודו ובעצמו, וכמ״ש[7] וירד ה׳ על הר סיני, ואנא נפשי כתבית יהבית[8]. והנה ענין הדילוג שביציאת מצרים מבאר בהמדרש[9], דע״פ הסדר והחשבון הי׳ צ״ל הגלות ארבע מאות שנה, כמ״ש[10] ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה גו׳, ודילג מארבע מאות שנה לרד״ו שנה. וידוע הדיוק בזה, דהנה גלות מצרים ענינו הוא מה שאברהם בירר לו שיעבוד מלכיות במקום גיהנום[11], הרי שענין הגלות הו״ע של בירור, ובפרט ע״פ המבואר בספרי קבלה[12] דדור של יוצאי מצרים הי׳ גלגול מדור ההפלגה, והגלות הי׳ כדי לברר הניצוצות שלהם, וא״כ, מכיון שע״פ הסדר (ווי דאָס איז געווען אויסגעשטעלט) היו צריכים על זה ארבע מאות שנה, איך נפעלו ענינים אלו [באופן של דילוג] ברד״ו שנה. ולאידך, מכיון שלפועל הספיק גם רד״ו שנה, והרי הכל גלוי וידוע לפניו, א״כ למה נאמר תחילה ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. והנה במ״ש קול דודי גו׳ מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות ישנם שני פירושים, שלכאורה הם פירושים הפכיים. פירוש אחד[13], דמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, בזכות הרים ובזכות גבעות, שהם האבות והאמהות. דמפירוש זה מובן, שהגאולה עצמה היתה למטה מאבות ואמהות, שהרי היתה בזכות האבות והאמהות, ומאחר שהיתה על ידם מובן שהיא למטה מהם. ופירוש שני⁹, דמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות הוא כפשוטם של כתובים, היינו שהגאולה עצמה היתה למעלה מהרים וגבעות, ובדוגמת המבואר במדרש⁹שדילג מארבע מאות שנה לרד״ו שנה, וכמ״ש בהמשך הכתובים[14] דומה דודי לצבי או לעופר האיילים. וצריך להבין איך יתאימו ב׳ פירושים אלו. ובעיקר אינו מובן, למה דוקא בחג המצות, בהגאולה דיציאת מצרים, הי׳ ענין הדילוג וקפיצה, ובפרט שהוא ענין עיקרי כל כך, עד שבתור הקדמה והכשר והכנה ליציאת מצרים הי׳ צ״ל הקרבת הקרבן פסח, וכמ״ש[15] ושחטו הפסח, דהקרבן קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה כו׳[16], ועד שהי׳ צ״ל ענין הדילוג והקפיצה בכל עניני הפסח, כמ״ש ברש״י[17] ואתם עשו כל עבודותיו כו׳ דרך דילוג וקפיצה. ועי״ז (ועכ״פ קשור לזה) הי׳ אח״כ ופסח ה׳ על הפתח[18], שאחד הפירושים בזה[19] הוא ודילג. וכן זמן חירותנו נקרא בשם חג הפסח מלשון דילוג, כדאיתא בכתבי האריז״ל[20] בטעם הד׳ (למה נקרא שמו פסח), לפי שפסח מלשון דילוג, כיון שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו (ועי״ז) וגאלם, דבר שאין דוגמתו בשאר עניני נסים.

