בס"ד. ש"פ קדושים, כ"ח ניסן, מבה"ח אייר ה'תשמ"א

קדושים תהיו כי קדוש אני גו'[1], וכתיב[2] והתקדשתם והייתם קדושים גו', ואיתא במד"ר[3], משל למלך שעשו לו בני המדינה ג' עטרות, מה עשה המלך,

נטל עטרה א' ונתן בראשו ושנים בראש בניו, כך בכל יום ויום העליונים מכתירים להקב"ה ג' קדושות, מה הקב"ה עושה, נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל, הה"ד דבר וגו' קדושים והתקדשתם והייתם קדושים. והנה אף שבדרשת רז"ל זו משמע שרק ב' כתרים נתן הקב"ה בראשן של ישראל, מ"מ, מזה גופא שגם מש"נ כי קדוש אני (שזהו הקדוש שנתן בראשו) נאמר בהציווי לבנ"י קדושים תהיו (כי קדוש אני), מובן, שגם בחי' קדוש זה שייך לעבודת בנ"י[4]. ויש לומר, שזה נרמז גם במשל הנ"ל שבמדרש, שבני המדינה עשו את כל ג' העטרות, דגם בנ"י נקראו בשם בני המדינה.

והענין הוא[5], דהנה איתא במשנה במסכת אבות (בפרק א'[6], שלומדים בשבת זו), על שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים,

ומבואר בהדרושים, דג' דברים אלו הן נגד ג' קדושות הנ"ל. דהנה מבואר בלקו"ת פ' אמור[7] (שקורין במנחת שבת זו) דג' עטרות הנ"ל (שהם בדוגמת ג"פ קדוש שאומרים המלאכים) הנה הקדוש הא' הוא מלמטלמ"ע, הקדוש הב' הוא מלמעלמ"ט, והקדוש הג' הוא ג"כ מלמעלמ"ט רק שיורד למטה יותר. וזהו ענין ג' הדברים הנ"ל. הקדוש הא' שמלמטלמ"ע הו"ע העבודה (תפילה) שענינה העלאה, והוא בחי' הקדוש שנתן הקב"ה בראשו, וכמאמר[8] קושר כתרים לקונו מתפילותיהן של ישראל. והענין הוא, דהנה קדוש פירושו שהוא מופרש ומובדל מלמטה, וזהו גם ענין התפילה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה[9] בבחי' העלאה מלמטה למעלה, ועד לענין המס"נ, שעומד בתפילתו כעבדא קמי' מרי'[10], ולפיכך הקדוש שנתן בראשו הו"ע התפלה. והקדוש הב' והג' שמלמעלמ"ט, הו"ע התורה וגמ"ח, שהם ב' הקדושות שנתן בראשן של ישראל. וזהו גם מה שארז"ל[11] לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו' עד שקראה אחותי כו' עד שקראה אמי כו', דבחי' אמי הו"ע קו העבודה, ענין התפילה והמס"נ, שהרי אמי הוא בחי' בינה עלמא דחירותא, ענין המס"נ, והו"ע הקדוש הא' הנ"ל. ובחי' אחותי ובתי הו"ע קו התורה וקו גמ"ח (היינו מצוות בכלל שכללותם הוא גמ"ח), הקדוש הב' והג'.

והנה הגם שבחי' הקדוש שנתן בראשו הו"ע התפילה והמס"נ, לפי שענין התפילה הוא ההפרשה וההבדלה וההעלאה מלמטלמ"ע, מ"מ הרי גם תורה וגמ"ח נקראים בשם קדוש, וא"כ צריף לומר שגם בהם ישנו ענין ההפרשה וההבדלה. ויש לומר הביאור בזה, ע"פ מ"ש בתניא[12] דעסק התורה ומצוות הוא ג"כ ענין מסירת נפש ממש, שזהו ענין ההפרשה וההבדלה.

אמנם במס"נ גופא יש ג' דרגות, שהן ג' קדושות הנ"ל. דאף שקיום המצוות הוא ג"כ ענין מס"נ, מ"מ הרי המצוות הם במדידה והגבלה. דנוסף למה שבכללות המצוות כתיב לא תוסיפו ולא תגרעו[13], הרי גם בכל מצוה פרטית צ"ל הגבלה בזמן ובמקום וכו', וכמבואר במ"א[14] בביאור מה שארז"ל[15] להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, דהגם שהי' בבחי' מס"נ מ"מ לא שינה מכל ההגבלות שנצטוה עליהן.

