מספר המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס: הי' זה באותה תקופה רוויית ייסורים שלפני המאסר, בשנות נשיאותו הראשונות של הרבי הריי"צ. באותה תקופה השתוללו חברי ה"יבסקצי'" – המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית, שקראו לעצמם "חברת מפירי הדת" (עפר לפומיי'הו) ורדפו בחמת זעם כל ניצוץ של יהדות, כשהבולשת הממשלתית, הג.פ.או., נותנת להם גיבוי ועזרה מלאים.

המצב הי' אז קשה מנשוא. בתי כנסת ולהבדיל מקוואות נסגרו בזה אחר זה. רבנים, שוחטים, מלמדים ושאר "כלי קודש" נאסרו ונשלחו לסיביר. יהודים הוכרחו לעבוד בשבת, ובאם לאו נושלו מעבודתם, הוקעו כאויבי המשטר, והופקרו לחרפת רעב ולסכנת נפשות. ועל כולם – חינוך הנוער, "חוק חינוך חובה", שבמסגרתו הוכרחו ילדי ישראל לבקר בבתי הספר הקומוניסטיים, שם הייתה האווירה מורעלת ברעל של כפירה. בשיטתיות וללא הרף החדירו הקומוניסטים את היפך האמונה ר"ל בבורא העולם ובכל הקדוש והיקר ליהודי, כשאין הם בוחלים בשום אמצעי. הן בכוח הזרוע והן בלעג ובשיטות מתוחכמות הם רדפו ללא הרף ונלחמו בכל ניצוץ של אמונה.

באותה תקופה החל הרבי הריי"צ את נשיאותו, והחל לארגן בסדר נפלא את הפצת היהדות בכל רחבי ברית המועצות. הרבי אסף תשעה חסידים, וביחד נשבעו, כשספר תורה בידם, למסור את נפשם עבור הפצת היהדות ברחבי ברית המועצות עד טיפת הדם האחרונה, כאשר כל אחד לוקח על עצמו חלק מן המדינה, ופועל ומפעיל שם עוד ועוד במסירות נפש. ואכן, שלוחיו של הרבי הגיעו לכל פינה, מצאו שם ניצוצות של קדושה ודאגו להבעיר אותם, וכן אספו מידע יקר מפז והעבירו אותו למרכז שעל ידי הרבי: במקום אחד חסר מגיד שיעור, במקום אחר אפשר למצוא מי שיאמר שיעור אם יהי' מי שישלם על כך. במקום פלוני ישנם יהודים שאינם רוצים לעבוד בשבת אך הם זקוקים לעזרה בקניית מכשירים לעבודה עצמאית בה יוכלו להתחמק מעבודה זו. כאן חסרים כמה עשרות או מאות רובלים להקמת מקווה. כאן אפשר לארגן חבורת יהודים שיבואו להתפלל. כאן ישנם ילדים שרוצים ללמוד תורה, וכאשר ישלחו לכאן מלמד יוכל לקום תלמוד תורה במחתרת. הידיעות הגיעו למרכז שעל ידי הרבי הריי"צ, בו עבדו כמה אנשים במשרה מלאה (המזכיר הי' הרב זווין), ומיד תורגמו למעשה: למקום פלוני שלחו מגיד שיעור. במקום אחר דאגו שיגיע סכום קבוע עבור מגיד השיעור. כאן עוררו את פלוני ופלוני להקים מקווה תוך שעוזרים לו בחלק מההוצאות. במקום פלוני הצליחו במאמצים משותפים לקנות מכונה גדולה וכך לדאוג שעשרות יהודים לא יוכרחו לחלל שבת. ועל כולם – שלוחי הרבי שהגיעו לכל מקום, רבנים, שוחטים, מוהלים, והעיקר מלמדים שילמדו תורה עם תינוקות של בית רבן, שכן על כך הי' עיקר המאבק. השונאים ידעו היטב שהנוער והצעירים הם דור העתיד, ו"אם אין גדיים – אין תיישים", וכך חשבו לקעקע ח"ו את היהדות מן היסוד היל"ת, כאשר ה"חינוך" יהי' כולו בידיהם, ל"ערכי" הקומוניזם והאתאיזם שעליהם הם "מחנכים".

