מדוע לא יחול חג השבועות שבעה ימים?

חג השבועות, חג מתן תורה, נחגג בארץ ישראל במשך יום אחד בלבד. אמנם יש לו שבעה ימי

תשלומין, כלומר – אם לא הקריב היחיד את קרבנות החג שלו בחג עצמו, ניתן להשלימן ולהקריב את

הקרבנות עד י"ב לחודש, אך ימים אלו הם ימי חול, ובימינו התזכורת לימים מיוחדים אלו היא רק שאין אומרים תחנון[1].

ונשאלת השאלה, מדוע שונה חג זה מיתר הרגלים – חג המצות וחג הסוכות, שבהם התשלומין הם בימים של חול המועד וחג, וחגים אלו נמשכים שבעה ימים? וכמו כן דורש ביאור מדוע אין מצווה המאפיינת את חג השבועות, כמו מצות בפסח וסוכה וארבעת המינים בסוכות? אמנם הרבי הנהיג שאנשים נשים וטף ילכו לבית הכנסת לשמוע את עשרת הדברות, אך זהו מנהג ולא מצווה המייחדת את החג.

"תשלומין כל שבעה" – נאמר על כל החגים, כולל חג השבועות[2]. כלומר: זמנו של חג השבועות נקבע מראש כעסקת חבילה: "יום הראשון חג, וימי התשלומין חול". ומהלשון "תשלומין כל שבעה" ־ משמע שגם יום הראשון מהווה תשלומין. כלומר: עיקר ההקרבה היא ביום הראשון בבוקר, היות וזריזים מקדימים למצוות, ומכאן ואילך – אפילו ההקרבה ביום הראשון היא בבחינת "תשלומין".

האם יש עדיפות להקריב את עולת הראיה בחול?

כלומר, בכל מצווה יש שני עניינים, האדם המבצע את המצווה, "גברא", והחפץ בו מתבצע העניין, "חפצא". ולענייננו: כאשר יהודי מקריב קרבן עולת ראיה בבוקר החג, הרי זו מעלה מצד הגברא, מצד המקריב, שביצע את המצווה באופן של זריזות[3]. אך מצד ה"חפצא", מצד הקרבן, אין שום עילוי בדבר. ולהיפך, לפי בית שמאי אסור בכלל להקריבו בחג עצמו, כי כולו עולה קרבן לה', ואיננו נאכל, ואינו "צורך אוכל נפש", ולכן לשיטתם מקריבים את עולת הראיה רק לאחר היום טוב, ולפי אדמו"ר הזקן בשולחנו[4] – גם בית הלל ו"הרבה מישראל" נהגו בדבר זה כבית שמאי, והביאו את עולות הראיה לאחר היום טוב.

לפי האמור יוצא, שהתורה קבעה את זמן הקרבת הקרבנות מלכתחילה באחד מ"שבעת ימים", הכוללים גם את החג וגם את ימי החול בשווה, באופן של תשלומין (מלבד הקרבת הבוקר של החג). ואם כך, מתחזקת השאלה לגבי השוני בין חג השבועות לבין הרגלים האחרים.

הקב"ה בחר בנו בבחירה חופשית

נבין את מהות החג, אומר הרבי, ובכך נבין את עניין התשלומין. בחג השבועות בחר הקב"ה בעם ישראל[5] להיות עם סגולה – "אתה בחרתנו מכל העמים" – בבחירה חופשית. לא משום המעלה המיוחדת של ישראל, כי אז הבחירה היא לא מצד הבוחר, לא מעצמותו וממנו, אלא מצד המעלות שיש בדבר שמחוץ הימנו. על דרך מה שכתוב, שכל אהבה שהיא תלויה בדבר אינה מתקיימת, כי בהיבטל הדבר בטלה האהבה. אלא הקב"ה בחר בבני ישראל בבחירה חופשית, שמשמעותה בחירה מתוך הרצון הטוב העצמי, ושום דבר אינו מכריח את הבוחר בבחירתו.

וזה פעל אצל בני ישראל שגם הם יבחרו בהקב"ה בבחירתם החופשית. עבודת ה' היא אכן דבר טוב, אך לא מפני זה בוחרים בה. אכן על ידה יהיה לנו שפע, אך לא מפני זה עושים אותה. זוהי אכן השליחות שלנו בעולם, הסיפוק וההבנה, אך לא מפני זה נקיים זאת. אלא משום "ובחרת בחיים" – בבחירה חופשית, מבלי לערב בזה שום חשבונות של שכל. כי כל עצמותו עסוק בעבודה אל קונו.

