פרשת נשא – תוכן הפרשה

הקראת כתבה
יום שלישי ט׳ אייר ה׳תשע״ו
פרשת נשא עוסקת בספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו, בפרשת סוטה ופרשת נזיר, הפורש ונבדל מתענוגות העולם, בברכת הכוהנים, בקרבנות הנשיאים ועוד.
טבע

 

 

משמרת בני גרשון

בפרשת נשא ממשיכה התורה לתאר את משפחות הלויים: גרשון קהת ומררי נושאי המשכן וכליו. בסוף פרשת במדבר תארה התורה את תפקידי בני קהת נושאי הארון וכלי הקודש, בראשם עומד אלעזר הכוהן בן אהרון, נשיא נשיאי משפחות הלוי. ובפרשתנו מתארת התורה את בני גרשון, הבכור שבאחים, שבראשם איתמר הכוהן, בן אהרון, ואומרת לכבודם: “נשא את ראש בני גרשון” ומטילה עליהם את התפקיד של נשיאת יריעות המשכן ומכסהו, קלעי החצר ומסך שער החצר.

 

משמרת בני מררי

על בני משפחת מררי ובראשם איתמר הכוהן בן אהרון הוטלה נשיאת קרשי המשכן יתדותיו ואדניו, עמודי החצר על אדניהם, יתדותיהם ואדניהם.

 

פקודי הלויים המשרתים במקדש

משה ואהרון ונשיאי העדה עורכים מפקד נוסף של הלויים. מפקד שנעשה סמוך למפקד הראשון אלא שהפעם נקבע מספר הגברים הלויים מבן 30 עד 50 שנה, אלה המוכשרים והראויים לעבודות הקודש.

בני קהת מנו 2,750 איש, בני גרשון מנו 2,630 איש, ובני מררי – 3,200. סך הכול בני לוי – 8,580 איש.

כל בית אב מבני לוי קיבל את הפירוט המדוייק של תפקידו, וכן את פירוט הכלים שעליו לטפל בהם ולהחזירם למקומם לאחר כל מסע. וכמו כן נקבע מקומם בהקמת האוהל בעת ששכן הענן על המשכן.

הלויים נתמנו לעבודות קודש שונות – עבודת שיר, הכנת הקרבנות, משא המשכן וכליו וכו’.

בני קהת נשאו את הכלים המקודשים ביותר בכתפם, לאחר שאהרון ובניו כיסו אותו, בני גרשון ובני מררי נשאו משא כבד כשהם נעזרים בעגלות ובקר.

מעתה עמדו אוהל מועד והמזבח מוכנים לחנוכתם, אלא שהיה צורך לשלח את הטמאים אל מחוץ למחנה.  

 

קדושת המחנות

ביום הקמת המשכן שרתה השכינה במחנה, לכן נצטוו בני ישראל לשמור על קדושתו. לשם כך היה עליהם לשלוח את האנשים הטמאים מחוץ למחנה בזמן חנייתם.

חניית ישראל במדבר כללה שלוש מחנות לפי רמת קדושתן. המחנה הראשון הוא המשכן עצמו, המחנה השני הוא מחנה הלויים שחנו סביב למשכן, והשלישי – מחנה ישראל שכלל את כל שאר השבטים.

על פי סוג הטומאה וחומרתה היתה ההרחקה מן המחנות: מצורעים נדרשו לצאת מחוץ לשלושת המחנות, וכנאמר: “בדד יצא מחוץ למחנה מושבו”. זבים היו רשאים לשהות במחנה ישראל, אך היה אסור להם להיכנס למחנה לויה, וכנאמר: “והזרתם את בני ישראל מטומאתם”… ואילו הטמאים רשאים להיכנס למחנה לוויה, אולם אסור להם להיכנס לחצר המשכן.

בימינו, כולנו טמאי מתים, לכן אסור לנו להיכנס למקום הר הבית – מחנה שכינה.

 

דיני גזלות: אשם גזלות, גזל הגר והכהנים

הגוזל מחברו והכחיש בשבועה בבית דין את מעשהו, הרי שגם מעל בה’, כי נשבע לשקר. אולם כשהוא שב בתשובה, עליו להשיב לנגזל את הגזלה בתוספת חומש – 20% מהקרן, וגם להביא קורבן אשם לכפרה.

ואכן, גזלן חייב להשיב את הגזלה. ואם הגזלן הוא גר צדק, ומת קודם שהספיק להחזיר את הגזלה, אז, כביכול, קנה הקב”ה את רכושו של הגר, כי אין לו יורשים, ונותנו לכהן העובד במשמר של אותו היום.

 

דין אשה סוטה

פרשה זו שהתורה מכנה אותה “תורת הקנאות” מדברת על בעל המקנא לאשתו וחושד בה שנסתרה עם איש אחר. מכיון שאין לו עדים, הוא מתרה בה בפני שני עדים שלא תתייחד עם איש זה, ואם היא עוברת על אזהרתו, חל עליה “דין סוטה”.

“אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. אישה שסטתה מדרכי הצניעות ובעלה חושד בה שבגדה בו, לאחר שהתרה בה בפני עדים שלא תעשה זאת, התורה מכנה אותה בשם “סוטה”.