וכאמור, עבודה זו התנהלה במסירות נפש ממש, ללא שום חשבון וחישוב כלשהו. הבולשת הרוסית הידועה לשימצה עמדה כולה לשירות היבסקצי', והם בלשו וחיטטו ללא הרף למצוא ולבטל ח"ו כל ניצוץ של יהדות. כל בית כנסת שרץ סוכנים ומלשינים שלהם, כל מי שהראה את יהדותו "סומן" כמטרה למאסר ולגירוש ואף גרוע מזה. וכל מי שעסק בהפצת היהדות ידע שבמוקדם או במאוחר הוא עלול מאד להיתפס ולהישפט לעונשים חמורים ביותר כ"קונטר-רבולוציונר", העבירה החמורה ביותר ברוסי' הסובייטית.

באותה תקופה הי' יהודי שביתו הי' מרכז של פעילות יהודית במחתרת בשליחות הרבי הריי"צ. שם התקיימו התפילות, שם היו השיעורים, שם נערכו התוועדויות, ואף המלמדים באו לשם ללמד את הילדים. אותו יהודי ובני ביתו חיו בפחד מתמיד יום יומי. הם ידעו כי הג.פ.או. בעקבותיהם, ובדרך הטבע לא ירחק היום בו ח"ו ייאסרו ויישלחו אל הבלתי נודע, וכפי שאכן ארע לכמה וכמה מחבריהם. כשהגיעו מים עד נפש, ואותו יהודי הרגיש כי חייו וחיי בני ביתו ממש אינם חיים, הוא קם ונסע אל הרבי ונכנס ל"יחידות". הוא ביקש מהרבי שיתיר לו להוציא מביתו לפחות חלק מהפעילות של יהדות מאחר שהמצב מסוכן כל כך ובני ביתו אינם יכולים לשאת זאת, לחיות בסכנה ובפחד מתמיד כל הזמן, עד שחייהם אינם חיים. הרבי שמע את דבריו עד תומם, וכשסיים אמר לו: הרי ידוע לך כי באזור מגוריך נסגר המקווה, והרי למען המשך הקיום היהודי יש לעשות כל מאמץ שבנות ישראל יוכלו לשמור על טהרת המשפחה. עליך, איפוא, לדאוג שבביתך יקום מקווה טהרה במחתרת. תמצא בנאים שיוכלו לעשות את המלאכה בסודיות, תתדבר עם רב פלוני כיצד לעשות זאת באופן שהמקווה יהי' כשר בכל פרטיו על פי הדין, ולאחר שבעזרת השם המקווה יקום, עליך לדאוג גם לכך שאלו השייכים לזה יידעו על קיומו כדי שיוכלו להשתמש בו.

היהודי שמע את דברי הרבי והבין היטב היטב את התשובה. לא זו בלבד שהרבי לא מתיר לו להוציא חלק מן הפעילות מביתו, אלא שהרבי מטיל עליו כאן משימה נוספת, קשה ומסוכנת עוד הרבה יותר. יהי' עליו מעתה לעמול כפל כפליים, לעשות פעולות לא חוקיות רבות במחתרת, ולשמור קשר ולהודיע על כך להרבה משפחות, למי שרק שייך שאולי יילכו למקווה אם יידעו על אפשרות כזו. ומספיק שרק אחד מאלו שיוודע להם ידווח לג.פ.או. על כך. והרבי לא מבטיח לו כלל כי לא יקרה לו מאומה, שלא ייאסר או אפילו שיישאר בחיים. הוא נשבר לגמרי, ובעומדו לפני הרבי ב"יחידות" פרץ בבכי.

הרבי בכה זמן מה יחד עמו, ולאחר מכן אמר לו: ביום הכיפורים הייתה בבית המקדש עבודה של שילוח השעיר לעזאזל. בתורה נאמר על כך כי צריך לשלח את השעיר ביד "איש עתי", המוכן לכך מאתמול. וחז"ל אומרים על כך כי אותו יהודי ששילח את השעיר לעזאזל לא הוציא את שנתו ונפטר באותה שנה. ובכל זאת מספרים חז"ל כי הכוהנים היו מתקוטטים ביניהם, כי כל אחד רצה לזכות לעסוק בעבודה זו, למרות שכל אחד ידע מה צפוי לו.

