פרשת קדושים – שיחת הרבי על אהבת ישראל

הקראת כתבה
יום שלישי כ״ה ניסן ה׳תשע״ו
על פי הלל מצד הדרגה ש”ישראל קדמו לתורה”, הרי כל התורה היא למען ישראל, כדי לגלות את מעלתם. וכיון שהם אחים ממש מצד שורש נפשם, הרי שאהבת ישראל היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
טבע

א. “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”

בפירושו על הפסוק[1] “ואהבת לרעך כמוך” מצטט רש”י את דבר רבי עקיבא (מ”תורת כהנים”[2]) “זה כלל גדול בתורה”.

המפרשים[3] מסבירים, שרבי עקיבא רוצה להראות את חשיבות המצוה, ולהדגיש שהיא ענין כללי בכל התורה, כמאמרו המפורסם של הלל[4]: “דעלך סני לחברך לא תעביד (=מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך) – זו היא כל התורה כולה, ואידך (=והשאר) – פירושא הוא”.

צריך להבין: פירוש רש”י על התורה היא, כפשוטו, לא ספר־מוסר שנועד לעורר לקיום המצוות, אלא – כפי שרש”י בעצמו[5] מגדיר – “ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא”.

[אמנם, אפשר (וצריך) ללמוד מפירוש רש”י “ענינים מופלאים”[6] בכל חלקי התורה (ואפילו רזין דאורייתא, יינה של תורה)[7] ובמיוחד ענינים החשובים למעשה לכל אחד ובכל יום,

אבל בראש ובראשונה הכרחית כל מילה בפירוש רש”י כדי להבין את פשוטו־של־מקרא].

ולפי זה, מהו הקושי בפסוק, שרש”י משיב עליו באמצעות המאמר “ואהבת לרעך כמוך .. זה כלל גדול בתורה?”

כך יש להבין מדוע מציין רש”י את שמו של בעל המאמר – רבי עקיבא – שהרי רש”י עושה זאת רק כאשר הדבר מוסיף להבנת הפירוש[8] (כמדובר פעמים רבות).

ב. “ואהבת…” – כלל, מצוות אחרות – פרטים

ישנו ביטוי[9] “הקושיא טוב והתירוץ פשוט”, וכך בעניננו:

כשלומדים את הפסוק “ואהבת לרעך כמוך” – שהאהבה ליהודי אחר צריכה להיות “כמוך”, כאהבת אדם לעצמו – מתעוררת מיד שאלה פשוטה: לשם מה יש צורך בציוויים נפרדים[10] על גניבה, גזל, “לא תקום”, ומצוות רבות דומות שבין אדם לחבירו,

הרי כאשר מקיימים את מצות “ואהבת לרעך כמוך” כראוי, נמנעים ממילא מלהזיק ליהודי אחר, ואדרבה: משתדלים לעשות לו טוב וחסד, אף באותה מידה שעושים לעצמם (“כמוך”)[11]?

התשובה על כך היא: “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”, שמשמעותו, בפשטות, היא: “ואהבת לרעך כמוך” הוא כלל, שכולל בתוכו פרטים רבים, שהם כל הציוויים הללו. לכן כתובות בתורה כל המצוות האלה, כפי שמוצאים[12] מספר פעמים[13], שהתורה מביאה גם את הכלל וגם את הפרטים (ואפילו פרטים המובנים מאליהם).

אך אפשר לשאול: דברים אלו מסתברים כאשר הפרטים מוזכרים בסמוך לכלל[14], אבל בעניננו יש פרטים רבים המפוזרים במקומות שונים בתורה, וכיצד אפשר לומר שהם כתובים כפרטים של הכלל “ואהבת לרעך כמוך” הכתוב במקום אחר לגמרי?

על כך עונה רש”י באומרו, שאין זה כלל רגיל, אלא “כלל גדול בתורה”. בכלל רגיל צריכים הפרטים להיכתב בסמוך אליו, אבל הכלל “ואהבת לרעך כמוך” הוא “כלל גדול”, הכולל פרטים רבים, וביניהם אף פרטים שהם עצמם “כללים”, וכל זאת בתורה – בכל התורה, ולכן אין צורך, ואי־אפשר שכל הפרטים יכתבו בסמוך לכלל.

ג. “ואהבת” – דבר המסור ללבו

וצריך להבין, בדומה[15] לקושיה המפורסמת[16]: כיצד ייתכן ציווי על רגש שבלב? אדם שולט במעשיו, אך לא כל אחד יכול לשלוט על רגשותיו, וכיצד אפשר לצוות על כל יהודי לאהוב בלבו עוד יהודי, וכל יהודי [שהרי לפי הפשט, הכוונה ב”רעך” היא לכל יהודי[17], ללא הגבלה כל־שהיא]?

והציווי אינו על רגש אהבה סתם[18], אלא “כמוך

– כיצד ייתכן, (כשאלת המפרשים)[19], שאצל כל יהודי תהיה אהבה לזולתו “כמוך”, וכלשון הרמב”ן[20]: “לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו”?