ולהבין זה יש להקדים כללות טעם החילוק (בהשלש רגלים עצמם) שבין חג הפסח והרגלים שלאחריו[21]. דאף שפסח נקרא[22] ראש לרגלים, מ״מ יש הפרש ביניהם, דמה שפסח ענינו הוא ענין הדילוג גם בעבודת האדם, הוא אצל חג הפסח דוקא. שאז הי׳ המצב דואת ערום וערי׳[23], עד שמשום זה היו צריכים דם פסח ודם מילה, שעי״ז הי׳ אח״כ בדמיך חיי בדמיך חיי[24] (שתי פעמים, כנגד דם פסח ודם מילה[25]), היינו שפסח ענינו הוא ענין הדילוג, ולא ע״י ענין העבודה, משא״כ חג השבועות, שהוא דוקא ע״י ההקדמה דשבעה שבועות תספר לך[26], עד שגם שם החג עצמו, שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש[27], הוא שבועות, על שם שבעה שבועות תספר לך, שהו״ע עבודת האדם. ועד״ז בחג הסוכות שבא ע״י עבודת האדם שלפני זה, שהרי חג הסוכות נקרא חג האסיף[28], על שם באספך מגרנך ומיקבך[29], הן כפשוטו, שהשמחה היא ע״י הבאספך מגרנך ומיקבך (בגשמיות), דלכן חג הסוכות דוקא הוא זמן שמחתנו [אף שגם אודות שאר המועדים נאמר מועדים לשמחה, מ״מ חג הסוכות דוקא נקרא במיוחד זמן שמחתנו], שזהו מפני שבכדי שהשמחה תהי׳ בשלימותה הרי זה ע״י באספך מגרנך ומיקבך שלפני זה, וכמבואר ג״כ בילקוט[30] שזהו הטעם מה שבחג הסוכות דוקא נאמר ג״פ שמחה. והן בהענין ברוחניות [דמה שכן הוא בגשמיות, הרי זה מצד שנשתלשלו מהן, מכמו שהוא ברוחניות הענינים[31]], שהשמחה באה דוקא ע״י העבודה דבאספך מגרנך ומיקבך. דהנה חג האסיף בא לאחרי העבודה דעשרת ימי תשובה, המתחלת מראש השנה, ומסתיימת ביום הקדוש, יום הכיפורים, לאחר ההכנה דחודש אלול שלפני זה, ואח״כ ישנו הענין דבאספך מגרנך ומיקבך ברוחניות, הנה ע״י הכנה זו דעבודת האדם ברוחניות, נעשה שמחה אמיתית בשלימותה. והיינו שכל ענין השמחה דחג האסיף, זמן שמחתנו, נעשה ע״י עבודת האדם ברוחניות, וממנו נמשך אח״כ גם בעבודת האדם בגשמיות, וכנ״ל מדברי הילקוט. והנה מדברי הילקוט מובן ג״כ שגם בחג השבועות ישנה ההכנה דעבודת האדם גם בגשמיות, דהרי מבואר בילקוט[32] דבחג הסוכות נאמר בתורה ג׳ פעמים שמחה, ובחג השבועות נאמר שמחה פעם אחת, מפני שאז הוא קציר שעורים וקציר חטים (הרי דגם בחג השבועות ישנה ההכנה גם בגשמיות), משא״כ בפסח לא נזכר בתורה שמחה, מכיון שהוא טרם שרואה פירות מעבודתו, ואין השמחה בגלוי, והשמחה שבחג הפסח הוא רק מצד החיוב דמועדים לשמחה, והיינו השמחה שבכל הרגלים (בכללותם) כולל גם חג הפסח. ואע״פ שפסח נקרא ראש לרגלים, ומבואר בעטרת ראש[33] דהלשון ראש (ולא תחילה) מורה על ענין שהוא בדוגמת ענין הראש, שהוא ממשיך חיות בכל האברים, ואח״כ מנהיג את כל האברים, ומזה מובן ג״כ בנוגע לפסח, דמכיון שנקרא רגל שהוא ראש וראשון לכל הרגלים, מובן שהוא ג״כ באופן כזה, שממשיך מעניניו בחג השבועות ובחג הסוכות, ומזה מובן שגם בשאר הרגלים ישנו מענין הדילוג שבחג הפסח, ובפרט שהוא ענין עיקרי בו, כנ״ל. אמנם מה שנמשך (ענין הדילוג) בשאר המועדים הוא רק בתור המשכה מחג הפסח, אבל ההתחלה והפתיחה דופסח ה׳ על הפתח היתה בחג הפסח דוקא.

וידוע הביאור בזה[34], דדוקא מצד גודל הנמיכות הי׳ תכלית הגילוי. והענין הוא, דהנה ישראל היו אז במצרים בדרגא הכי תחתונה, וכמ״ש ואת ערום וערי׳, ועד שהיו מושקעים במ״ט שערי טומאה[35], דלכן כשהגיע הקץ ליגאל לא עיכבן אפילו כהרף עין (כמובא בפרש״י[36], ממכילתא). וכמבואר בכתבי האריז״ל[37], שמפני שהיו מושקעים בערות הארץ[38], במ״ט שערי טומאה, הנה אם הי׳ מעכבן עוד אפילו כהרף עין ר״ל היו נשקעים למטה יותר, במדריגה שמשם אין שייך ענין הגאולה. והיינו שהיו בתכלית הגלות שאין מטה למטה ממנו. ובכדי שתהי׳ הגאולה הוצרך להיות ההמשכה ממקום ומדריגה נעלית ביותר. וכדוגמת המובא בקבלה[39] ובחסידות[40] במ״ש[41] ועברתי בארץ מצרים וגו׳ אני ולא מלאך כו׳ אני ולא השליח כו׳ אני הוא ולא אחר, שמצד זה שמצרים היתה מלאה גילולים וכו׳[42], לכן אם היו שולחים מלאך, הנה גם המלאך לא הי׳ יכול לצאת משם, וכן אפילו לא השליח, ועד״ז שאר הדרגות המנויות שם, והגאולה היתה דוקא ע״י מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו. וכמבואר בהמשך תער״ב[43] דבכבודו ובעצמו הוא מלכות דא״ס שלפני הצמצום ותפארת דא״ס שלפני הצמצום, הנה בחינה זו יכולה להתגלות ונתגלתה במעמד ומצב דערום וערי׳, ולמטה יותר גם במצרים שהיא מלאה גילולים, ועי״ז היתה הגאולה. וזהו מה שבחג הפסח דוקא הי׳ הגילוי בבחי׳ דילוג, שזהו מצד שני הענינים, א׳ מצד האין ערוך, דערום וערי׳ וארץ מצרים, שהוא אין ערוך לגמרי, הרי אי אפשר להיות שם הגילוי כי אם ע״י דילוג[44]. ועוד יותר[45], מכיון שההמשכה למצרים אפשר להיות רק מצד מלך מלכי המלכים הקב״ה וכו׳ כנ״ל, הרי כל ההמשכות ממנו ית׳ אי אפשר להיות כי אם בבחי׳ דילוג, כיון שהוא שלא בערך לגמרי.

