ד"ה והי' מספר בנ"י גו' – ש"פ במדבר, ב' סיון תשכ"ו – באדיבות "המכון להפצת תורתו של משיח" 

בס״ד. ש״פ במדבר, ב׳ סיון ה׳תשכ״ו

והי׳ מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וגו׳[1], וידועה הקושיא בזה[2] מה שקודם אומר והי׳ מספר, ואח״כ אומר אשר לא ימד ולא יספר והוא למעלה מענין המספר. ועוד צריכים להבין[3] השייכות דוהי׳ מספר לזה שממשיך[4] והי׳ במקום אשר יאמר לא עמי אתם יאמר בני א-ל חי, ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וגו׳, דלכאורה אינו מובן קישור ענינים אלו. והנה פ׳ במדבר קוראים תמיד קודם חג השבועות[5], ומוכרח לומר שהוא שייך לחג השבועות, דאע״פ אשר גם פ׳ נשא קוראים לפעמים קודם שבועות, הנה מ״מ אין זה בתמידות כי אם לפעמים, משא״כ פ׳ במדבר הנה בדרך כלל הוא קודם חג השבועות, אשר מזה מובן, דע״ד שמבואר בהנוגע לפ׳ נצבים שקוראים אותה תמיד קודם לראש השנה⁵, והוא שייך לענין ראש השנה[6], הנה עד״ז יובן ג״כ ומכל שכן ביתר שאת וביתר עוז בפרשת במדבר שהוא שייך לחג השבועות, דמובן שעד״ז ג״כ ההפטרה דפ׳ במדבר שייכת ג״כ לשבועות ומתן תורה.

והענין הוא, דהנה כללות הענין דמתן תורה הוא מה שניתנה למטה דוקא, ודוקא כשיש למצרים ירדתם (ערות הארץ[7]) ויצר הרע יש ביניכם[8], עד בכדי שצ״ל הענין דובנו בחרת[9], כמו שמבאר אדמו״ר הזקן בתניא[10] שזה קאי על הגוף, שנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם, ולכן צ״ל הענין דובנו בחרת, אתה בחרתנו[11], ודוקא באופן זה, שהוא ענין דמספר והגבלה, ישנה נתינת התורה. וזהו ג״כ מספר גו׳ לא ימד ולא יספר. וזהו כי גדול יום יזרעאל, שהו״ע דזריעה, דהרי ענין הזריעה הוא לא בכדי שעי״ז ישאר לו כמקודם, אלא שיתוסף לו כמה פעמים ככה, כלום אדם זורע סאה אלא שיתוסף לו כמה כורין[12] עד באופן שבאין ערוך, ועד״ז הוא בענין המצוות, דעי״ז שמקיימים אותם כאן למטה מיתוסף באין ערוך, וכמבואר בתו״א[13] ד״ה הבאים ישרש יעקב וגו׳[14], שזה קאי על ענין המצוות, שצריכים להיות באופן של זריעה דוקא, דענין הזריעה כפשוטו צ״ל דוקא בארץ, ובארץ גופא צ״ל בפנים הארץ, באופן אשר העפר מכסה עליו, ואח״כ צ״ל הענין דרקבון הגרעין, שהו״ע הביטול, ודוקא עי״ז מתלבש בו כח הצומח, כח הא״ס, וניתוסף לו ביותר עד באין ערוך. ועד״ז במצוות שהם באופן של זריעה (כמ״ש[15] זרעו לכם לצדקה קצרו, וכל המצוות קרויים בשם צדקה[16]), שקיומם הוא למטה דוקא, הנה עי״ז ניתוסף לו כו׳. וזהו ג״כ ומלאו פני תבל תנובה¹⁴, דבתבל דוקא אפשר להיות הענין דתנובה, וכפירוש כ״ק אדמו״ר הצ״צ[17] תנו בה, וככל הפירושים בזה.