ב מספר פסוקים קודם לכן[21] מפרש רש”י, ש”כל דבר המסור ללבו של אדם .. נאמר בו ויראת מאלקיך”, והוא מפרש כך מספר פעמים מאוחר יותר[22]. לפי זה תמוה, מדוע במצות “ואהבת לרעך כמוך”[23], אשר (א) האהבה היא דבר שבלב, (ב) במיוחד כאשר האהבה צריכה להיות “כמוך”, שזה ודאי מסור ללבו של אדם – אין קיימת אזהרה זו[24]?!

ד. רש”י עונה על השאלות הנ”ל בפירושו

על שאלות אלו עונה רש”י בפרשו ש”ואהבת לרעך כמוך’ הוא כלל ועל־ידי ציון שמו של בעל המאמר, רבי עקיבא (שבכך הוא רומז לתשובה על השאלה הראשונה): א אם “ואהבת…” הוא כלל, מובן, שקיומו למעשה הוא על־ידי קיום הפרטים[25], החל ממה שמוזכר בסמוך לכך: לא תלך רכיל… לא תשנא… לא תקום… ולפני כן: לא תגנובו…,

– וכך מובן שב”ואהבת כמוך” הכוונה היא לענינים שאפשר לצוות עליהם,

ושם[26] נאמר “ויראת מאלקיך”, ומכך מובן שהכוונה היא גם לשאר הפרטים שקשור להם הענין של “ויראת”[27].

ב רבי עקיבא סובר ש”חייך קודמים לחיי חברך”[28]. לפי־זה יוצא, שב”כמוך אין הכוונה לשויון ממש, כי “חייך קודמים”[29].

זהו ככ”ף הדמיון[30] – שויון בפרט מסוים[31].

פירוש המילה “כמוך” הוא כך בדרך הפשט[32] כפי שלפני־כן, “כמוך כפרעה”[33], פירש רש”י “חשוב אתה בעיני כמלך”. יוסף איננו בדיוק כפרעה, אלא רק “בעיני”. לגבי אחרים יוסף הוא בדיוק כפרעה – “ובלעדיך לא ירים איש את ידו…”[34]. אבל כאשר הדבר נוגע לפרעה עצמו – “הכסא”, אז “אגדל ממך”[35],

וכך בעניננו: כל עוד אין הענין נוגע לחייך, צריכה האהבה לרעך להיות “כמוך”, וצריך לעשות למענו בדיוק כמו למענך. אבל כאשר נוגע הענין לחייך (כבמקרה של “שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים…”), הרי אז – “חייך קודמים לחיי חברך”.

ה. מאמר רבי עקיבא עונה לשאלות

הדברים עדיין אינם “חלקים”:

אמנם, ,,חייך קודמים” – אך כל עוד אין מדובר במקרה שנוגע ל”חייך”, האם אז יכול כל יהודי לאהוב את חברו כאהבת עצמו, “כמוך”[36]?

יותר מכך: רגש זה של אהבה “כמוך” צריך להיות “לרעך” – לכל יהודי, גם למי שעבר עבירה ר”ל, ואשר תורת אמת קובעת שיש להענישו?

גם שאלה זו נענית על־ידי מאמר רבי עקיבא – “חביבין ישראל שנקראו בנים למקום”[37], שמכך מובן, שכל היהודים הם “אחים ממש”. ומובן, שאפשר לאהוב יהודי אחר “כמוך”.

כאשר יתבונן היהודי בכך, ויחוש שהאחר הוא אחיו, יתעורר אצלו ממילא רגש של אהבה כלפיו, אהבת אחים.

ולכן יכולה אהבה זו להיות לכל יהודי[38], בכל מצב שהוא, כי כל ישראל הם תמיד בנים למקום, כפי שאמר רבי עקיבא[39] לטורנוסרופוס הרשע, שאפילו כאשר ישראל הם במצב שהקדוש־ברוך־הוא הוא כ”מלך… שכעס על בנו”, גם אז “אנן קרויין בנים”.

ו. “ואהבת לרעך כמוך” – נאמר בהר סיני

בציון שמו של בעל המאמר, רבי עקיבא, רומז רש”י לענין נוסף:

תלמיד ממולח עשוי לשאול: אם “ואהבת לרעך כמוך” הוא “כלל גדול בתורה”, ענין כללי בתורה כולה, מדוע הוא נאמר רק עתה, בפרשת קדושים, זמן רב כל־כך לאחר מתן תורה והקמת המשכן?

אלא, לפי דעת רבי עקיבא אין זאת שאלה, כי לשיטתו “כללות ופרטות נאמרו בסיני”[40], והענין כתוב בפרשתנו כי “באוהל מועד נשנו”.

ויוצא אפוא, שהכלל “ואהבת לרעך כמוך” כבר נאמר בהר סיני[41].

ז. שני המאמרים על אהבת ישראל

מ”יינה של תורה” שבפירוש רש”י זה:

על מצות אהבת ישראל ישנם שני ביטויים: א מאמר רבי עקיבא – “זה כלל גדול בתורה”. ב מאמר הלל[42] (מספר דורות לפני כן) – “זוהי כל התורה כולה ואידך פירושא היא”.