וזהו ביאור ההמשך בהדרושים[46], שלאחרי ביאור הנ״ל מובא מה דאיתא בפרקי דר׳ אליעזר[47] דעד שלא נברא העולם [וכמבואר בכמה מקומות בקבלה[48], והובא בחסידות[49], הכוונה היא גם על עד שלא נאצל] הי׳ הוא ושמו בלבד. דהנה הפירוש במה שהי׳ הוא ושמו בלבד הוא, דאפילו בחי׳ שם הי׳ באופן דבלבד, ולא כמו שהשם הוא למטה (שאינו באופן דבלבד). וכמו השם[50] אפילו כמו שהוא למטה אף שהוא באין ערוך להדבר והענין והאדם הנקראים בשם זה, דלכן שייכות השם אל האדם פחותה משייכות האור אל המאור, דהרי האור עכ״פ הוא מעין המאור, משא״כ בענין השם הרי כמה בני אדם נקראים בשם ראובן, אף שיש כמה שינויים בין אחד לחבירו, ובכל זאת אי אפשר לידע החילוק שביניהם ע״י השם, והיינו שאין להשם שייכות כל כך אל הנקרא בשם זה, שזהו מפני שהשם הוא באין ערוך אל האדם וכו׳. אעפ״כ יש בשם המעלה דכשקוראים בשמו [גם למטה וגם בעולם הזה התחתון], פונה לקוראו בכל עצמותו[51], דהיינו בכל המציאות שלו, לא רק בהכחות שלו, כי אם גם עם הנפש, וגם עם עצם הנפש, שהרי גם היא קשורה עם הגוף. וזהו ענין מה שעד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד, דגם שמו הי׳ באופן דבלבד. וזהו ג״כ הענין דמלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו, דהרי כבודו הוא מלכות דא״ס כנ״ל, וכבוד הו״ע השם, והיינו שזהו מה שהי׳ הוא ושמו בלבד, ומבחינה זו הי׳ הגילוי דנגלה עליהם כו׳. והנה הענין דנגלה עליהם מלך מלכי המלכים כו׳ וגאלם הוא בדוגמא לענין ההתהוות מבחי׳ הוא ושמו בלבד. דהנה בכדי שתהי׳ אצילות העולמות ובריאת העולמות מבחי׳ הוא ושמו בלבד, הרי זה ע״י צמצום הראשון דוקא, שהוא בבחי׳ סילוק לגמרי[52], ואח״כ נמשך קו קצר⁵², שבכללות (צמצום הראשון והמשכת הקו) הו״ע של דילוג, ע״ד שהי׳ ביציאת מצרים, שמכיון שהיו במעמד ומצב דואת ערום וערי׳ הוצרך להיות המשכה באופן של דילוג דוקא. והנה מחג הפסח נמשך ענין הדילוג גם בשאר הרגלים כנ״ל, כיון שחג הפסח הוא ראש לרגלים הרי הוא ממשיך בכל הרגלים. ומכל רגל נמשך ענין זה בהימים שלאחריו, וכמבואר בלקו״ת ברכה[53] דכל יו״ט ממשיך מעניניו בכל הימים שלאחרי זה, עד היו״ט הבא לאחריו לטובה.

והנה כדי להמשיך המשכה זו דנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו וגאלם, היתה צ״ל עבודת האדם עכ״פ מעין זה. וזהו מה שאז היתה עבודתם במסירות נפש, וכמבואר בנוגע לשבת הגדול[54], שלקחו השה וקיימו בגלוי ובפרסום הענין דמשכו וקחו לכם צאן[55], העבודה זרה של מצרים, ועשו זה בפרסום גדול (ומכיון שעבדו עבודתם במסירות נפש לכן לא יכלו המצריים להרע להם), אע״פ שנאמר בתורה לפני זה[56] הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, הנה אעפ״כ עמדו בנ״י (האָבן זיך אידן אַיינגעשטעלט) בזה. והנה כללות ענין המסירות נפש ענינו הוא דילוג (בעבודתו), דהרי העבודה דמסירות נפש הוא מה שבכחות הנפש עצמם העבודה היא באופן של דילוג, ועאכו״כ המסירות נפש שהיתה אז אצל ישראל במצרים, במעמד ומצב דואת ערום וערי׳, הרי הי׳ הדילוג בעבודתם באופן עצום ביותר, וע״י דילוג זה בעבודתם פעלו כמו״כ ההמשכה שמבחי׳ דילוג, דנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו וגאלם.