זו, אומר הרבי שליט"א מלך המשיח, הייתה מסירות הנפש הגדולה ביותר של הרבי הריי"צ נ"ע. לא זו בלבד שהרבי את השליך חייו שלו מנגד ועמד בראש המערכה ללא שום התחשבות בסכנה שהוא לוקח על עצמו, אלא (וכאן נחנק קולו של הרבי שליט"א מדמעות עצורות) לשלוח גם את הזולת למסירות נפש. מסירות הנפש של הרבי הריי"צ שעמד בראש המערכה, ושל פיקודיו החסידים באותה תקופה, הייתה למעלה מכל מדידה והגבלה. ללא שום חשבונות, בתנאים בלתי אנושיים כלל, ללא שום סיכוי ותקווה בדרך הטבע – כשאחד נפל בא מיד שני למלא את מקומו, תוך שהוא יודע היטב מה צפוי לו בדרך הטבע כמעט ללא שום סיכוי להינצל, וכשהשני נפל בא השלישי, וכן הלאה והלאה.

ודווקא מסירות נפש זו ללא שום חשבונות היא שהביאה את הנצחון והגאולה שהחלו בג' תמוז, כאשר הרבי שוחרר מן המאסר וניצל מהיפך החיים לחיים. ההמשך הי' בי"ב-י"ג תמוז, כאשר שוחרר גם מגלותו וחופשה ניתנה לו. ובט"ו תמוז חזר לביתו וברך ברכת הגומל. וכדאי להזכיר ולהדגיש מה שמשום מה לא כל כך מפורסם – והעיקר הוא אכן לבצע זאת בפועל ממש – שהרבי שליט"א קובע (בשיחת ט"ו תמוז תשמ"ז) כי יש לחגוג גם את ט"ו תמוז כיום סגולה וגאולה, יום התוועדות וקבלת החלטות טובות, כיוון שביום זה חזר הרבי הריי"צ לביתו, עלה לתורה וברך ברכת "הגומל", ואמר גם מאמר ד"ה ברוך הגומל.

בימים הסמוכים ל"מועד המועדים", חג הגאולה י"ב וי"ג תמוז, יום השחרור והגאולה של הרבי הריי"צ נ"ע ממאסרו ומגלותו, ויחד עמו גאולת "כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". בוודאי מנסה כל אחד מאתנו, ובהחלט חשוב לכוין לכך גם את הילדים והילדות, לעבור, לפחות בקריאה בעלמא, על פרשת המאסר והגאולה, כפי שהיא מופיעה בלקוטי דיבורים, בספר התולדות וכדומה, לדעת את "דברי הצומות וזעקתם", את כל פרטי המאסר ומה שמסביב לו. להפנים את המסירות נפש הנפלאה של הרבי הריי"צ וגם של החסידים ללא שום חשבונות – וללמוד מכך למסור את הנפש בעניינים הנדרשים מאתנו היום, כשהמצב קל לאין ערוך. מה גם שהקריאה אינה דורשת מאמץ גדול, והדברים מעניינים וקלים לקריאה גם לנפש הבהמית.

אולם "הקורא את המגילה למפרע – לא יצא". ומפרש מורנו הבעש"ט: מי שקורא את ה"מגילה" אודות הניסים והנפלאות שעשה לנו ה', וחושב כי אין זה אלא סיפור שקרה בעבר, "למפרע", ולא שדברים אלו קורים היום, כאן ועכשיו – לא יצא ידי חובתו. שכן עיקר גדול הוא בתורה שהתורה כולה, ובמיוחד החגים וימי הסגולה שבה, הינם עכשוויים ואקטואליים. אל לנו להסתכל על ימים אלו כימים שרק אי פעם בעבר בלבד קרו בהם ניסים ונפלאות, אלא "הימים האלו (כאשר הם) נזכרים (אזי) ונעשים" – כאשר הם נזכרים כראוי, כאשר לומדים ומתבוננים היטב במה שארע בעבר ביום זה, ולומדים מכך את הלקח העכשווי והאקטואלי לימים אלו, ומשתדלים ליישם זאת, לחיות עם זה ולהפנים את המסר בחיים כאן ועכשיו, אזי "ונעשים", העניין חוזר שוב על עצמו, וגם עכשיו חוזר ונפעל ונעשה אצלנו העניין הנפלא בגללו אנו חוגגים חג זה. ולכן עלינו לזכור ולחזור ולשנן לעצמנו וכל הסובבים אותנו כיצד מסתכלת תורת החסידות על חג זה.