ההבדל בין שני המאמרים הוא בפשטות: בביטוי “זה כלל גדול בתורה” הכוונה היא, שאהבת ישראל הוא אחד מכללי התורה. אמנם זהו “כלל גדול”, אבל, רק כלל אחד[43] בתורה (“כלל .. בתורה” ולא “כלל התורה”). ואילו הלל אומר ש”זוהי כל התורה כולה”[44], וכל השאר – “אידך (היא רק) פירושא”.

בכך מובן מדוע מביא רש”י דוקא את מאמרו של רבי עקיבא, כי בפשטות הדברים, אהבת ישראל איננה “כל התורה כולה”[45], אלא רק ה”כלל” של מצוות שבין אדם לחברו[46].

[ולפיכך אף רואים, שבפירוש רש”י בגמרא42(שהוא לפי הפשט שבלימוד הגמרא), הוא מפרש שבמאמר “דעלך סני לחברך… זוהי כל התורה…” אין הכוונה למצות אהבת ישראל, אלא פירושו של “לחברך לא תעביד הוא “רעך .. זה הקדוש־ברוך־הוא, אל תעבור על דבריו”[47], זוהי באמת “כל התורה כולה”.

ולפי הפירוש השני של רש”י שם, שבמילה “לחברך” הכוונה היא “חברך ממש”, הוא אכן אומר, שלפי פירוש זה “כל התורה כולה” לאו דוקא[48], אלא רק “גזילה גניבה ניאוף ורוב מצוות”].

אך צריך להבין: הרי “אלו ואלו דברי אלקים חיים”[49], ומוכרח להיות, ששני המאמרים הם אמת, וניתן להסבירם, לפחות לפי פנימיות הענינים, ואין מובן: אם אהבת ישראל היא “כל התורה כולה”, מה מוסיף לכאן הענין שהיא “כלל גדול בתורה” (הרי בכלל מאתים מנה)? ובמיוחד, כאשר, כאמור, מאמרו של הלל נאמר דורות רבים לפני־כן.

ה. מדוע קשורה אהבת ישראל לקירוב לתורה

כדי להבין זאת יש להקדים את מאמרו של הלל[50]: “הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”.

מתעוררת השאלה: מהו הקשר בין “אוהב שלום… אוהב את הבריות” לבין “ומקרבן לתורה”? אהבת ישראל מעוררת את היהודי לדרוש את טובת חברו בכל עניניו, ולא רק ברוחניות[51]?

ידוע ההסבר[52] שבכך מתכוונת המשנה למנוע קביעת פשרות בתורה ח”ו, למען אהבת ישראל. צריך להיות “אוהב את הבריות” באופן שמקרבים אותם אל התורה, ולא, ח”ו, להיפך, להשפיל את התורה אל רוח הבריות.

אבל לפי זה יוצא, ש”ומקרבן לתורה” היא רק אזהרה והגבלה צדדית בענין של “אוהב את הבריות”. ואילו מפשטות הלשון מובן, ש”ומקרבן לתורה” הוא המשך ותוצאה של “אוהב את הבריות” – אהבת הבריות מתבטאת בקירובן לתורה.

כך מוכח גם מן התניא (פרק ל”ב). שם מצטט אדמו”ר הזקן את המאמר “הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” ומסביר: “לומר שאף הרחוקים מתורת ה’ ועבודתו .. צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'”. כלומר, התכלית של “צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה…” היא “לקרבן לתורה ועבודת ה'”, אלא, שאף אם “לא, לא הפסיד[53] שכר מצות אהבת רעים”.

השאלה אף מתחזקת לאור הסברו של אדמו”ר הזקן שם על ענין אהבת ישראל[54], שצריך להיות משום ש”רעך הוא יהודי בעל נשמה, אשר “כולן מתאימות ואב אחד לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש”, ולכן צריכה להיות אהבה “לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן”, ואף, כלשון המגיד[55], “רשע גמור כצדיק גמור”.

ואם האהבה איננה עקב מצבו הרוחני של הזולת, אלא אהבה עצמית מצד הנשמה מדוע היא קשורה לענין של “ומקרבן לתורה”?

ט. שני הענינים אצל היהודי

ההסבר לכך הוא:

ידועים דברי חז”ל[56], ש”מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר”, וגם לתורה, ישראל מעל לתורה. מצד שני נאמר ב”זהר”[57], ש”ישראל מתקשראין באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא”, ומכך מובן שהתורה היא מעל ישראל.

על־כך מוסבר[58]: ישראל נעלים מהתורה בשרשם, אבל כשהנשמות יורדות למטה, נעלית התורה מישראל, והתקשרות הנשמה אל הקדוש־ברוך־הוא היא באמצעות התורה.

ולכן יש ביהודי שני ענינים הפכיים:

מצד העובדה שבשרשן נעלות נשמות ישראל מן התורה, הרי “ישראל .. אף־על־פי שחטא ישראל הוא”. אפילו אם היהודי עובר, ר”ל, עבירות רבות[59], אין הוא מפסיק מלהיות יהודי ח”ו, כי התקשרות נשמת היהודי אל הקדוש־ברוך־הוא איננה תלויה בעבודתו בתורה ובמצוות[60].