והנה כמו שהי׳ בגאולת מצרים, כמו״כ נמשך גם בעבודת האדם שבכל יום. שזהו מ״ש[57] בכל דור ודור ובכל יום ויום[58] חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום⁵⁸ממצרים, ומבאר כ״ק אדמו״ר הזקן בארוכה בתניא[59] שזהו בהעבודה דקריאת שמע, וכמו״כ ישנה ג״כ העבודה שלפני׳ והעבודה שלאחרי׳. והענין (דעבודות אלו) הוא, דהנה כללות ענין היציאה ממיצרים וגבולים אפשר להיות בכמה אופנים. דאפשר להיות יציאה ממצרים באופן של הליכה, עד להליכה בבחי׳ א״ס, שאז (דוקא) היציאה אינה במדידה והגבלה. דהנה בדבר (ועבודה) שבמדידה והגבלה, אפילו כשהמדידה היא מדידה גדולה, מ״מ נקרא בשם מדידה והגבלה, משא״כ בהליכה שהיא בבחי׳ א״ס, למעלה ממדידה והגבלה. אמנם למעלה מזה הוא היציאה ממצרים באופן של דילוג. והענין בהחילוקים שבזמני היום, דישנה עבודה שאז צ״ל בתנועה של מסירות נפש בגלוי, שזהו בעת אמירת קריאת שמע, ובפרט כשאומרים אחד, שענינו הוא מסירות נפש, כמבואר בספרי חסידות[60] וקבלה[61], וגם בפוסקים[62], ועד״ז כשאומרים בכל מאדך שענינו הוא ג״כ מסירות נפש[63]. ואח״כ הוא תפילת שמונה עשרה, שעומד כעבדא קמי׳ מרי׳[64], אמנם בקשתו היא באופן מסודר, שלשה שלפני׳ ושלשה שלאחרי׳, ואח״כ נמשך בפרטים ופרטי פרטים, בי״ב אמצעיות, בצרכי עמך מרובים[65], ואח״כ נמשך למטה יותר, בהעבודה שלאחרי זה בנפילת אפים, שהיא העבודה עם העולם, ועם תחתיות המדריגות שבעולם עצמו[66]. והנה ההקדמה והנתינת כח לכל זה הוא ענין האמונה, דבזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים[67], ועד״ז בעבודת האדם בכל יום שהיציאה ממיצרים וגבולים היא ע״י (ובזכות) האמונה. וזהו ענין אמירת מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך בהתחלת היום, מיד כשניעור משנתו[68], ד(זכות) אמונה זו נותנת לו ההתחלה טובה והכח שעי״ז יעבוד עבודתו במשך כל היום כולו, בשני הענינים (שבהיציאה ממיצרים וגבולים), הן באופן העבודה שבסדר מסודר, שזה כולל ג״כ מה שהוא כעבדא קמי׳ מרי׳ בי״ב האמצעיות (בחי׳ הליכה), והן בהעבודה דמסירות נפש, קריאת שמע (בחי׳ דילוג), שלמעלה גם מהעבודה שע״פ סדר, כנ״ל.

וביאור הענין הוא, דהנה ירידת הנשמה למטה היא ירידה צורך עלי׳. דאף שהנשמה למעלה היא בדרגא נעלית ביותר, וכמ״ש[69] חי ה׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, דאין[70] עמידה אלא תפילה וביטול, מ״מ צ״ל הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא[71], בכדי שתהי׳ העלי׳ למעלה גם מבחי׳ העמידה דעמדתי לפניו, והיינו שנעשה בבחי׳ מהלך, שעז״נ[72] ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. והנה ענין ההליכה הוא כללות ענין העבודה דתורה ומצוותי׳, שזהו כללות הענין דעבודת הצדיקים, וכפירוש[73] הכתוב דונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, דעומדים קאי על המלאכים, ומהלכים הם הצדיקים, ונקרא מהלך על שם שלומד תורה ומקיים מצוותי׳ בסדר מסודר, אבל מכיון שעבודתו היא נשמה בגוף, וכמו שאומרים[74] נשמה שנתת בי, ושאר הדרגות שבזה, עד לואתה משמרה בקרבי, והיינו שהוא במקום שצריך שמירה, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, לכן, ע״י עבודתו בתורה ומצוות נעשה בחוקותי תלכו[75], בחי׳ הליכה, וכמו״כ והתהלכתי בתוככם[76], שתי הליכות, הליכה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה[77], שזהו ההפרש בין העבודה דתורה להעבודה דתפילה, וככל הפירושים שבדבר. והענין בכללות הוא, שע״י העבודה דתורה ומצוות ותפילה הוא יוצא מהמיצרים וגבולים דבי״ע, בריאה יצירה ועשי׳, עלמא דפרודא[78], ועולה לעולם האחדות[79], עולם האצילות, דבאצילות כתיב[80] לא יגורך רע, וכדי לעלות מעלמא דפרודא לדרגא זו הוא ע״י הליכה דוקא, והיינו עלי׳ שבאופן דאין ערוך אפילו משלימות העבודה דעולם הבריאה. דהרי עולם הבריאה באופן הכי נעלה שיהי׳, ואפילו כמו שעולם הבריאה הוא למעלה בשרשו, מ״מ הוא ענין של נבראים, וכדי להתעלות בעולם האצילות שנקרא עולם האחדות, דשם אין שייך כלל ענין השמירה, כיון שבאצילות לא יגורך רע, צ״ל עלי׳ שבאין ערוך, שלכן בעבודה זו דוקא נעשה בבחי׳ מהלך.

