מפקד האוכלוסין במדבר

ספר במדבר, נקרא בפי חז"ל בשם "חומש הפיקודים". משום שבספר זה נצטוו בני ישראל לערוך הרבה מפקדים, ספירות ומינויים. ופרשתנו עוסקת באחד מהמפקדים.

הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל ו"מפני חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה" (רש"י). ואכן, מאז יצאו בני ישראל ממצרים ועד שנכנסו לארץ ישראל הוא מנה אותם ארבע פעמים: כשיצאו ממצרים (בין רעמסס לסוכות), לאחר חטא העגל, בפרשתנו – חודש לאחר הקמת המשכן, וסמוך לכניסתם לארץ.

פרשתנו פותחת במפקד צבאי. לאחר שהותם של בני ישראל במדבר סיני שנה שלמה, הגיע הזמן לצאת מהמדבר במסע לארץ ישראל. וכהכנה למסע זה ציווה ה' את משה לערוך מפקד אוכלוסין של כל הגברים בבני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה.

את המפקד בפרשתנו מנהלים משה ואהרון בסיוע נשיאי השבטים. המפקד כלל רק גברים יוצאי הצבא מבן 20 שנה ומעלה, מכל שבטי ישראל, למעט שבט לוי שמפני תפקידו המיוחד לשרת בקודש נמנה לחוד לאחר שקיבל את תפקידו. ועוד, מפני שצפה הקב"ה שכל הנמנים במפקד עתידים למות בעוון חטא המרגלים, הוציאו מכלל המנין.

כך נמנו כל השבטים: ראובן 46,500 יוצאי צבא. שמעון: 59,300 יוצאי צבא. גד: 45,650 יוצאי צבא. יהודה: 74,600 יוצאי צבא. יששכר: 54,400 יוצאי צבא. זבולון: 57,400 יוצאי צבא. אפרים: 40,500 יוצאי צבא. מנשה: 32,200 יוצאי צבא. בנימין: 35,400 יוצאי צבא. דן: 62,700 יוצאי צבא. אשר: 41,500 יוצאי צבא. נפתלי: 53,400 יוצאי צבא. בסך הכול: 603,550 יוצאי צבא.

לאחר שמופיע המנין המדויק של כל שבט בנפרד וסיכום כל המנינים נקבע מיקומם של השבטים לדגליהם.

סדר חנייתם ומסעם של בני ישראל במדבר

לאחר הקמת המשכן היה צורך להתכונן למסע של כיבוש והתנחלות הארץ. לשם כך היה צורך להנהיג סדר צבאי במחנה, כדי שיסעו בצורה נאה ומכובדת, איש על מחנהו ואיש על דגלו, כדי שהשכינה תשרה בתוכם. כמו כן, היה צריך למנות תפקידים ניהוליים, את שבט לוי להרכיב ולפרק את המשכן, את שבט יהודה לעמוד בראש המחנה וכו'. 

בשעת החניה קבעו הלויים את אוהלם סמוך למשכן העדות, ואילו שאר השבטים חנו בריבוע על פני שטח של כ-39 ק"מ מרובעים. הם חולקו לארבע קבוצות. כל קבוצה בת 3 שבטים חנתה בכיוון אחר של רוחות השמים, כאשר לכל קבוצה דגל מיוחד שסייע לבני הקבוצה למצוא את מקומם.

בראש המחנה לצד מזרח חנה דגל יהודה ואיתו יששכר וזבולון. בדרום דגל מחנה ראובן ואיתו שמעון וגד. במרכז מחנה הלויים ואוהל מועד. במערב דגל אפרים ואיתו מנשה ובנימין. (אולי משום ששכינה במערב והמשכן היה בשילה, שטחו של יוסף, ובית המקדש בשטחו של בנימין). בצפון דגל דן ואיתו אשר ונפתלי שהובילו את המאסף.

לכל שבט היה דגל בצבע המתאים לצבע האבן שלו הקבועה בחושן. כך יהודה שאבנו "נפך" דגלו כצבע השמים ועליו ציור אריה שנאמר "גור אריה יהודה". זבולון שאבנו "יהלום" דגלו לבן ועליו ציור ספינה, שנאמר: "זבולון לחוף ימים ישכון". צבע דגלו של נפתלי היה דומה ליין צלול ועליו ציור איילת, שנאמר: "נפתלי איילה שלוחה" וכו'. ובמרכז המחנה עמד המשכן ומסביבו הכהנים והלויים. משה, אהרון ובני משפחותיהם חנו מזרחית למשכן.