ולמעלה מזה הו"ע הקדוש הב', בחי' התורה. דהתורה היא ג"כ בבחי' המשכה למטה, כמאמר[16] תורה לא בשמים היא, ויתירה מזו כתיב[17] היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני גו', ואיתא במדרש[18] שהפמליא שלמעלה וגם הקב"ה כביכול באים לשמוע קול עסק התורה שלמטה. אמנם אעפ"כ הרי כתיב[19] מן השמים השמיעך את קולו גו', ועד שהתורה היא למעלה מגדרי המקום וזמן כמארז"ל[20] כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. ויתר על כן ארז"ל[21] שדברי תורה נמשלו לאש כמ"ש[22] הלא כה דברי כאש, מה אש אינה מקבלת טומאה כן דברי תורה אינם מקבלים טומאה. וקאי שם בטומאה מגונה כזו דתנן בה[23] שלא אירעה (טומאה זו דוקא) לכהן גדול ביום הכיפורים, היינו דאף שטומאות אחרות אירעו לו, ואפילו הטומאה דאבי אבות הטומאה, מ"מ דוקא טומאה זו, אף שהיא קלה יותר לכאורה שהרי הטמא בה נטהר בהערב שמש, לא אירעה לכהן גדול. ומבואר במפרשים[24] בטעם הדבר, לפי שטומאה זו מגונה ומכוערת יותר משאר טומאות. ואעפ"כ אין דברי תורה מקבלין גם טומאה זו, לפי שנמשלו לאש. וגם זו מעלה בתורה על מצוות, דכל המצוות הם בדברים טהורים ומותרים דוקא וכמארז"ל[25] לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך, מה שאין כן דברי תורה אינם מקבלים טומאה. אמנם לאידך גיסא הרי גם התורה היא בבחי' המשכה, וכנ"ל דתורה לא בשמים היא. וגם זה נרמז במה שנמשלו דברי תורה לאש, וכמבואר בתניא[26], שהאש צריך לפתילה להיות נאחז בה, ובלי הפתילה הרי הוא עולה לשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח ואינו מאיר כלל. וכיון שנמשלו דברי תורה לאש, הרי מובן שהם נאחזים בפתילה למטה.

והנה ממה שכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני, מובן, דב' הקדושות שנתן בראשן של ישראל, נמשכים ע"י הקדוש שנתן בראשו, כי קדוש אני. ויש לומר הביאור בזה, ע"פ המבואר בלקו"ת פ' ברכהה[27] (ובכ"מ באריכות) במארז"ל[28] שתהא תפלתי סמוכה למטתי, שיש מעלה בעסק התורה שאחר התפילה דוקא. ואחרי לימוד התורה בא קיום המצוות. וזהו מה שארז"ל[29] מבית הכנסת לבית המדרש ואח"כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ[30]. והגם שישנו ענין לימוד התורה שלפני התפילה, הרי אין בזה מעלה כל כך. ועל דרך זה מצות טלית ותפילין שלפני התפילה הרי זה רק בתור הכנה לתפילה, וכמו צדקה שלפני התפילה שענינה הכנה לתפילה. אבל עיקר מצות צדקה, ועד"ז טלית שבצמר גשמי ותפילין שבדיו וקלף גשמי, הם בבחי' מנהג דרך ארץ שלאחרי ביהכ"נ וביהמ"ד.

וזהו כל ענין ירידת הנשמה בגוף שהיא בשביל העלי' כדי להמשיך ג' הקדושות הנ"ל בעולם, עד שעל ידם יהי' העולם עומד, ויתירה מזו העולם קיים[31]. ועד שע"י עבודה זו באים לקיום היעוד והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד[32], דאז יהיו ג' הקדושות הנ"ל בשלימותן. וזהו והי' ה' למלך, בחי' הכתר שנתן בראשו. ואז יהי' גם שלימות בענין התורה, תורתו של משיח[33], ושלימות בקיום המצוות, כמבואר בהמשך וככה[34] ובתו"א[35] ותו"ח[36] פ' ויחי.

והענין הוא, דהנה לעתיד לבוא כתיב[37] ולא יכנף עוד מוריך, היינו לא רק גילוי כח הפועל בנפעל, אלא גילוי שם הוי', דכתיב[38] כי שמש ומגן הוי' אלקים ולעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה[39]. והוא למעלה משלימות העולם שהי' בעת בריאתו דכתיב בי'[40] בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, לפי שלע"ל נאמר[41] אלה תולדות פרץ וכו'. וזהו גילוי בחי' הכתר שנתן בראשו. וגילוי בחינה זו הוא ע"י עבודת בנ"י בזמן הגלות, כמו שארז"ל[42] שהשומעין חרפתן ואינם משיבין עליהם הכתוב[43] אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. דהשומעין חרפתן הם ישראל שאומות העולם מקנטרים אותם אנה הלך דודך[44], למה הניח אותך עזובה, היינו למה הניח הקב"ה שהוא החתן (הדוד) את ישראל שהם הכלה בגלות, כמה הוא השיעור להיות בגלות (וויפל איז א שיעור צו זיין אין גלות). ועי"ז שאינם משיבין הרי עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, שזוכים לגילוי בחי' שמש ה', מוציא חמה מנרתקה.

וע"י מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות, זוכים בקרוב ממש לשלימות במעשה המצוות (כמצות רצונך) שתהי' לע"ל, וכמבואר בהמשך וככה הנ"ל דמכיון שאז תהי' השלימות במין החי שממנו מקריבים את הקרבנות, כמ"ש[45] וגר זאב עם כבש גו', ושלימות באדם המקריב, כמ"ש[46] ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, לפיכך יהי' גם מעשה הקרבנות בתכלית השלימות, ועד"ז בכל המצוות. ושלימות התורה, לימוד תורתו של משיח, ועד לגילוי סוד טעמי' ומסתר צפונותי' (כפירוש רש"י עה"פ ישקני מנשיקות פיהו)[47]. ושלימות עם ישראל, גילוי היחידה הפרטית שבכל אחד ואחד מישראל, ע"י גילוי היחידה הכללית, משיח צדקנו[48]. וכל זה בא ע"י מעשינו ועבודתינו, וכמ"ש הרמב"ם[49] שהעושה מעשה אחד או דיבור אחד או מחשבה אחת לטובה, מכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות, וגורם לו ולהם ישועה והצלה והצלחה. וכן תהי' לנו, במהרה בימינו ממש, והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובמהרה בימינו ממש.

מקורות והערות