אמנם אף שגם אצילות הוא בבחי׳ אין ערוך, והעלי׳ לאצילות הוא בבחי׳ הליכה בלי הגבלה (כנ״ל), הנה גם אצילות נקרא בשם עולם, ויש בו עשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר[81]. ואף שאומרים ע״ז עשר ספירות בלי מה, עם אריכות ההפלאה שבדבר, כמבואר בספר יצירה⁸¹ובהפירושים שעליו, אבל מ״מ הוא עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר. והיינו, שהוא תכלית השלימות דקדושה בעולמות, אבל מ״מ הוא בבחי׳ מיצרים וגבולים. ולמעלה מזה הוא בחי׳ מלך מלכי המלכים הקב״ה, עד כמו שהוא לפני הצמצום.

והנה כדי להגיע לדרגא נעלית כזו, הוא ע״י העבודה שבבחי׳ דילוג דוקא, שהיא העבודה דמסירות נפש. ואף שעל כללות ענין העבודה דתורה ומצוות צריכים ע״ז מסירות נפש, כמבואר בתניא[82], שאינו עוסק בעניני העולם, ועוסק בענינים שלמעלה מהעולם, ובבחי׳ אין ערוך, אבל מ״מ בעבודה זו אין המסירות נפש הענין העיקרי, כי אם שהוא ע״ד שמשתמש במסירות נפש בשביל ענין אחר, כדי לקיים תורה ומצוות. ובדוגמא (כמו שהוא בעולם וספירות) לעולם האצילות, דאף שהוא עולם האחדות, ובספירות הוא ספירת החכמה דהוא לבדו הוא ואין זולתו וזוהי מדריגת החכמה (כמבואר בתניא[83] מהרב המגיד, וכמ״ש שם ״שמעתי ממורי ע״ה״[84]), אבל אין זה כעולמות הא״ס, ובספירות אינו כמו ספירת הכתר. משא״כ ביציאת מצרים לאמיתתה ובשלימותה, דהיינו לצאת מהמיצרים וגבולים, אפילו מהמדריגה הכי עליונה דמיצר וגבול שהוא צמצום הראשון (ששם הוא התחלת המיצר וגבול), הוא ע״י ספירת הכתר דוקא. וזהו מה שהגאולה דמצרים היתה ע״י בחי׳ מלך מלכי המלכים דוקא, כדאיתא באוה״ת[85] מצאתי בפרדס[86] וז״ל מלך הוא כתר עליון והוא מלך המולך על מלכי שהם שני מלכים חכמה ובינה שהם מלכים המולכים על שבעת מלכים [וכמ״ש[87] כי הנה המלכים נועדו יחדיו דקאי על זו״נ עד ליסוד מלכות[88]] שהם שבעת ימי הבנין עכ״ל. ומלך מלכי המלכים בעולמות הוא עולמות א״ס שלפני האצילות, ובכללות יותר לפני הצמצום, דדוקא מצד מדריגה זו היא היציאה ממיצרים וגבולים בתכלית השלימות. ועד״ז בעבודת האדם עבודה שכולה מסירות נפש (ולא רק שהמסירות נפש היא בשביל התורה ומצוות), ובכדי להמשיך מבחי׳ מלך מלכי המלכים הקב״ה (בחי׳ כתר וכו׳) צ״ל עבודה זו דוקא, ולמעלה מזה הוא בחי׳ מלך מלכי המלכים הקב״ה, עד כמו שהוא לפני הצמצום.

וזהו כללות העבודה דבעשור לחודש השביעי[89], עבודת יום הכיפורים, העבודה דאחת בשנה[90], יום שנתחייב בחמש תפילות[91], דחמש תפילות הם כנגד חמשה שמות נקראו לה[92], והשם החמישי והעיקרי (כשכל החמשה שמות הם בגלוי) הוא השם דיחידה, דבעבודת האדם הו״ע המסירות נפש, שאי אפשר להגיע לזה ע״י הליכה בחשבונות ומדידות, ואפילו ע״י מדידות דבלי גבול עדיין אי אפשר להגיע לזה (קען מען נאָך אַלץ ניט איבערשפּרינגען), דלכן לא נאמר טעם בתורה על מסירות נפש, כמבואר בכמה מקומות במאמרי חסידות[93]. וע״י עבודה זו דמסירות נפש נמשך אח״כ בחי׳ מלך מלכי המלכים הקב״ה (בחי׳ הכתר, כנ״ל), ודוקא ע״י שהיתה ההמשכה מבחי׳ מלך מלכי המלכים הי׳ וגאלם, מהקצה שאין למטה ממנו, ע״י דילוג באין ערוך, היינו אין ערוך אפילו מענין ההליכה. שהרי בחי׳ ההליכה היא העלי׳ מבי״ע לאצילות, וכנ״ל שזהו ההפרש שבין העבודה דעולמות בי״ע (עמידה דמלאכים) לעבודת הצדיקים בעולם האחדות (בחי׳ הליכה, כנ״ל). ולמעלה מכל זה הוא עבודת בעלי תשובה, שהיא באין ערוך גם לעבודת הצדיקים, דלכן במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו[94]. וזהו החילוק בין העמידה ההליכה והדילוג, דכללות ענין העמידה הוא, דכל מה שיתעלה בעולמות בי״ע, ואפילו עד שרש הנבראים, הנה מכיון שעודנו נברא, הרי זה ענין של עמידה, ואמיתית ענין ההליכה באין ערוך הוא כשעובר מגדר נברא לבורא. והנה ענין ההליכה, שעובר מגדר נברא לבורא, נעשה ע״י המצוות, דמצוה היא מלשון צוותא וחיבור[95], וע״י לימוד התורה, שעי״ז נעשה היחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל, שזהו ענין התורה, וכמ״ש[96] ותורתך בתוך מעי, כמבואר בתניא[97]. ולמעלה מזה (מענין ההליכה, שהיא באין ערוך, כנ״ל) הו״ע התשובה, שהו״ע הדילוג שלמעלה מכל מדידה והגבלה, דעי״ז מגיעים בבחי׳ מלך מלכי המלכים הקב״ה, כנ״ל. וזהו מ״ש בזהר[98] דמ״ש בעשור לחודש השביעי גו׳ קשור עם מ״ש בעשור לחודש גו׳ ויקחו להם גו׳[99]. והענין הוא, דמ״ש ויקחו להם שה גו׳ ושחטו הפסח, ענין הפסח והדילוג, הוא בדוגמת ענין התשובה בעשור לחודש השביעי (כנ״ל), ולכן שניהם הם בעשור לחודש. וע״י הפסח והדילוג פעלו אח״כ מה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו וגאלם, וכנ״ל שע״י עבודת התשובה מגיעים בבחי׳ מלך מלכי המלכים הקב״ה כו׳ שלמעלה מכל מדידה והגבלה.