אבל, זה עצמו מביא לידי כך, שכל יהודי “בודאי סופו לעשות תשובה”[61] – הוא חוזר לתורה ולמצוות. כי, כיון שהתקשרות היהודי למטה אל הקדוש־ברוך־הוא היא באמצעות התורה, לא יכולה המעלה העצמית ש”ישראל הוא” להשאר בפני עצמה, ללא תורה ומצוות, והיא מוכרחה להביא לידי קיום התורה והמצוות, ובאמצעות זאת מתגלה מעלת נשמתו שהיא מעל התורה[62].

י. שני הענינים שבאהבת ישראל

מכך נובעים שני הענינים ההפכיים בענין “ואהבת לרעך כמוך”:

עצמיות האהבה הנובעת מאחדות כל ישראל ב”שורש נפשם”[63] הנעלה מן התורה, היא מעל להגבלות התורה. ולפיכך האהבה היא בכל ישראל בשווה, גם לבריות אשר “רחוקים בתורת ה’ ועבודתו”[64], כי בדרגה זאת, אי־אפשר להבדיל בין צדיק לבין יהודי הרחוק מתורה[65]. וכך גם אין אהבה זו מוגבלת לרוחניות של הזולת, אלא היא קשורה לכל עניניו, גם לגשמיותו51, כי זוהי גשמיות של יהודי.

אבל מצד הקשר שבין מציאותו של היהודי לבין התורה, נעשית גם אהבת ישראל (גם האהבה שהיא ,,מצד שורש נפשם”, ונעלית מן התורה) למצוה בתורה: צריך לאהוב יהודי מפני שכך מצוה התורה, ולכן – לפי הגבולות וסייגים שהתורה קובעת, כדלעיל (ואסור לקבוע פשרות בתורה בגלל אהבת ישראל), עד אשר ישנם יהודים, אשר התורה קובעת, שהיחס אליהם צריך להיות באופן של “תכלית שנאה שנאתים…”[66].

יא. דוקא המעלה העצמית מביאה לידי “ומקרבן לתורה”

ועל כך מדגיש הלל (ואדמו”ר הזקן בתניא) שהענין של “אוהב את הבריות” – את “הרחוקים מתורת ה’ ועבודתו” – צריך להוביל גם לידי “ומקרבן לתורה”, למרות שהאהבה אליהם נובעת ממעלתם העצמית של היותם יהודים וצריך לאהבם ולעזור להם בכל הענינים, גם כאשר אין מצליחים בענין של “ומקרבן לתורה”:

כשם שאצל היהודי עצמו, מעלתו העצמית בהיותו יהודי, והתקשרותו אל הקדוש־ברוך־הוא מעל לתורה, אינן יכולות להשאר ללא תורה ומצוות, אלא מביאות אותו לידי קיום התורה והמצוות, כדלעיל,

כך גם לגבי האהבה ל”רחוקים מתורת ה’ ועבודתו”. שדוקא מפני שהוא מכיר במעלתם העצמית בהיותם יהודים, אין הוא מסתפק בכך בלבד, אלא עובדה זו מעוררת אצלו השתדלות להפכם ל”יהודי תורה”.

כיון שגם המעלה העצמית של ישראל חייבת לבוא לידי גילוי באמצעות התורה, יוצא, שכאשר הזולת רחוק מן התורה, אי־אפשר לחוש בשלום ובאחדות האמיתית שבינו לבין כל ישראל[67], שהם “אחים ממש מצד שורש נפשם”63. ודוקא כאשר הוא “מקרבן לתורה”, מקשר אותם אל התורה ובאמצעות זו אל הקדוש־ברוך־הוא, אז מורגשת בגלוי[68] גם מעלתו העצמית של היהודי, שמעל לתורה.

יב. ההסבר לשני המאמרים

לפי־זה מובן ההסבר לשני מאמרי חז”ל לגבי אהבת ישראל:

רבי עקיבא מדבר על הכלל של אהבת ישראל, כפי שצריך לקיימו למעשה כלפי יהודי אחר שהוא נשמה בגוף גשמי, בהתאם לגבולות של התורה[69], ועל־כך אי־אפשר לומר שזוהי “כל התורה כולה”, כי לפי זה היו ח”ו, מתבטלים כל הסייגים של התורה בגלל אהבת ישראל (דוגמת: פיקוח נפש דוחה כל התורה), וזהו רק “כלל גדול בתורה”, הצריך להתבצע לפי סייגי התורה.

לעומת זאת, מדבר הלל על אהבת ישראל למטה, אך בקשר לשרשם של ישראל, בדרגה ש”ישראל קדמו לתורה”69. ומצד דרגה זו הרי כל התורה היא למען ישראל, כדי לגלות את מעלתם. וכיון שמעלתם, היותם “אחים ממש מצד שורש נפשם”, מתגלה במצות אהבת ישראל, הרי – “זוהי כל התורה כולה ואידך פירושא הוא”.

(משיחת ש”פ קדושים תשכ”ז)

מקורות והערות

 


[1]פרשתנו יט, יח.

[2]עה”פ. ירושלמי נדרים פ”ט ה”ד. ב”ר פכ”ד, ז.- ולהעיר ממאמר בן עזאי (תו”כ וירושלמי שם. ב”ר שם בשינוי לשון) “זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה” – ראה מפרשים במקומות הנ”ל. נתבאר (ע”ד החסידות) באוה”ת בראשית כרך ג’ תקצא, א־ב.

