פרשת שלח – תוכן הפרשה

הקראת כתבה
יום חמישי י״ח סיון ה׳תשע״ו
פרשת שלח העוסקת בפרשת המרגלים כוללת את שליחות המרגלים, ההוראות שניתנו למרגלים, “ויתורו את הארץ”, הוצאת דיבת הארץ רעה. תגובת העם, כעס ה’ העונש וכו’.
ירוק אדום צבע צהוב

 

 

א. משה שולח 12 מרגלים

פרשת שלח העוסקת בפרשת המרגלים נסמכה לפרשת מרים, גם כי זה התאים לסדר הכרונולוגי של האירועים וגם לפי ששתיהן עוסקות בחטא לשון הרע.

הפרשה פותחת בשליחת המרגלים איש אחד מכל שבט, כולם אנשים נכבדים וחשובים.

ידע הקדוש ברוך הוא שעתידים המרגלים להוציא את דיבת הארץ רעה ולא ילמדו מעונשה של מרים, ולכן אמר למשה: “שלח לך אנשים” – “לך” ולא “לי”. והעם מצידו רצה בשליחת המרגלים, כי שמע את אלדד ומידד מתנבאים במחנה שמשה מת ויהושע יכניס אותם לארץ. לכן אחזה בהם בהלה, כי חשבו שבלעדי משה לא יזכו לאותות ומופתים. לכן ביקשו לשלוח מרגלים על מנת שיוכלו לכבוש את הארץ בדרך הטבע.

ואכן משה שלח מרגלים, ונתן להם הוראות איך לתור את הארץ – לאסוף מידע צבאי וכלכלי על הארץ תוך עמידה על טיב הארץ ויושביה: אם רזה היא או שמנה, אם מגדלת חלשים או חזקים, אם עריה בצורות מוקפות חומה או פתוחות, אם אנשיה אמיצים או פחדנים וכו’.

משה מסר למרגלים את מטהו, עליו חקוק השם המפורש, כדי שלא יתייראו. והמרגלים תרו את הארץ במשך 40 יום.

כשעלו לארץ נעשה להם נס, ותושבי הארץ לא הרגישו בהם. כל פעם שנכנסו לעיר, הדבר היה נוגף את הגדולים שבהם, והם היו עסוקים בקבורתם, כך שאף בריה לא ראתה את המרגלים.

 

ב. המרגלים שבים משליחותם ומתסיסים את העם

לאחר 40 יום, המרגלים מביאים מפרי הארץ: אשכול ענבים אחד, אותו נשאו שמונה מרגלים. מרגל תשיעי נשא רימון אחד והעשירי – תאנה אחת. ולמה עשו זאת? כדי להוציא לעז על הארץ. לאמור: ראו, כשם שפירותיה משונים, כך גם אנשיה! ואי אפשר לנצחם!…

אין שקר שאין בו אמת. עשרה מהמרגלים פתחו בשבחה של הארץ ואמרו, שהיא ארץ זבת חלב ודבש – אמת! אך הוסיפו דברי שקר והפחדה – העם שבה עז, מהם בני ענקים, מהם עמלק. הארץ חזקה ועריה בצורות, ולא עוד אלא שהיא “ארץ אוכלת יושביה”… והביעו את דעתם שלא יוכלו לכבוש את הארץ מתושביה הגיבורים והענקים.

 

ג. יהושע וכלב מנסים להרגיע את העם

רק יהושע שמשה בירכו שה’ יושיעו מעצת המרגלים, וכלב בן יפונה שנשתטח על קברי האבות בחברון וביקש מהם רחמים שיינצל מעצת המרגלים, עודדו את העם. כלב השתיק את בתחבולות, כשפתח ואמר: לא רק זה עשה לנו משה… העם היו סבורים, שהוא בעצה איתם להתלונן על משה, ולכן שתקו. וכלב המשיך ואמר: הרי הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו, אם יאמר לנו עשו סולמות ועלו ברקיע – לא נשמע לו? כשהוא מעודד אותם ואומר: “עלה נעלה ויכול נוכל”. אולם עם ישראל לא שתו לבם אל כלב ואל יהושע.

 

ד. העם בוכה כל הלילה ההוא   

העם שמע את דברי 10 המרגלים ובכה כל הלילה, ואף רצו למרוד במשה ולהקים מנהיג אחר כדי לשוב מצריימה. את יהושע וכלב שרוח אחרת היתה להם רצו לרגום באבנים. וכבר החלו לזרוק אבנים כלפי מעלה. ולפתע נתגלתה השכינה באוהל מועד.