ותורת החסידות אומרת: לא רק הצלה וישועה גדולה של הרבי הריי"צ הייתה כאן. הרבי שעמד בראש צבא של קומץ חסידים, ללא נשק וללא שום סיכוי טבעי, נגד מלוכה אדירה, ובכל זאת ניצח, למרות שגם זה דבר גדול ונפלא עד מאד.

יותר מזה: אין זו רק הצלה וישועה של היהדות מיד הקמים עלי', שאת זאת מסמלת גאולתו של הרבי שעמד בראש המערכה. וכפי שכתב במכתבו המפורסם: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, אלא את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה", שכן נצחון זה הי' נצחונה של היהדות על אלו שקמו עלי' – אלא הרבה יותר גם מכך.

בפשטות נדמה שהרבי נאסר בגלל שהיבסקצי' היו רשעים גדולים, והמפלגה הקומוניסטית הייתה כזו וכזו, אלא שהקב"ה ברוב חסדיו הצילו וגאל אותו. אולם הרי הקב"ה הוא בעל-הבית היחיד על כל מה שקורה בעולמו. ואם כן נשאלת השאלה, למה הי' צריך מלכתחילה כל כך הרבה צרות וייסורים וכל כך הרבה מסירות נפש, כדי שלבסוף נחגוג את השחרור והגאולה – שלא יהיו צרות וייסורים מלכתחילה, ולא יהי' צורך בגאולה?!

אלא, מבארת תורת החסידות, האמת היא להיפך: הרבי נאסר משום שהגיע הזמן להתגלות חדשה ונפלאה בפנימיות התורה, שלב נוסף ומכריע בהתקדמות לקראת משיח צדקנו. ולכך אי אפשר הי' להגיע אלא על ידי אותה מסירות נפש מופלאה, שאמנם הביאה לבסוף לגילוי הנכסף של חג הגאולה ג' תמוז וי"ב-י"ג תמוז. נמצא שעיקר השמחה והחגיגה היא לא רק בגלל השחרור והגאולה של הרבי והישועה של היהדות מהקמים עלי', אלא בעיקר בגלל הגילוי החדש והנפלא שהתגלה אז, שבשבילו הי' כדאי כל פרשת וייסורי המאסר. עד כדי כך, שט"ו סיוון, היום בו נאסר הרבי הריי"צ, אינו נחשב ליום שחור, אלא אדרבה, ליום סגולה. ובשנים האחרונות הוציא הרבי שליט"א קונטרס עם מאמר חדש לרגל ט"ו סיוון (והרי מעולם לא יצא קונטרס עם מאמר לט' באב או לי"ז תמוז וכיו"ב). וכפי שמספר הרבי הריי"צ מה שאמרו זקני החסידים שמאסרו של רבינו הזקן לא נחשב ברשימת הייסורים שסבל, אלא דווקא ברשימת הזכויות הנפלאות שזכה וגילה.

