א. "ובשנה החמישית… להוסיף לכם תבואתו"

לגבי השכר על אי אכילת פירות בשלוש שנות הערלה הראשונות, ועל הבאת הפירות בשנה הרביעית[1] לאכילתם בירושלים, אומרת התורה[2] "ובשנה החמישית… להוסיף (עם האות ל' בתחילתה) לכם תבואתו" – שהתכלית והכוונה של מצוות אלו היא התוספת בתבואה שתצמח בשנה החמישית[3].

מכך מובן, בפנימיות הענינים[4], שהפירות של השנה החמישית אינם בדרגה נעלית יותר רק לעומת הפירות של שלוש שנות הערלה, האסורים באכילה (אשר חיותם היא משלוש הקליפות הטמאות לגמרי[5], ככל הדברים האסורים), אלא אף לעומת הפירות של השנה הרביעית, למרות שהם מותרים באכילה, ואף יותר מכך – הם "קדש הילולים להוי'". ומפני מעלה זו של פירות השנה החמישית, הרי התכלית של המצוה "ובשנה הרביעית"… היא: "ובשנה החמישית…".

כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בספרו "לקוטי תורה"[6], שהפירות של שלוש השנים הראשונות הם כנגד שלושת העולמות בריאה יצירה עשיה, אשר מהם אפשרית יניקה והענקת חיות לשלוש הקליפות הטמאות[7]; הפירות של "בשנה הרביעית" – כנגד עולם האצילות, אשר ארבעה עולמות אלו, אצילות בריאה יצירה עשיה, הם כנגד ארבע האותיות של שם הוי'[8]; והענין של "ובשנה החמישית… להוסיף לכם תבואתו" – הוא "תוספת האור הנמשך מקוצו של יו"ד דשם הוי'", הנעלה אף מהאות יו"ד. וכדבריו ב"לקוטי תורה": "והוא בחינת הכתר".

יש להבין: כיצד ייתכן, שאת הפירות של השנה הרביעית חייבים לאכול רק בירושלים, והם "קדש הילולים להוי'", ואילו הפירות של השנה החמישית – שמעלתם גבוהה יותר מפירות השנה הרביעית – אין בהם כלל קדושה, ומותר לאוכלם בכל מקום, ואפילו בטומאה?

ב. פרנסתו של הקדוש־ברוך־הוא מהי?

כדי להבין זאת יש להקדים ולציין את הסיפור אודות הבעל־שם־טוב, אשר סיפר הרבי במאמר דיבור המתחיל "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל"[9]. וכך נאמר שם (בתרגום חפשי):

בתקופה שבה היה הבעל־שם־טוב הקדוש עדיין נסתר, והיה נודד מעיר לעיר ומכפר לכפר, היתה אחת מהנהגותיו הקדושות לשאול כל יהודי, אנשים ונשים, מבוגרים וצעירים, לגבי מצבם בבריאות… בפרנסה, והיה מרוצה ביותר לשמוע את תשובותיהם מלאות האמונה שנהגו להשיב לו היהודים – אנשים נשים וילדים – בביטויים שונים של בטחון בה': ברוך השם, השבח לה' יתברך וכדומה…

פעם אחת הגיע הרבי הבעל־שם־טוב לישוב מסויים, ונהג שם בדרכו הקדושה בעבודת ה' בזיכוי היהודים – אנשים נשים וילדים – בזכות העצומה של שבח והלל לשמו הקדוש של הקדוש־ברוך־הוא. באותו ישוב התגורר יהודי זקן מופלג, תלמיד חכם גדול, שהיה פרוש מכל עניני העולם הזה, וכבר יותר מיובל שנים הוא יושב יומם ולילה ולומד את התורה הקדושה בפרישות ובקדושה. כל ימיו היה יושב בתענית ומעוטר בטלית ובתפילין עד לשעת המנחה המאוחרת, ורק לאחר תפילת ערבית היה טועם מעט לחם ומים.

כאשר ניגש הבעל־שם־טוב, שהיה לבוש בבגדי כפרי פשוט, לגאון זה בחדר פרישותו שבפינת בית הכנסת, ושאלו אודות מצבו בבריאות, ואם יש לו כל צרכו, לא התייחס אליו הלה כלל. הבעל־שם־טוב שאלו שאלות אלו מספר פעמים, עד אשר הגאון כעס ביותר והורה לבעל־שם־טוב באצבעו לכיוון הדלת, לאות שיעזבנו. אמר הבעל־שם־טוב לגאון: רבי, מדוע אינך מספק לקדוש־ברוך־הוא, כביכול, את פרנסתו וכו'?[10] בשומעו דברים אלו נותר הגאון נבוך, כיצד יהודי כפרי פשוט מדבר על הקדוש־ ברוך־הוא, כביכול, שיש לספק לו פרנסה, וכדומה.