[3]ראה ריב”א, רא”ם, ס’ הזכרון, שפ”ח ועוד – לרש”י כאן.

[4]שבת לא, א. וראה חדא”ג מהרש”א שם.

[5]בראשית ג, ח. שם, כד. ובכ”מ.

[6]של”ה במס’ שבועות שלו (קפא, א).

[7]היום יום ע’ כד.

[8]וצע”ג בתי’ המשכיל לדוד כאן (ראה לקמן הערה 47).

[9]לקו”ת נצבים נג, סע”ג (“ואמר (אדה”ז) שהתירוץ פשוט והקושיא טוב”).

[10]ואף ש”הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו כו’ לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם” (פרש”י תשא לד, כג. ועד”ז בפרש”י צו ו, ו. שמיני יא, ג. שם, מד. אמור כג, לא. ועוד) – הרי “כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתיר” (פסחים כג, ריש ע”ב). ופשוט דכ”ה גם ע”ד הפשט. וראה פרש”י משפטים כג, יט (ותשא לד, כו). ועוד.

[11]ראה – ע”ד ההלכה – חינוך מצוה רמג. רמב”ם הל’ אבל רפי”ד. סהמ”צ שלו שורש ב. ולהעיר מהשקו”ט ברי”פ פערלא לסהמ”צ רס”ג מ”ע יט (קמב, ג ואילך).

[12]בציווים ולא רק בסיפור מאורעות כמו במשכן וכליו הבאתם וכו’. וראה פרש”י ר”פ בהר.

[13]גם לעיל – לדוגמא: משפטים כב, ח.

[14]וגם ע”ד ההלכה – ראה פסחים ו, ב. וש”נ. ולהעיר מרש”י בראשית ב, ח (אלא ששם אינו מובן מעצמו כלל).

[15]ע”ד הפשט אינה קושיא (כ”כ), שהרי מתוכן (ועיקר) החינוך דהבן חמש למקרא (וגם – קודם לגיל זה): אהבת הוריו ובנ”א בכלל, אהבת השם, אהבת התומ”צ וכו’.

[16]בנוגע לאהבת ה’* (ראה ס’ הערכים־חב”ד בערכו בתחלתו, וש”נ).ואהבת את ה”א (ואתחנן ו, ה) – מפורש בכתוב עצמו הטעם (והדרך לבוא) לאהבתו – (ע”י שיתבונן ש)”ה’ (הוא) אלקיך” (שהוציאו מארץ מצרים וגו’ – ולהעיר מפרש”י עה”פ יתרו כ, ב).משא”כ בנדו”ד שסתם בקרא “ואהבת לרעך כמוך” מבלי לפרש טעם והסברה.ושאני “לא תשנא את אחיך בלבבך” (לעיל פסוק יז) וכיו”ב – שהמדובר שלא תהיי שנאה (מדה) בלב. ולהעיד מהמבואר (סה”מ תרצ”ט ע’ 9) שעל מדת היראה שייך ענין הציווי.

* להעיר מהתמים חו’ ד’ ע’ מה [קפח, א]: ומכיון שבהאהבת ה’ אמר רבנו* [הזקן] ז”ל דהציווי הוא על התבוננות, דאז באה האהבה בדרך פועל יוצא ותולדות ההתבוננות, הנה השכל הבריא מחייב, דכן הוא גם באהבת ישראל שבאה על ידי טיב ההתבוננות במעלת חבירו.

* וראה ג”כ הוספות לסהמ”ע לדזצ”ע: ד”ה להבין מעות אהבה, ובהערות לשם ע’ 408.

[17]שהרי רש”י לא פי’ החידוש ד”רעך” היינו רעך בתומ”צ (כפי’ הרשב”ם עה”פ: מקומות שנסמנו לקמן. ובהערה 38): ועד”ז ב”לא תשנא את אחיך” לא פי’ רש”י דקאי על אחיך בתומ”צ (ראה יראים סל”ט (בהשלם – סקצ”ה). תדבא”ר ספי”ח הובא ביל”ש (ואוה”ח) עה”פ. ועוד). וכדמוכח ג”כ מפרש”י ראה (יג, ט (מספרי עה”פ)) שרק מסית נתמעט (“את זה”) ממצות ואהבת לרעך כמוך. וראה לקוטי כו’ הצ”צ לתניא פל”ב.ע”ד ההלכה י”א ש”ואהבת לרעך כמוך” פירושו רעך בתומ”צ (ורשע מותר או מצוה לשנאותו – פסחים קיג, ב) – סמ”ג עשין ט. הג”מ להל’ דעות פ”ו ה”ג. וראה רמב”ם הל’ אבל שם*. יראים סל”ח (בהשלם – סרכ”ד). ועוד.אבל כבר העידו באחרונים (מהר”ם שיק תרי”ג מצות מצוה רמד. הרי”פ פערלא שם קמג, ד ואילך) מהא שלמדין (סנה’ מה, א. וש”נ) מואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה, היינו שכולל גם רשע (המחוייב מיתה), וכמפורש ברמ”ה (שם נב, ב): “וכל היכא דכתיב רעך משמע ישראל ואפילן רשע** כו'”: ורק מסית נתמעט בפירוש ממצות ואהבת גו’, כנ”ל.ומוכח מזה שהא שמצוה לשנוא רשע הוא לא מפני שנתמעט מהלשון ואהבת לרעך כמוך כ”א הוא ציווי בפ”ע (מהפסוק “יראת ה’ שנאת רע” שהובא בפסחים שם) לשנוא רשע (ובמילא – שואהבת גו’ בכל הפרטים הוא רק לרעך בתומ”צ). וכן מוכח בתניא פרק לב דגם אלה “שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם ג”כ”***. ע”ש [ואולי גם פוסקים הנ”ל סמכו בעיקר על פסוק הנ”ל שהביאו (סמ”ג ויראים) מפסחים שם]. וראה לקמן הערה 38. ואכ”מ.