וכמבואר בספר השיחות תשנ"ב (חלק ב' עמוד 485) בנוגע לגאולת י"ט כסליו (וכן הוא גם בנוגע לי"ב-י"ג תמוז. ראה קונטרס י"ב תמוז תנש"א בסה"מ מלוקט ח"ה ועוד):"כשם שמתן תורה (דנגלה דתורה) בא דווקא לאחרי ועל ידי גלות מצרים, כך מתן תורה דפנימיות התורה (בי"ט כסליו) בא דווקא לאחרי ועל ידי ההעלם והסתר דמאסר אדמו"ר הזקן (שהי' מפני הקטרוג למעלה על גילוי החסידות). כי "בכל זמן כשמתגלה אור חדש יותר בתורה, ובפרט בחינה גבוה כזו, הי' צריך להיות מקודם ההעלם והסתר דישיבתו במשמר כו'." ומהטעמים לזה: בכדי לחדש בתורה צריך להיות הוספה וחידוש בהאדם (הלומד ומחדש בתורה). כל זמן שהוא נמצא במצבו ודרגתו שרגיל כבר בה, הרי גם פעולתו בלימוד התורה מדודה לפי כוחותיו הרגילים. דווקא על ידי המאסר – נתגלה הכוחות פנימיים ועצמיים של בעל המאסר (אדמו"ר הזקן), ועל ידי גאולתו נפעל בו חידוש (בדוגמת החידוש של עבד שנשתחרר, להבדיל, חידוש משעבוד לגאולה). ועל ידי זה – החידוש ("גאולה") בתורת החסידות שנתגלתה על ידו, שהביא את תורת החסידות בהבנה והשגה דחב"ד, אשר על ידי זה גילה את העצם דפנימיות התורה.

"ויש לומר שבאמת סדר הפוך הוא, כי תורה היא המקור לכל ענייני הבריאה. ולכן צריך לומר, שהסיבה להחידוש שנפעל על ידי המאסר והגאולה היא – הכוונה למעלה שהגיע הזמן להחידוש בתורה על ידי גילוי תורת חסידות חב"ד. וכתוצאה ומסובב מזה הי' עניין המאסר והגאולה, שפעל חידוש בבעל המאסר והגאולה, שעל ידי זה הביא בפועל החידוש בתורה על ידו". עכלה"ק.

הרבי הריי"צ הביא לעולם גילוי חדש ונפלא של פנימיות התורה, שלב עיקרי ומכריע בהתגלות האלוקית של "הורדת השכינה למטה" שהחל במיוחד על ידי רבינו הזקן, כמבואר בד"ה באתי לגני תשי"א. רבינו הזקן הי' הראשון שהתחיל להוריד ולהחדיר את האלקות אל תוך השכל, שהוא הרובד העליון של העולם הזה. הוא המשיך את השכינה "מהרקיע השביעי לשישי", אחרי שאצל הבעש"ט והרב המגיד נשאר עדיין הגילוי "ברקיע השביעי", באופן של אמונה ומסירות נפש שלמעלה מהשכל. כי מאחר שמדובר כאן על גילוי אלוקי שהוא בעצם למעלה מעלה מהשכל ומכל גדרי העולם בכלל, הרי אי אפשר הי' להכניס את הגילוי הבלתי מוגבל בתוך הגבול. וכדי להגיע לכך הי' צורך בגילוי "עצם פנימיות התורה". כי רק בכוחו של העצם לעשות זאת. רק העצם הוא למעלה גם מה"גדר" של הבלי גבול – ה"גדר" שיכול הוא להיות רק בלי גבול ולא גבול. והעצם אינו מוגבל גם בכך. ולכן רק הוא יכול להחדיר את הגילוי האלוקי הבלתי מוגבל, בתוך הגבול. לשם אותו גילוי נפלא אצל רבינו הזקן נדרשו הרבה הרבה ייסורים ומסירות נפש של הרבי וגם של חסידיו, ובזכותם הגיעה סוף סוף התכלית, בי"ט כסליו, כאשר פדה בשלום נפשי והחל גילוי חדש ונפלא בפנימיות התורה, המגלה את פנימיות הנשמה, וכביכול את פנימיותו של הקב"ה.

אבל גם אחרי י"ט כסליו הייתה השכינה רק "ברקיע השישי". ולשם כך נדרשה כל העבודה המופלאה של רבותינו נשיאינו הקדושים, שכל אחד מהם הוריד את השכינה יותר ויותר למטה. ולשם כך הי' זקוק לאור אלוקי עוד יותר עליון ועוד יותר עצמי, שרק הוא יכול להוריד ולהחדיר זאת עוד למטה יותר. וכל זה הי' עדיין "מרקיע לרקיע". עדיין לא "ירדה השכינה" לארץ הלזו התחתונה, שזוהי עיקר הכוונה והמטרה, דירה לו יתברך, לעצמותו ממש, ןבתחתונים דווקא.