הבעל־שם־טוב, אשר ידע את מחשבותיו של הגאון, אמר לו: היהודים "יושבים" (ניזונים) מהפרנסה שמספק להם הקדוש־ברוך־הוא, וממה "יושב" (מתפרנס) הוא, כביכול? על כך אומר דוד המלך בתהלים "ואתה קדוש" – ומהי פרנסתך – "יושב תהלות ישראל": הקדוש־ברוך־הוא "יושב" על תהלות ושבחי ישראל, אשר מודים ומשבחים לה' יתברך על הבריאות ועל הפרנסה שהוא מעניק להם. ועבור מלות שבח אלו, שמשבחים ישראל לה', מברכם הקדוש־ברוך־הוא בבני חיי ומזוני רויחא.

ג. התכלית: דירה בתחתונים

יש להבין: אמנם, כדי ש"ואתה קדוש" (אשר מצד עצמו הוא קדוש ומובדל מכל העולמות) יהיה "יושב" (כלומר, יורד ו"נמשך" למטה, אשר המשכה זו נקראת "בשם ישיבה כמו היושב שמשפיל קומתו")[11], יש צורך בעבודתם של ישראל, אך, לכאורה, אפשר להגיע לכך גם באמצעות לימוד התורה[12],

ואם כך, מדוע אמר זאת הבעל־שם־טוב לגאון, אשר למד תורה יומם ולילה במשך יותר מיובל[13] שנים, "מדוע אינך מספק פרנסה לקדוש־ברוך־הוא וכו'" – ובמיוחד כאשר אף אז, כאשר הבעל־שם־טוב אמר לו זאת, הוא היה שקוע בלימודו?

אף אם נבאר שמגיעים לידי "ואתה קדוש" דוקא באמצעות "תהלות ישראל", יכול היה הבעל־שם־טוב לעורר את הגאון לשבח את הקדוש־ברוך־הוא על לימודו "בפרישות ובקדושה". מדוע היה צריך לשאול אותו אודות ענינים גשמיים – בריאות וכדומה?

ההסבר לכך הוא:

תכלית הבריאה היא שתהיה דירה לה' יתברך בתחתונים[14], שמהדברים הנחותים יעשו דירה לקדוש־ברוך־הוא.

ו"דירה" זו נעשית בעיקר על ידי עבודת האדם בתחתונים – לא כל־כך באמצעות לימוד התורה, או באמצעות שבח לקדוש־ברוך־הוא על לימוד תורה, כי לימוד התורה קשור בעיקר ל"עליון" שביהודי, לנפש האלקית,

אלא על ידי שבח לקדוש־ברוך־הוא על בריאות ועל פרנסה – ענינים הקשורים לגוף ולנפש החיונית[15]: על ידי שיהודים חשים ומכירים בכך, שאף צרכיהם הגשמיים באים מאת ה',

והם מודים לו על כך – על ידי כך עושים דירה לה' יתברך בתחתונים.

ולפיכך, כאשר ראה הבעל־שם־טוב שהגאון יושב בחדר פרישות, מנותק מכל עניני העולם, ואינו בא במגע עם עניני הגוף, הנפש הבהמית ועם חלקו בעולם – עם ה"תחתונים",

(שהרי אכל רק את הנחוץ וההכרחי ביותר לקיומו, אך לא עסק בזיכוך וב"בירור" הגוף, הנפש הבהמית, וחלקו בעולם),

הוא אמר לו "מדוע אינך מספק פרנסה לקדוש־ברוך־הוא"[16], כדי שיתקיים הענין של "נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים"..

ולכן אמר הבעל־שם־טוב, ש"פרנסתו של הקדוש־ברוך־הוא היא על תהלות ושבחי ישראל, אשר מודים ומשבחים לה' יתברך על הבריאות ועל הפרנסה אשר הוא מעניק להם[17].

ד. "ואתה קדוש יושב" על ידי "תהלות ישראל"

לפי כל האמור לעיל יובן מדוע פירות השנה הרביעית – שהם קודש ונאכלין לפנים מן החומה – עדיין אינם המעלה הגבוהה ביותר, אלא דוקא פירות השנה החמישית[18], הנאכלין בכל מקום ואפילו בטומאה[19]:

כאשר יהודי יודע, שאפילו הפירות שאינם "קודש", אף הם תלויים בברכת ה' (בראותו בעיני בשר את תוספת התבואה שמעניק לו הקדוש־ברוך הוא), הרי הוא בודאי משבח את הקדוש־ברוך־הוא על כך[20] – הרי הלל זה לה', הוא ה"תהלות ישראל", המביאות לידי "ואתה קדוש יושב", שהענין של "ואתה" – כשהכוונה לעצמותו יתברך[21] – "קדוש" ומובדל, הוא "יושב" ויורד למטה לדירה בתחתונים.

(משיחת ש"פ קדושים תשכ"ה)

מקורות והערות