וזהו ג״כ מה שביאת משיח צדקנו קשורה עם ענין התשובה, וכמאמר[100] משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, וכמו״כ הגאולה האמיתית והשלימה קשורה עם עבודת התשובה דוקא, וכפסק דין הרמב״ם[101] הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שזהו מכיון שענין הגאולה דלעתיד הו״ע של דילוג, בדוגמא למה שהי׳ בימי צאתך מארץ מצרים, ובאופן נפלא מאז, דהרי יציאת מצרים הי׳ לפני מתן תורה, דעדיין לא הי׳ ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה[102], ואעפ״כ הי׳ אז הגילוי דנגלה כו׳ וגאלם, וכהביאור בזה שהגילוי לא הי׳ באופן דהתלבשות, ואפילו לא לשעה וכו׳ (בכל הביאורים שבזה, ואין כאן המקום להאריך). משא״כ הגילוי (שיהי׳ בביאת המשיח) שלאחר ביטול הגזירה שע״י מתן תורה [דמתן תורה לא יהי׳ עוד הפעם[103], ובשעת מתן תורה כבר ניתנה תורתו של משיח, דמשיח ילמד תורה את כל העם כולו[104]], הנה אז (דוקא) יהי׳ אמיתית הענין דמדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (ולכן קשורה הגאולה עם עבודת התשובה דוקא).

והנה ראשית העבודה ועיקרה ושרשה הוא ענין הקבלת עול, כדאיתא בתניא[105], שבכחות הנפש הו״ע האמונה, וכנ״ל דבזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים, שכל העבודות בהיציאה מהמיצרים וגבולים, בחי׳ ההליכה וגם בחי׳ הדילוג, הם ע״י כח האמונה. וזהו מה שפירש במדרש מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות בזכות הרים וגבעות (אבות ואמהות, שענינם הו״ע האמונה, כמבואר בד״ה קול דודי דשבת הגדול[106]). והיינו דע״י שתחילה ישנה עבודה שהיא רק בבחי׳ מעין הגילוי מלמעלה, שהרי אין זה בחי׳ אתערותא דלתתא שמכריחה את האתערותא דלעילא, ואפילו לא בחי׳ אתערותא דלתתא שהיא בבחי׳ כלי בשלימותה להאתערותא דלעילא[107], אלא שהוא רק מעין ודוגמא ורמז להענין שצריך להיות נפעל על ידו, ע״ד לחכימא ברמיזא[108], ועוד למעלה יותר, הנה אעפ״כ ע״י בחי׳ מעין זה דופסח ודילג שהי׳ אצל ישראל בהעבודה דושחטו הפסח, נמשך אח״כ הגילוי דמדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שלמעלה ג״כ מענין ההרים וגבעות, גם כפירוש המדרש דהרים וגבעות היינו בזכות אבות ואמהות ולמעלה יותר. והיינו שההמשכה היתה מבחינה שלמעלה באין ערוך מהרים וגבעות, אבות ואמהות, אפילו כדרגת האבות במקורם ושרשם עד לבחי׳ המדות שלמעלה מעולם האצילות. וכמבואר בהדרושים באוה״ת[109] ובכמה מקומות שבחינה זו (שמשם הי׳ המדלג ומקפץ) היא בחי׳ עתיק, ובעתיק גופא בחי׳ פנימיות עתיק. שזהו מה שמדלג הוא ברגל אחת ומקפץ בשתי רגלים [כמובא בהדרושים שם[110]], הנה עד״ז ישנם ג״כ ב׳ בחינות כאלו בספירת הכתר (שכתר הו״ע הדילוג), דבכתר עצמו ישנם ב׳ בחינות, חיצוניות הכתר (אריך) ופנימיות הכתר (עתיק), ובפנימיות הכתר גופא ישנה בחי׳ עתיק המתלבשת באריך, ולמעלה מזה, בחי׳ הג׳ ראשונות דעתיק שאינם מתלבשים באריך, ולמעלה מזה, בחי׳ רישא דלא אתיידע, עד שהוא עצמו אינו יודע, כמבואר הענין בלקו״ת בסוף פרשתנו[111], ובבחינות אלו הוא הדילוג, וגם הקפיצה בב׳ רגלים. וגילוי זה דקפיצה שלמעלה גם מדילוג נמשך ע״י האמהות, שלכן מקפץ על הגבעות דוקא[112], דעבודתם היתה בבחי׳ רמז, וכדאיתא בגמרא[113] דהקב״ה הטעימן להאבות מעין עולם הבא, שבעולם הבא נקבה תסובב גבר[114], וע״ד מה שהי׳ ביציאת מצרים, דבשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים[115], ועד״ז גם בדרא דעקבתא דמשיחא, ע״י שיעמידו את צבאות ה׳, ע״י חינוך על טהרת הקודש, טהרת המשפחה, כשרות האכילה ושתי׳, וענין נרות שבת קודש, ובכללות ע״י העבודה שעושים בית ישראל, היינו שיהי׳ [כל בית מישראל] בית שהקב״ה יאמר עליו ושכנתי בתוכם[116], הנה עבודה זו (דאמהות, בזכות אמהות) פועלת שיהי׳ אח״כ בגילוי שלא בערך מזכות אבות וזכות אמהות, וכהפירוש השני שבמדרש דמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות הוא כפשוטו, שהדילוג הוא למעלה מבחי׳ הרים וגבעות.