אצל הרבי הריי"צ, ספירת היסוד, הגיע הזמן להתחיל להוריד את השכינה לכיוון הארץ. כידוע שחמשת המידות שלפני ספירת היסוד ("לך ה' הגדולה (חסד), והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד") הם עדיין בתוך עצמו, ברקיעים, ואילו עניינה של ספירת היסוד היא התחלת ההשפעה החוצה, למטה. ולכן היא נקראת בשם "כל" ("כי כל בשמים ובארץ" – "דאחיד בשמיא ובארעא"), שהיא מחברת ומאחדת את השמיים עם הארץ.

ולכן, עד הרבי הריי"צ הייתה עיקר התעסקותם של רבותינו נשיאינו בתורת החסידות והדרכותי', עניינים רוחניים בעיקר. ואילו אצל הרבי הריי"צ, ובמיוחד אחרי ג' וי"ב-י"ג תמוז, הייתה ההתעסקות עם הפרטים הנמוכים ביותר שבארץ. הוא דר בערים גדולות, במקומות הומים וסוערים. ב"המונה של רומי". הוא החל בתרגום ענייני חסידות לשפות אחרות וגם ל"שפות" פשוטות ביותר. הוא דאג לכך שילדים קטנים ילמדו אל"ף-בי"ת ויהודים פשוטים ישמרו מצוות שהם מינימום שבמינימום, דברים פשוטים ביותר.

כדי שיוכל להיות גילוי אלוקי מופלא זה, שהוא צעד מכריע ביותר לקראת התגלותו של משיח, שכל עניינו להחדיר את האלקות למטה מטה, להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים – היו זקוקים למסירות נפש מופלאה ביותר, גדולה יותר אפילו ממסירות נפשו של רבינו הזקן. כי רבינו הזקן הי' בסכנה שמא יגזרו עליו גזר דין של היפך החיים. ואילו אצל הרבי הריי"צ כבר הי' פסק דין כזה, אלא שבניסים נפלאים הוא נמנע ברגע האחרון. ועל ידי כל אותם עלילות גבורה ומסירות נפש מופלאה, זכינו לחג הגאולה, בו החלה השכינה לרדת אל הארץ, אל התחתון ביותר.

אבל עיקר העניין של "המשכת השכינה למטה" הוא, כמובן, אצל "הדור השביעי", ספירת המלכות, הרבי שליט"א מלך המשיח. כי כל עניינו של המלך המשיח הוא להחדיר את האלקות למטה מטה, להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים –  כשם שבספירות, אם כי כבר בספירת היסוד מתחילה ההורדה למטה, אך עיקר ההורדה היא בספירת המלכות, בה נרגש אכן שכל העניין הוא התחתון (ולא כמו בספירת היסוד,שהתחתון הוא רק אבן הבוחן לכך שהעליון יכול להגיע גם מטה מטה).

ואכן רואים משנה לשנה כיצד הרבי שליט"א מגיע למטה יותר ויותר – גם לפינות הרחוקות והנידחות ביותר. גם ל"אובדים ונידחים" ביותר. גם לכל כלי התקשורת הנמוכים ביותר. לשלטי חוצות. לפעלולי גרפיקה. לעיתונות ולרדיו, לטלויזי' ולוידיאו, לאינטרנט ול"לויין", לתקשורת המחשבים ולכל החידושים המודרניים ביותר. ואף לאומות העולם, עם שבע מצוות בני נח וכו'. ואת כל זה הוא פועל על ידי התחתונים ביותר, על ידינו אנו, למרות שפלותנו ופחיתותנו, ואולי דווקא בגלל זאת, שהרי הכוונה היא בתחתונים ועל ידי התחתונים דווקא.