*) אבל להעיר שבמקומו (הל’ דעות פ”ו ה”ג) סתם הרמב”ם “לאהוב את כאו”א מישראל בגופו” (ועד”ז במנין המצות בריש ספר היד – “כל בני אדם בני ברית”) – בלי כל הגדרה. וג”ז שמצוה לשנוא רשע לא כתב במקומו (בהל’ דעות) כ”א בהל’ רוצח (בסופן) – וידוע שהרמב”ם סומך (רק) על מ”ש במק”א הקודם לזה ולא מזה של אח”כ (יד מלאכי כללי הרמב”ם כו’ אות ו).ועד”ז אדה”ז בשו”ע (או”ח סקנ”ו ס”ה) הביא רק ש”מצוה על כל אדם לאהוב את כאו”א בגופו”. והשמיט (המובא במג”א שם) שהוא דוקא רעך בתומ”צ ולא רשע (ורק בחו”מ הל’ עוברי דרכים כו’ ס”ט הביא דמצוה לשנוא רשע).

**) ולהעי מפי’ הב’ ברמ”ה שם “ויש לפרש רעך לשון רעים שבך כו'”.

***) להעיר ממאירי יומא (עה, א) “לעולם לא תהא שנאת אדם מונעתו מלהטיב לחבירו בכל מה שאפשר לו להטיב והוא שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך”. וראה הרי”פ פערלא שם קמב, ב.

[18]להעיר מ”לא תחמוד” (יתרו כ, יד), ומדשתק רש”י משמע שמפרשו כפשוטו (וראה ראב”ע ובחיי שם). ע”ד ההלכה – ראה הגש”פ (קה”ת תשמ”ו־ז) ע’ עתר בהערה. וש”נ.

[19]רמב”ן (פסוק יז), פענח רזא, חזקוני, חי’ ופי’ המהרי”ק (לפרש”י) כאן. ועוד.במפרשים הנ”ל תי’ דואהבת לרעך כמוך אינו כפשוטו, והכוונה בזה רק לענין עשיית טובה לחבירו וכיו”ב. וראה גם ראב”ע, רבעה”ת (הדר זקנים), מלבי”ם ועוד כאן. חדא”ג מהרש”א שבת שם. ועוד,אבל מדסתם רש”י מוכח שמפרש ואהבת לרעך כמוך כפשוטו, אבל ראה לקמן בפנים. וכן מובן פשטות לשון הרמב”ם בסהמ”צ (מ”ע רו), הל’ דעות שם, שו”ע אדה”ז שם. ועוד.

[20]שם.

[21]פסוק יד.

[22]לקמן פסוק לב. בהר כה, יז. שם, לו. שם, מג.

[23]אבל להעיר שבמקומות הנ”ל המדובר בפעולה שאין ברורה כוונת העושה אם לטוב כו’ – והרי גם ב”לא תשנא את אחיך בלבבך” לא נאמר “ויראת מאלקיך”. וראה לקמן הערה 27.

[24]להעיר ממדרש לקח טוב כאן: “אני ה’, כל דבר המסור ללב נאמר בו אני ה'” – אבל בפרש”י לא נזכר זה (וראה רש”י ר”פ וארא, ובכ”מ). ולהעיר מרש”י לקמן פסוק לו ד”ה אשר הוצאתי.

[25]ראה פרש”י הסמוך: את חוקותי תשמורו ואלו הן כו’. וראה פי’ החזקוני (הא’) כאן: אם תעשה כן תאהבהו.

[26]נסמן לעיל הערה 21. וראה הנסמן בהערה 22.

[27]אלה שבעשי’ – שמרמה את הרואים ולכן זקוק לאזהרה “ויראת מאלקיך”, משא”כ ברגש שבלב – מאי קמ”ל?

[28]ב”מ סב, א.

[29]ראה גם רמב”ן וחדא”ג מהרש”א הנ”ל. תוד”ה ברור סנה’ מה, א. באר מים חיים לפרש”י כאן.

[30]ראה ראב”ע ורא”ם ר”פ ויגש.

[31]ראה פרש”י בראשית א, כו ד”ה כדמותנו. שם יג, יו”ד בסופו. ובכ”מ.

[32]אלא ששיטת רע”ק בזה שייכת במיוחד לנדו”ד, כדלקמן בפנים.