והנה ע״ד כמו שהוא בספירות, כמו״כ הוא גם בהעולמות שלמטה מהן שנשתלשלו מהן, עד שנמשך באופן כזה גם בעבודת האדם. וזהו מה שבעולמות בי״ע, שבכללותם ענינם הוא[117] ענין החיות ושרפים ואופני הקודש, הנה ישנו הענין דקרני החיות כנגד כולם[118] [שמובא ג״כ בתניא[119] כהוכחה שכל מדריגה שגבוהה יותר אין זה שהיא נעלית יותר בלבד, כי אם שהיא כנגד כולם, ובמדריגה הנעלית יותר בחיות ישנה בחי׳ קרני החיות, והיא כנגד כולם]. והנה בענין הקרנות מצינו לכאורה דבר והיפוכו. דהנה בכלל קרנים וטלפים נחשבים כדבר הטפל אל הגוף ועצמות וגידים ובשר, עד שכן הוא גם בנוגע להלכות טהרות, וביחד עם זה הקרן נמצא בגובה הגוף, ובענין הקרן תלוי החוזק, דקרן מלשון חוזק, שזהו דבר והיפוכו באופן של דילוג (שהקצוות הם באין ערוך זה לזה), דמצד אחד קרנים הם בדוגמת טלפים (כנ״ל), שהם למטה מבשר עצמות וגידים עד שאינם בגדר אוכל וכו׳, ולאחרי זה אומרים דקרני החיות כנגד כולם, שענין הקרנים הוא כנגד כל הדרגות המנויות במסכת חגיגה¹¹⁸. ועד״ז הוא ג״כ בהשם קרן, שהוא השם אשר נקרא בלשון הקודש, הנה בשם זה נקראים שני דברים הפכיים, דבשם קרן נקרא דבר שהוא בטל לגמרי ואין לו מציאות כלל, שזהו הענין דקרן זוית, שעומד בהזוית ומאחד שני רוחות וצדדים, דכל זמן שישנה נקודה דמזרח אין זה קרן זוית, כי אם דרומית, וקרן זוית היא נקודה שאין לה לא אורך ולא רוחב ולא עומק, כמבואר בכמה מקומות[120], וכל ענינה הוא רק מה שהיא הקרן זוית, והיא מאחדת את המזרח עם הדרום, וכיו״ב בשאר קרני זויות. ולאחרי זה ישנו ההיפך, מה שהקרן מורה על ענין התוקף כנ״ל, עד שהוא בחי׳ תוקף שעליו נאמר[121] בעצם היום הזה יצאו גו׳ מארץ מצרים, ואיתא בתרגום[122] בכרן יומא הדין. ואע״פ שכתב כרן בכ׳ (ולא בק׳), הנה מבואר בזה[123] שהוא ענין אחד עם ענין הקרן, והיינו שהוא אותו הענין ואותו השורש ואותו השם, ולכן מביאים מזה ראי׳ שענינו של קרן הו״ע התוקף. ולכן שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו וקרנותיו קודמות לפרסותיו[124] שנאמר[125] ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס, מקרין ברישא והדר מפריס, שזהו מצד שענין הקרן הו״ע התוקף [כדאיתא ברשב״א[126] ובהגהות ע״ז שבאוה״ת[127]], ולכן ע״י הקרבה זו נתתקנו הענינים שלפני זה, כמבואר ברשב״א שם ובאוה״ת שם בארוכה. ומצד אחר, ענין הקרן אפשר להיות נמשך בבחי׳ קרן דלעו״ז, וכמו שמצינו בנס חנוכה, שמצד זה שהי׳ קשור עם קרן, וכאמרם[128] כתבו לכם על קרן השור, הנה רצו לקשר זה (היינו שהי׳ נתינת מקום) לאין לכם חלק באלקי ישראל, ח״ו.