וכשמגיע השלב המכריע ביותר, כאשר כבר נגמרה עבודת הבירורים, וסיימו כבר לצחצח גם את הכפתור האחרון כולו, והעבודה עכשיו היא לא עבודת הבירורים אלא עבודה מיוחדת להביא להתגלותו המלאה של משיח. ובעצם גם זה כבר ישנו וכל העבודה היא לפקוח את העיניים ולראות זאת גם ודווקא בתוך העולם הזה הגשמי והחומרי (שיחת ש"פ וישלח תשנ"ב). כש"הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא – קבלת פני משיח צדקנו", "המשיח היחיד שבדור". לקבל את פניו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מהגלות (ש"פ חיי שרה תשנ"ב) – הרי גם זה צריך להעשות על ידי התחתונים ביותר, על ידינו. ומצד עצמנו דווקא, ללא ציווי מפורש כל כך, שהרי הכוונה היא שהדברים לא רק יגיעו גם אל התחתונים, אלא שיבואו מתוך התחתונים עצמם, ודווקא כפי שהם, אנחנו, פחותים ותחתונים ביותר.

וכמו בשלבים הקודמים, על אחת כמה וכמה בשלב האחרון והסופי, לקראת תכלית הכל, הגאולה האמיתית והשלימה – נדרשת לשם כך מסירות נפש. הן מסירות נפש של הרבי שליט"א עצמו, העומד בראש המערכה. שכביכול הוא "משליך חייו מנגד" בשביל ניצחון המלחמה. עד כי לא רק "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו מנוגע, מוכה אלוקים ומעונה". עד גם "ואמרנו (נדמה כאילו) כי נגזר מארץ חיים" ח"ו – אבל לאמיתו של דבר, כהמשך הפסוק "יראה זרע ("זרעו בחיים" המוכיח שאכן "הוא בחיים" ממש) יאריך ימים (שליט"א) וחפץ ה' בידו יצלח" להביא את הגאולה בפועל ממש ותיכף ומיד ממש.

והן, ובמיוחד, נדרשת מסירות נפש ועקשנות תקיפה ובלתי מתפשרת, יחד עם אהבה ואחדות אמיתיים, מצידנו אנו, התחתונים, שדווקא על ידי עבודתנו אנו ("עשו כל אשר ביכולתכם") צריכה לבוא הגאולה – מסירות נפש מסוג אחר. מסירות נפש של "אל ייבוש מפני המלעיגים". מסירות נפש של "אנא נסיב מלכא". שלא לתת לשום דבר, ויהא זה מהעניינים הכי אמיתיים והכי נפלאים ומה"גילויים" הגדולים ביותר, לבלבל אותנו ולהסיח את דעתנו מהמטרה העיקרית והסופית – לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש. עקשנות ללמוד בכל שבוע שוב ושוב את הדבר-מלכות מהשנים תנש"א-תשנ"ב, לחיות עמו ולהחיות בו נפש כל חי. עקשנות להחדיר ולהפיץ את עובדת מציאותו הנצחית של הרבי מלך המשיח שליט"א בכל מקום. עקשנות לפרסם לכל אנשי הדור אודות החובה והזכות להתבטל אל השופט היועץ הנביא והנשיא. עקשנות לדאוג שהנושא של משיח לא יירד מסדר היום אף לא לרגע. והכל, הכל ממש, בכל נושא, בכל פינה ובכל ענין, יהי' חדור לגמרי, באופן שגם יישמע וייראה בפשטות, במשיח וגאולה. עקשנות על הפצת והחדרת האמונה והביטחון בדבריו של הרבי שליט"א מלך המשיח וקבלת מלכותו – הן בדיבור, בקריאת והכרזת הקודש, והן בכל המהות ובכל המציאות. ובאופן, כפי שכותב הרבי הריי"צ בעיצומם של הרגעים הקשים ביותר בכלא (לקוטי דבורים ח"ד (המתורגם) ע' 855): "אי אפשר לי בשעה זו ואינני רשאי לחשוב מחשבות כאלו הפועלות נמיכת רוח. פה אין מקום לעצבות ושפלות. המקום והזמן דורשים חסדי השם יתברך ועזרתו באמיצת הלב והגבהת רוח, ועם זה לשים דעת ולב על כל פרטי ההשגחה העליונה. שיכולים לבוא רק מתוך התבוננות של מרירות והסתכלות בציור פני קדש הקדשים ……. (אותיות המחשבה) …….. אבא, אבא קדישא …. ".

שהנהגה זו היא המביאה את ההתגלות המלאה והסופית לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה, כשכל העולם יכריז "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".