וזהו ענין יזרעאל, דשם א-ל הוא בחי׳ חסד[18], שהוא המקור ושורש לכל המצוות, וע״ז אומרים שענין המצוות צ״ל באופן של יזרע, ענין הזריעה כו׳, וזהו ענין המשכת בלי מספר, לא ימד ולא יספר, במספר גופא[19], למטה דוקא, ומכיון אשר כן הוא למעלה, הנה מוכרח לומר אשר ככה צ״ל העבודה למטה, וע״ז אומר ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד, דישראל הוא בחי׳ צבאות דז״א (כפי שמבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ[20] בלשון הקבלה), ויהודה הוא בחי׳ מלכות, דלכן הנה כל המלכים הם משבט יהודה דוקא, ועד״ז בעבודה דיהודה הו״ע הודאה, הפעם אודה[21], שענין ההודאה הוא למטה מבחי׳ השכל, וגם למטה מבחי׳ מדות שעיקרם בבחי׳ חג״ת, ונה״י הוא למטה מהם, וכל שכן בחי׳ מלכות, וע״ז הוא אומר ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו, שיהי׳ חיבור ז״א ומלכות, מ״ה וב״ן, דבני ישראל ענינם מ״ה, והודאה ענינה ב״ן. ובזה אומרים אשר לא רק שיהי׳ ונקבצו וגו׳ לרשות היחיד, וישארו ב׳ ענינים, שאז אפשר להיות ענין הפירוד, שזהו ענין חטא עץ הדעת, מקור כל העוונות והפשעים[22], אלא צ״ל כמו שמסיים ושמו להם ראש אחד, שיהיו ענין אחד ממש, אחד באחד יגשו[23]. וכמ״ש בקונטרס עץ החיים[24] בענין יחודא עילאה ויחודא תתאה, שצ״ל ב׳ הענינים ביחד (ולא מספיק זה בלי זה), ולא רק שיחודא תתאה מקבל מיחודא עילאה (והם ב׳ ענינים), אלא שיהיו ענין א׳ ממש, דהיינו כשהוא במדריגת יחודא תתאה, יהי׳ אז אצלו ההרגש דיחודא עילאה. ודוקא כשיש אצלו הביטול במציאות, אז אפשר להיות בביטול היש באמיתית, ובשעה שהוא שייך לעובדין דחול, ועוד יותר בל״ט מלאכות, צריך להמשיך לשם הענין דיחודא עילאה, ועי״ז פועלים למעלה המשכת בלי מספר דלא ימד ולא יספר, בענין המספר.

והנה בענין הספירות ישנם ד׳ פירושים, וכמבואר בארוכה במאמר ש״פ שקלים[25] ובאוה״ת פ׳ חיי שרה[26], אמנם לכל הפירושים הם ענין של הגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר[27], ובזה צריכים להמשיך לא ימד ולא יספר, למעלה מהגבלות, כי גדול יום יזרעאל, שיהי׳ לילה כיום יאיר[28], אשר גם לילה יהי׳ יום, וכפי שמבאר אדמו״ר הזקן בלקו״ת[29] בהנוגע לשבת ושבועות דלילה כיום יאיר, ולכן נוהגים להיות נעורין בליל שבועות, מצד לילה כיום יאיר כו׳, כי בשבת לא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר (כבשאר ימים) אלא כתיב[30] ג״פ יום [וכמו״כ הגמרא[31] לומדת את דין שלוש סעודות ממ״ש[32] ג׳ פעמים היום, והרי סעודה אחת היא בערב, ואעפ״כ נקראת היום[33]], דאז האורה מאיר גם בלילה, כמארז״ל[34] דל״ו שעות שמשה אותה האורה, ולילה הי׳ כיום, דענין יום בפשטות הו״ע האור כמ״ש (בתחילת תורה שבכתב)[35] ויקרא אלקים לאור יום, דיום הוא בחי׳ אור, ועד״ז ג״כ בשבועות ממשיכים מלא ימד ולא יספר במספר, לילה כיום יאיר. וזהו ענין כי גדול יום, שענינו אתהפכא חשוכא לנהורא.