על האשה לבוא לפני הכוהן, שברשותו האמצעים לבדוק, האם יש אמת בטענותיו של הבעל. היא מביאה עמה לכוהן קורבן מנחה מקמח שעורים. לאחר הקרבת המנחה, נוטל הכוהן מים מכיור נטילת הידיים של העזרה ומערב בהם עפר מחצר המשכן. ראשית, הוא משביע אותה ומזהירה באזהרה של קללה, שמוטב לה להודות אם אכן חטאה, ומודיע לה מה יהיה גורלה אם לא חטאה, ואם, חלילה, אכן חטאה…

אחר כך כותב הכהן את פרשת סוטה מהתורה על קלף, ומוחה את הדיו של האותיות אל תוך מים, שאותם הוא משקה את האישה.

והיה אם חטאה, המים יעידו שחטאה על ידי שיגרמו לביקוע בטנה ולמותה, ולהיותה לאלה בתוך עמה, ובעלה יהיה נקי מעוון. ואם כשרה היא – המים האלה יביאו לה ברכה. אם קודם לכן לא היו לה ילדים, היא תתעבר ותלד ילדים, ואם היו לה רק בנות, יהיו לה בנים זכרים, אם היתה יולדת שחורים תלד לבנים, והריונותיה ולידותיה יהיו קלות ומוצלחות,

 

דיני נזיר

יש אפשרות לאדם שרוצה לפרוש מתענוגות העולם הזה, ולהקדיש חייו לה’, לנדור להיות נזיר, וסתם נזירות 30 יום.

נזיר על פי תורה אינו פורש לא מחברים ולא ממשפחה, אולם חלים עליו איסורים אחרים.

א. אסור לו לשתות יין. ובכלל יין חומץ ושכר, ענבים – בין לחים בין יבשים (צימוקים), וכל הקשור בענבים – מחרצנים ועד זג (קליפת הענבים).

ב. אסור לו לספר או לגלח שערו – “קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו”.

ג. אסור לו להיטמא למתים.

אם קרה שבימי נזירותו נטמא למת בשוגג, עליו לטבול טבילת טהרה, וביום השביעי לטבילתו לגלח ראשו. ביום השמיני, עליו להביא שני תורים או בני יונה לקרבן וכמו כן אשם נזיר. מעתה עליו להתחיל למנות מחדש את ימי נזירותו.

בסוף ימי הנזירות הוא מביא לבית המקדש קרבנות לה’, שנוסף עליהם גם קרבן חטאת, על שציער עצמו, והזיר עצמו מן היין. לאחר מכן הוא מגלח את שער ראשו.

 

ברכת כוהנים

ומן הנזיר שקידש עצמו מרצונו, עוברים לברכת כוהנים אותם קידש ה’. הקדוש ברוך הוא מברך את עם ישראל באמצעות הכוהנים, שניתן בהם כח מיוחד מלמעלה לברך את ישראל, בזכות עבודתם בקודש. וזה נוסח ברכת כהנים: “יברכך ה’ וישמרך, יאר ה’ פניו אליך ויחונך, ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום”.

“יברכך ה’ וישמרך” – יתן לך פרנסה וישמור על רכושך.

 “יאר ה’ פניו אליך ויחונך” – יראה לך פנים שמחות ויתן לך חן.

“ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום” – יכבוש כעסו ופניו יהיו נשואות אליך, וישמור על שלומך.

 

מתנות הנשיאים

ומסיימת הפרשה בתיאור נרחב של סדר הבאת קרבנות 12 הנשיאים, ראשי שבטי ישראל, לכבוד חנוכת המזבח.

בכל יום משבעת-ימי-המילואים, הוקם ופורק המשכן ומשה הקריב קורבנות מיוחדים. ביום השמיני, בא’ בניסן, הקים משה את המשכן וקידשו במשיחת השמן המיוחד. לאחר שמשה סיים את תהליך הקמת המשכן, היו הנשיאים הראשונים שהקריבו את קרבנותיהם.

עכשיו הגיע תורם של נשיאי השבטים להתנדב ולהביא 6 עגלות ו-12 שוורים רתומים לעגלות. משה מקבל נדבתם, במצוות ה’, ומעבירם ללויים לצורך משא המשכן. 2 עגלות ו-4 פרים הוא נותן למשפחת גרשון נושאי היריעות, ו-4 עגלות רתומות ל-8 פרים הוא נותן למשפחת מררי. בני קהת, שנושאים את כלי הקודש רק על כתפיהם מפני קדושתם אינם מקבלים עגלות.

12 נשיאי השבטים מביאים גם קורבנות לחנוכת המזבח – בכל יום הקריב נשיא אחד את קרבנו. סדר ההקרבה נקבע לפי סדר המסע במדבר. הנשיא הראשון נשיא שבט יהודה, הוא נחשון בן עמינדב, הראשון שקפץ למים בזמן קריעת ים-סוף.

התרומה כללה: קערת כסף ומזרק כסף, בהם סולת בלולה בשמן למנחה. כף זהב מלאה קטורת. פר אחד. איל אחד. כבש אחד. שעיר עיזים אחד. שני פרים, חמשה אילים, חמישה גדיים וחמשה כבשים לשלמים.

 

התגלות ה’ אל משה

לאחר 12 ימי הקרבת קרבנות הנשיאים, נכנס משה רבינו אל אוהל-מועד וזוכה לגילוי אלוקים. אז נשמע קול ה’ מעל הכפורת מבין שני הכרובים, שמעל ארון הקודש.

פרסום תגובה חדשה

test email