 

ה. הקב”ה קצף

אותו לילה שבכה העם היה ליל 9 באב. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם הלילה הזה בכייה לדורות.

ואכן, הקדוש ברוך הוא ראה שבני ישראל כפויי טובה, אינם רוצים להיכנס אל ארץ טובה ורחבה, והמרגלים – שעשה להם ה’ נס, ונתן ליושבי ארץ כנען להתעסק בקבורת מתיהם כדי שלא יבחינו בהם – הוציאו דיבה על הארץ, ואמרו: “ארץ אוכלת יושביה”. לפיכך הגיב בחומרה ורצה להשמידם. רק תפילת משה הצילה את עם ישראל מכיליון בדומה למעשה העגל.

בכל זאת, נגזרה הגזרה שכל בני הדור יוצאי מצרים מבן 20 שנה ומעלה יהיו במדבר 40 שנה כנגד 40 יום בהם תרו המרגלים את הארץ. ובמדבר ימותו. כמו כן, 10 המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה מתו במגפה. רק יהושע וכלב זכו להיכנס לארץ וניצלו מגזרה זו.

 

ו. המעפילים

משה מסר לעם את דברי ה’, והעם הצטער מאוד. למחרת הגזרה רצו אנשים להעפיל ולהילחם בכנענים. הקדוש ברוך הוא הזהיר אותם, שלא יהינו לעשות זאת, כי לא יגן עליהם מפני העמלקי והכנעני. אולם המעפילים היו איתנים בדעתם להיכנס לארץ ולכבוש אותה, וניסו את יכולתם למרות האזהרות, עד שניגפו מפני הכנענים שישבו בתחתית ההר ומפני העמלקים שישבו בראש ההר.

 

ז. הפיוס

ה’ מפייס את העם בדינים ומצוות שמעידים שסופם להיכנס לארץ ולקיים מצוות

בדיני מנחה ונסך לכל מיני קרבנות במצות הפרשת חלה תרומה לה’ מעיסה שראוי לעשות ממנה לחם, והיא מחמשת מיני דגן: חיטה שעורה כוסמת שיבולת שועל ושיפון. ללמדם שבמדבר אכלו לחם מן השמים ובארץ ישראל יאכלו לחם מן הארץ. בקרבנות שמביאים על שגגות הצבור והיחיד.

 

ח. המקושש עצים בשבת

רק שבת אחת שמרו בני ישראל לאחר שנצטוו עליה, וכבר בשבת השנייה נמצא מי שחילל את השבת.

היה זה ביום השביעי לירידת המן, שבו פסק המן בגלל השבת. משה העמיד שומרים שישגיחו שלא יצאו ללקוט מן בשבת. ואכן השומרים התרו במי שיצא, והיוצאים קיבלו את ההתראה והניחו כליהם. לפתע מצאו אדם מקושש עצים בשבת והתרו בו שלא יעשה זאת, והוא לא קיבל מהם.

המוצאים אותו פנו למשה ולאהרון לידע מה דינו. הם אמנם ידעו שעונשו מיתה, אולם לא ידעו איזו מיתה. בשעת ההתראה התרו בו בכל 4 מיתות בית דין, ועכשיו הניחוהו במשמר לידע מה עונשו. ובמצוות ה’ סקלוהו.

חכמים אמרו שהמקושש לשם שמים נתכוון לפרסם מהו עונש חילול שבת. ואף על פי כן נענש, כי אסור לאדם לחלל שבת אפילו בשביל כוונה טובה. כך הבינו עם ישראל כמה חשובה מצוות השבת, וכך גם הבינו שעתידים הם להיכנס לארץ ולשמור מצוות.

 

ט. מצוות ציצית

מצוות ציצית היא מצווה חשובה המזכירה את כל המצוות ושקולה כנגד כל המצוות, ויש בה סגולה נפלאה ששומרת את האדם מן החטא ומן המלאך המשחית. בגלל חשיבותה קבעוה חכמים בקריאת שמע.

וכן סודות גדולים יש במצווה זו שמזכירה לנו את כל מצוות ה’, ואשרי מי שמקפיד בקיומה בהידור.  

פרסום תגובה חדשה

test email