וזהו והי׳ במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי, דהיינו במקום, באותו מקום גופא אשר יאמר לא עמי אתם, ממשיכים שם בחי׳ בני א-ל חי, כמבואר בגמרא מסכת יומא[36] באותו פרק ובאותו אשה, הנה באותו מקום גופא שיאמר להם לא עמי אתם, פועלים לא ימד כו׳ יאמר להם בני א-ל חי, ע״ד הענין דתשובה אשר פועל דזדונות נעשים כזכיות[37], לילה כיום יאיר, אשר בחושך ישנם ב׳ דיעות[38], אם הוא העדר האור, או מציאות חושך המנגד ומסתיר לקדושה, שהו״ע וימש חושך[39], שהוא מציאות המסתיר ומעלים ומנגד לאור, עד זדונות, יודע את רבונו ומכוון למרוד בו[40], ובזה פועלים אשר גם זדונות נעשים לו כזכיות, לילה כיום יאיר. וזהו כללות הענין דשבועות ומתן תורה, להמשיך התורה שהיא למעלה ממדידה והגבלות למטה דוקא, למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם.

ובזה יובן הטעם שקוראים הפטרה זו קודם שבועות דוקא, אף שלכאורה מכיון שמדבר בענין התשובה, הנה הוא שייך לשבעה דנחמתא, כי זהו ההכנה לחודש תשרי, ע״י ענין התשובה, אמנם לפי מה שנתבאר לעיל מובן, כי הוא הכנה למתן תורה שהוא למטה דוקא, להמשיך הלא ימד ולא יספר במספר גופא, לילה כיום יאיר, זדונות נעשים לו כזכיות.

ואין זה סותר למה שמבואר[41] הנפקא מינה בין חודש תשרי לניסן, שתשרי הוא עבודה דבעלי תשובה, מלמטה למעלה, וניסן הוא עבודת הצדיקים, מלמעלה למטה, ומכיון אשר שבועות אין לו יום מיוחד בחודש אלא הוא בא בהמשך לפסח כשגומרים לספור מ״ט יום[42], הרי זה שייך לחודש ניסן שהוא מלמעלה למטה ולא ענין התשובה. והענין הוא, דהרי גם בעבודת הצדיקים יש ענין התשובה, וכמבואר במאמרי חג הפסח[43] אשר יש מצה עשירה[44], ובפסח יוצאים דוקא ע״י לחם עוני[45], שהו״ע דאתכפיא, ולכן אומרים[46] הא לחמא עניא כו׳ בארעא דמצרים, דהיינו שגם עכשיו הוא במצרים, ענין דאתכפיא, והיציאה ממצרים הוא צ״ל באופן דכי ברח העם[47] דוקא, כמ״ש בארוכה ומרומז בתניא[48] שזהו עבודת התשובה, ועד״ז יש ג״כ הענין דספירת העומר, לעשות ולברר הז׳ מדות, ומביאין קרבן העומר משעורים, מאכל בהמה[49], דצריכים לפעול שיהי׳ חיטים, מאכל אדם, וכמו״כ הו״ע מנחת סוטה שהוא בשעורים, וכמ״ש בזהר[50] השייכות בין ספירת העומר שבעה שבועות לוספרה[51] לה שבעת ימי טהרה, אשר מזה צריכים לפעול שיהי׳ תספרו חמישים יום[52], ענין התשובה, אלא שזהו תשובה ע״ד בצדיקים, דגם בצדיקים גופא יש ענין התשובה, אסורה מכאן להתקרב לשם[53] (וכמבואר בהשיחה דאחרון של פסח של כ״ק מו״ח אדמו״ר[54]), ועתיד משיח לאתבא צדיקייא בתיובתא[55], דזהו תשובה של צדיקים (דאָס איז אַ תשובה פון צדיקים). וזהו ההכנה למתן תורה, וכמבואר בר״ן[56] דענין ספירת העומר הוא ההשתוקקות של ישראל לקבלת התורה, שהם הרגישו שחסר להם (זיי האָבן געפילט אַז עס פעלט זיי) ענין התורה, ולכן ספרו כל יום וזה הי׳ ההכנה למתן תורה.

וזהו ענין ההמשכה בלי מספר במספר גופא, וזה פועלים ע״י ונקבצו בני יהודה ובני ישראל כו׳ עד ראש אחד, ע״י העבודה שלמטה באופן כזה, ובמקום אשר יאמר עמי אתם יאמר בני א-ל חי[57].

מקורות והערות