והענין בזה הוא, שע״ד שביציאת מצרים הי׳ נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל[129], עד״ז לעתיד לבוא כתיב[130] וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. והענין הוא, דהנה איתא במדרש תהלים עה״פ, עשר קרנות הם שנתן הקב״ה לישראל [ומ״ש עשר (קרנות) הוא משום דבכל ספירה יש בחי׳ המלכות שבה ובחי׳ הכתר שבה, שזהו בדוגמת מ״ש[131] ויהי ביום השמיני, ואיתא ע״ז[132] ראש חודש ניסן הי׳ כו׳ ונטל עשר עטרות כו׳, שזהו בחי׳ העטרות שבספירות, ולמעלה מזה הוא כמו שהכתרים הם בפני עצמם, ובפרט ע״פ המבואר בלקו״ת[133] דהשתלשלות הכתרים זה מזה, והיינו דמה שנמשך ונשתלשל מבחי׳ הכתר לבחי׳ כתר שבעולם אחר הוא בסדר והשתלשלות מיוחד, עד שנמשך מבחי׳ הכתר של מלך מלכי המלכים, שזהו ג״כ הבחינה שנת״ל בהענין דקפיצה בב׳ רגלים, בחי׳ פנימיות הכתר, ובזה גופא גם בבחי׳ הפנימיות דעתיק], קרנו של אברהם כו׳ וקרנו של משיח, וירם קרן משיחו[134], או קרן דוד [כב׳ הגירסאות שבמדרש תהלים שם[135]], ובזה אומרים שצ״ל תחילה וכל קרני רשעים אגדע כדי שיוכל להיות תרוממנה קרנות צדיק, ומיד שיגדע קרנם של הפושעים הנה מיד לאחרי זה תרוממנה קרנות צדיק, עד לצדיקו של עולם, וכפירוש רש״י[136] דצדיקו של עולם קאי על הקב״ה, וכמו״כ על ישראל, כיון שישראל הם שבחו של הקב״ה[137], שזהו (מה שדוקא ע״י שקרני רשעים אגדע בא התרוממנה קרנות צדיק) בדוגמת המבואר לעיל, שמהתחתון שאין למטה ממנו, וכמו״כ בעבודה, שהוא תכלית השקיעה וההשקעה, עד שאומרים ע״ז ואת ערום וערי׳, שלא נשאר כי אם נקודה בלבד, שאין כלל מציאות דתורה ומצוות רחמנא ליצלן וחס ושלום, הנה מזה נעשה הענין ההפכי דקרן (שהו״ע התוקף וכו׳ כנ״ל), עד לאופן הכי נעלה, ע״ד מה דאיתא[138] דוד כו׳ שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן, שמלכות דוד אינה נפסקת, שהיא מלכות נצחית, עד לירם קרן משיחו, הקרן דמלך המשיח.

והנה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות[139], ויציאת מצרים היתה בזכות האמונה כנ״ל, שזהו ענינו של אברהם, ראש למאמינים[140], הנה כמו״כ בהענין דעשר קרנות הם (שבגאולה העתידה), הנה התחלתם היא מקרן אברהם (כנ״ל ממדרש תהלים), וממנו נמשכים אח״כ כל העשר קרנות, עד לירם קרן משיחו, קרן המשיח וקרן דוד המלך, שאז יהי׳ תרוממנה קרנות צדיק, צדיקו של עולם, קרנו של הקב״ה, שקשור עם התרוממנה קרנות צדיק של ועמך כולם צדיקים[141], מכיון שישראל הם שבחו של הקב״ה. וכדאיתא ג״כ בגמרא[142] בנוגע למצות תפילין, אמר להם הקב״ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם [וכדאיתא בתוספות במסכת ברכות[143] שזהו כתרו של הקב״ה], והני תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ[144], והפירוש בזה הוא, דכמו שישראל הם בארץ שאין למטה ממנה הנה גם שם ממשיכים את האחד, כמבואר בארוכה באגה״ק[145].

ובכללות ענין הדילוג הוא (בנוגע ליציאת מצרים) מה דאיתא במדרש[146] עה״פ דמדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, דאינו מביט על מעשיכם כו׳ ומדלג על ההרים וגו׳, ונגלה עליהם וגאל אותם, אע״פ שמצד המעשים צ״ל אינו מביט במעשיכם ודולג. ונמשך ממקום ומדריגה שאי אפשר להיות נמשך משם כי אם ע״י דילוג, ולא זו בלבד שנמשך בחי׳ דילוג שברגל אחת, כי אם גם בחי׳ קפיצה שבב׳ רגלים (כנ״ל). והנה כימי צאתך מארץ מצרים (שהי׳ בחי׳ דילוג וקפיצה) נעשה האראנו נפלאות באופן נעלה ביותר, וכדאיתא בזהר[147] הפירוש בזה, שאפילו בערך הנפלאות והגילויים שהיו ביציאת מצרים, הנה הגילויים דלעתיד, בערכם נקראים בשם נפלאות, בגאולה האמיתית והשלימה, שאז נראה בעיני בשר שוירם קרן משיחו, ויבנה בית המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל[148], בקרוב ממש ובעגלא דידן.

מקורות והערות