[33]ר”פ ויגש.

[34]מקץ מא, מד.

[35]שם, מ.

[36]ראה של”ה סא, ב בהגה”ה.

[37]אבות פ”ג מי”ד.

[38]להעיר מדעת רע”ק (אבות דר”נ ספט”ז – כגירסת המחזור ויטרי (תלמידו דרש”י) לאבות פ”ב מי”א) “ואהבת לרעך כמוך בעושה מעשה עמך” – אבל (נוסף ע”ז שזהו ע”ד ההלכה -) ממ”ש שם לפנ”ז “ושנוא את האפיקורסין והמסיתים כו'”, מוכח שאין כוונתו לסתם רשעים, כ”א לסוגים הנ”ל. וכ”כ באוה”ח פרשתנו כאן. ולהעיר מחינוך (מצוה רלח), שעל הא שמצוה לשנוא רשע מביא הכתוב ד”משנאך ה’ אשנא גו'” שקאי על מינים ואפיקורסים (כמ”ש במנ”ח שם). וראה לעיל הערה 17 ולקמן הערות 64, 66.

[39]ב”ב י, א (וראה חדא”ג מהרש”א שם). וראה שו”ת הרשב”א (ח”א סקצ”ד) שההלכה כר”מ (קידושין לו, א) דבין כך כו’ בני הם. ובספרי האזינו (לב, ה) משמע שר”י הודה לר”מ. ולהעיר ממאמרי רע”ק: שבת קכח, א (וש”נ). ב”ק צ, ריש ע”ב במשנה, ובסנה’ קי, ב חסידותי’ דרע”ק.

[40]חגיגה ו, ריש ע”ב. וש”נ.

[41]להעיר מרש”י ר”פ בהר ומפרשיו – אבל ראה לקמן ע’ 300 ואילך, שכוונת רש”י שם היא גם (או – רק) לדעת ר”י, ע”ש באורך.

[42]שבת לא, א.

[43]ולדברי בן עזאי, כמסומן בהערה 2, יש גם “כלל גדול בזה”.

[44]להעיר מט”ז או”ח סתקפ”ב סק”ג.

[45]דעכ”פ ע”ד פשוטו של מקרא וש”ס י”ל – דרק בפנימיות הענין כן הוא, כביאור אדה”ז בתניא פרק לב, סהמ”צ להצ”צ מצות אהבת ישראל, אוה”ת שופטים ע’ תתלח ואילך, ועוד (ראה ס’ הערכים־חב”ד ע’ אהבת ישראל ס”ח, וש”נ). ־ כהנ”ל נעתקו בקונטרס אהבת ישראל (קה”ת תשל”ו). וראה נתיבות עולם להמהר”ל נתיב אהבת ריע פ”א. ועוד.

[46]ראה גם ראב”ד וק”א לתו”כ כאן. ועוד.

[47]במפרשי רש”י (נח”י הובא בשפ”ח. משכיל לדוד) כתבו דכ”ה כוונת רש”י גם בפירושו עה”ת כאן. וצע”ג.

[48]עפ”ז מובן מה שפי’ זה הביא רש”י רק כפי’ הב’ – כי מכיון שגר צריך לקבל ע”ע כל תרי”ג מצות, עכצ”ל שכוונת הלל היא לכל התורה כולה ממש.[ומ”מ גם פי’ הא’ אינו מספיק, כי (נוסף לזה שאין זה פי’ הפשוט של “חברך”, והול”ל “להקב”ה” וכיו”ב, הרי) לפ”ז אי”מ למה א”ל בלשון של שלילה (“לחברך לא תעביד”) ולא בלשון של חיוב. משא”כ להפי’ שהכוונה לחברך כפשוטו – ראה חדא”ג מהרש”א שם].

[49]עירובין יג, ב. וש”נ.

[50]אבות פ”א מי”ב.

[51]להעיר מהנהגת הבעש”ט לעשות טובה בגשמיות מבלי לקשר טובה זו בתנאי דרוחנית כוי (ראה לקו”ש [המתורגם] ח”א ע’ 248).

[52]ראה לקו”ש ח”ב [המתורגם] ע’ 24. חט”ו [המתורגם] ע’ 213.

[53]עפ”ז יומתק לשון אדה”ז “לא הפסיד” – דלכאורה הול”ל “יש לו שכר כו'” – כי מכיון שהמכוון של “אוהב את הבריות” הוא “ומקרבן לתורה”, הו”א ש”הן לא” הפסיד שכר המצוה. וראה לקמן הערה 68.

[54]וראה גם סהמ”צ להצ”צ מצות אהבת ישראל, ס’ הערכים שם, קונט’ אהבת ישראל הנ”ל.

[55]הובא בסה”ש ה’ש”ת ע’ 177. וראה קונט’ הנ”ל ע’ 7 בהערה. לעיל הערה 17. לקמן הערות 65, 66.

[56]ב”ר פ”א, ד. תדבא”ר פי”ד (קרוב לסופו).

[57]כן הובא בכ”מ בדא”ח (לקו”ת נצבים רד”ה כי קרוב. ר”ה נט, א. שה”ש טז, ד. ובכ”מ). וראה זח”ג עג, א.