באותו סדר וצורה שבה חנו השבטים, כך צעדו במדבר. אולם יש דעה שבני ישראל צעדו בטור אחד ארוך. המדרש מתווך בין שתי הדעות ואומר שבמקומות המרווחים צעדו בריבוע, ובמקומות הצרים הלכו בטור ארוך.

מפקד הלויים תחת בכורי ישראל 

עכשיו הגיע הזמן להתמקד בשבט המיוחד, שבט לוי. שלא נכלל במפקד הכללי. בראש שבט לוי עומדים הכהנים בני אהרון. לאהרון היו ארבעה בנים: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר. לאחר שנדב ואביהוא מתו בהקריבם אש זרה, נשארו אלעזר ואיתמר שכיהנו על פני אהרון אביהם. הלויים סייעו לכהנים בעבודתם, עליהם היה מוטל תפקיד מיוחד לשרת במשכן ולעבוד את עבודת אוהל מועד.

כידוע, הלווים נתמנו במקום הבכורים. אמנם לאחר שפסח ודילג הקדוש ברוך הוא על בכורות ישראל במצרים, והציל אותם ממכת בכורי מצרים, לקחם וקידשם לעבודת המשכן. אולם מאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל החליפם בבני שבט לוי שלא היו בין החוטאים. לשם כך ציוה ה' למנות את בכורי ישראל ואת הלויים מבן חודש ומעלה, ומכיון שמספר הבכורים עלה על מספר הלויים, נפדו הבכורים העודפים על הלויים בחמישה שקלים.

כך נמנו 22,000 לויים (לא כולל בכורות), לעומת 22,273 בכורות. על כן, על 273 בכורות שעלו בגורל היה מוטל להיפדות בסכום של 5 שקלים שניתנו לכהנים.

מפקד בני שבט לוי המשרתים בקודש חנייתם ועבודתם

מפקד מיוחד נערך לבני משפחות שבט לוי: גרשון קהת ומררי הכשרים לעבודת המקדש, מגיל 30 עד גיל 50. בני גרשון מנו 7,500 איש. בני קהת – 8,600 איש, ובני מררי – 6,200 איש.

לכל משפחה משבט לוי היה תפקיד מוגדר משלה. ולפי זה היה מיקומם מסביב למשכן בסדר זה: בני גרשון חנו ממערב למשכן. ובמסעות הם נשאו את יריעות המשכן, את קלעי (חלק מגדרות) החצר ואת הפרוכות השונות. בני קהת חנו מדרום למשכן ובמסעות נשאו את כלי המשכן. בני מררי חנו צפונית למשכן ובמסעות הם נשאו את קרשי המשכן, האדנים, עמודי החצר ועוד.

הזהירות המיוחדת בשינוע כלי הקודש

אחריות מיוחדת היתה לשבט לוי בשינוע המשכן וכליו במסעות במדבר, שקודם יציאתם לדרך פירקו אותו, ולאחר שבני ישראל הגיעו למחוז חפצם הרכיבו אותו מחדש.

בסוף הפרשה מדגישה התורה במיוחד את תפקידה המיוחד של משפחת קהת שנשאו את כלי המשכן: ארון העדות, שולחן הפנים, המנורה, מזבח הזהב, כלי השרת וכו'.

לקראת כל מסע במדבר אהרון ובניו היו מכסים היטב את המשכן וכליו, והקהתים היו נושאים את כלי המשכן. תפקיד קשה זה שהוטל על הקהתים טמן בחובו סיכון רב היות וכל מי שנוגע בכלי הקודש חייב מיתה בידי שמים, ומי שרק ראה את ארון העדות היה מת מיד. לכן כלי המקדש היו מכוסים בזמם המסעות. ובכל זאת ידוע, שהארון היה מכלה בבני משפחת קהת עד שנתמעטו.

אלעזר בן אהרון, נשיא משפחות הלויים וממשפחת קהת, נשא את שמן המאור המיועד למנורה, קטורת הסמים, מנחת התמיד ושמן המשחה.