[58]לקו”ת שה”ש שם. המשך תער”ב פע”ו. ח”ג ע’ א’תג ואילך. ד”ה אז ישיר ה’ש”ת פ”ג ואילך. ובכ”מ.

[59]סנהדרין מד, רע”א.

[60]ראה בארוכה המשך תער”ב שם ע’ א’רנב. ובכ”מ.

[61]תניא ספל”ט. הל’ ת”ת לאדה”ז פ”ד ס”ג.

[62]שלכן גם גילוי ענין התשובה (שהיא למעלה מתורה, שלכן בכחה למלאות מה שנחסר בתורה כו’) – הוא בתורה דוקא (המשך תער”ב שם ע’ א’תח. וראה המשך תרס”ו ע’ רלה. ועוד).

[63]לשון אדה”ז בתניא פרק לב.

[64]לבד “המינים והאפיקורסים” (תניא שם בסוף הפרק. וראה לקמן הערה 66). וגם באלה – ראה ס’ הערכים־חב”ד שם סעיף ה’ בסופו, וש”נ.

[65]להעיר ממשנ”ת (לקו”ש [המתורגם] ח”ב ע’ 7) שגם פתגם המגיד (נסמן לעיל הערה 55) “ליב האבן א רשע גמור ווי א צדיק גמור (=לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור)” אינו מבטא עדיין את אמתית כל הענין דאהבת ישראל, כי לשון זה עצמו מורה שישנם חילוקי מדריגות בין צדיק לרשע, ואילו באהבה עצמית אין חילוקי מדריגות כלל.

[66]תהלים קלט, כב. שבת קטז, א. תניא שם.וע”פ המבואר לקמן בפנים (סי”א) יומתק (אף שבפשטות הוא מוכרח לשלימות הענין) מה שהביאו אדה”ז בתניא שם – ובפרט דלכאורה ה”ז סותר למה שמבאר לפנ”ז שאהבת ישראל היא מצד הנשמה, והרי ישראל אע”פ שחטא ישראל הוא – כי מכיון שגילוי מעלת הנשמה הוא ע”י תורה דוקא (כדלקמן שם), הרי אלה שנפסקה לגמרי שייכותם לתורה, ועוד ש”אין להם חלק באלקי ישראל”, מעלת נשמתם אא”פ (במצבם זה) לבוא לידי גילוי (דלא “כבריות” שהם דק “רחוקים מתורת ה’ כו'”) – ובמילא אא”פ להיות אליהם בגילוי אהבת ישראל מצד הנשמה[וענין זה בא בהמשך למ”ש לפנ”ז דאוהב את הבריות ענינו שמביא לומקרבן לתורה, כדלקמן בפנים].

[67]עפ”ז יש לבאר מה שהעתיק אדה”ז בתניא שם (ממאמר הלל) גם התיבות “אוהב שלום” – כי עי”ז שמקרבן לתורה נעשה שלום בינו ובין הבריות, שגם אצלם יהי’ הענין דלהגביר ו”להגבי’ ולהעלות הנפש על הגוף”.

[68]אלא שמכיון שגם אם אינו “מקרבן לתורה”, הרי יש בהם המעלה העצמית של בנ”י (בהעלם עכ”פ) – לכן, “(והן לא) לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים”.ולהעיר ממשנ”ת (שיחת ש”פ ח”ש תשל”ז), אשר אולי י”ל שלאחרי שכבר גילה אדה”ז ענין זה (ש”הן לא לא הפסיד כו'”) – יש בזה לא רק שלילת הפסד השכר – “לא הפסיד” – שזה (משא”כ באם הי’ אומר “יש לו (שכר)”) שייך לומר רק באם פשוט שיש לו שכר [וראה ברכות י, סע”ב. נזיר טו, א] – כ”א גם – “ריוח” גדול, שמקיים ציווי אדה”ז, שעי”ז מתקשרים עם אדה”ז כו’.

[69]עפמשנ”ת (שיחת ש”פ יתרו תש”מ) השייכות ד”ומקרבן לתורה” ל”הוי מתלמידיו של אהרן” – שהוא כענין “חסד ואמת נפגשו” (תהלים פה, יא. שמו”ר פ”ה, י), שגם בחסד דאהרן שלמעלה מהשתל’ (ורב חסד), שמצד זה הענין דאוהב את הבריות הוא למעלה ממדוה”ג, צ”ל האמת דתורה (שמצד משה) – יש לבאר השייכות דב’ המאמרים להלל ורע”ק. כי הלל ענינו חסד (זח”ג (רע”מ) רמה, א. תניא בהקדמה. ובכ”מ), ולכן מדגיש הענין דאהבת ישראל כמו”ש למעלה מ(מדידות ה)תורה: משא”כ רע”ק שענינו תורה (ראה מנחות כט, ב. סנה’ פו, רע”א), והי’ “משל ב”ש” (רש”י ב”מ לז, ב. שד”ח כללים מע’ ע’ כלל פז. וש”נ) שענינם אמת (ראה לקו”ת שה”ש מח, ג) – מדגיש הענין דאהבת ישראל כמו”ש “כלל גדול בתורה”.

 

פרסום תגובה חדשה

test email