היו הכנות לפני מתן תורה. האבות קיימו את התורה, השבטים הגו בתורה, וכמו כן שבט לוי במצרים. 60 ריבוא הגברים לבד מנשים וטף, הלכו אחרי הקב"ה ביציאת מצרים, כמו שנאמר[6]: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר", וכל כך השתוקקו לקבל את התורה ולהיות מחוברים עם אין סוף ברוך הוא, עד שכל יום ספרו את הימים לקראת מתן תורה – ובכך יצאו ממ"ט שערי טומאה ועלו במעלות מ"ט שערי טהרה.

אך הכל היא הכנה בלבד. כמו הכנה לשידוך, שייתכן ויפגשו וישוחחו, אך אם אין שבירת צלחת – אין את העניין המוגמר. כך ב"מעמד הר סיני" – זהו הרגע של הבחירה החופשית ההדדית, ולכן על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן.

יש דעה[7] שלא רק בשתי הדברות הראשונות: "אנכי, ו"לא יהיה לך" פרחה נשמתן, אלא גם בשאר הדברות, כגון "כבד את אביך", "לא תרצח", "לא תגנוב" וכו'. ולכאורה בלתי מובן, מדוע בהוראות כל כך שכליות וברורות יצאה נשמתן?

עם ישראל בחר בהקב"ה בבחירה חופשית

אלא שזהו החידוש של מתן תורה. שהבחירה היא לא מצד השכל וההבנה, אלא מצד הבחירה שנוגעת עד העצם. הקב"ה בחר בבני ישראל ובני ישראל בחרו בו. ולכן אין ביום זה שום "ציור" ושום מצווה מיוחדת, וכמו כן ימי תשלומין אינם מוגדרים כ"ימים טובים" כבשאר החגים, אלא מדובר בבחירה המקיפה את האדם בכל ישותו, בכל מעשיו, בכל עת. מעל ל"ציור" של מעשה מסוים בפועל ומעל הזמן.

בזה יובן גם כן מדוע חג הפסח וחג הסוכות הם שבעה ימי חג, לעומת חג השבועות שהינו יום אחד. החגים האחרים קשורים עם שבע המידות, עם עבודה פרטנית, עם התגלות אלוקית כפי שהיא מלובשת בשבע המידות. אך חג השבועות שהוא יום אחד – יחיד שלמעלה מאחד סתם[8], מורה על התגלות אלוקית שלמעלה מהתחלקות, כי הקשר הוא בבחירה חופשית! התגלות העצם הן אצל הקב"ה והן אצל עם ישראל.

דוגמה מהחיים ל"ובחרת בחיים"

ניתן להבין בחירה הדדית זו, מסיפורה האישי של הגב' דניאלה שפי, גרת צדק. היא ילידת יוגוסלביה וחיה את חייה בגרמניה. כשהיא מדברת על העבר היא מדברת על שחור וחושך. היו לה חיים גשמיים מוצלחים ביותר. הצלחה בלימודים, כסף, נישואין, דירה וכו', וחברותיה לא יכלו להבין את נבכי נפשה – מדוע אין היא מוצאת אור בעולם? מדוע איננה שבעת רצון?

כשפגשה בעם היהודי ראתה אור בעיניהם. היה זה בסרט המתאר את העם הגרמני טובח בעם היהודי, וביהודים המובלים למוות ראתה אור גדול. כאשר הוזמנה לסעודת פסח, ראתה אורות גדולים. רק מי שהיה בחושך, יכול להבין את האור בעם היהודי, את האור של קדושה והאור של הבחירה של היותנו עם נבחר!

במבט לאחור היא טוענת שהחיים התנהלו על מי מנוחות, אך לא חוותה ניסים והשגחות פרטיות. רק כשהצטרפה (לאחר קשיים) לעם היהודי כגרת צדק, זכתה לראות ולחוות ניסים, ניסים שבכל יום וניסים בלתי שגרתיים.

דוגמא לדבר: יום אחד גילתה את אוזנו של בעלה, שמרגישה היא צער על כך שלא זכתה לראות את הרבי ולקבל ממנו דולר. והנה בעלה מגיע לאחר תפילת ערבית אחוז התרגשות מרובה. לפני מספר ימים מצא חברו דולרים שנתן לו הרבי לפני מספר שנים על מנת לתת אותם בארץ ישראל, ואז החליט שדולר אחד ייתן לדורון (בעלה). ומאז הוא מחפשו, ורק היום מצאו – הרבי שלח לה דולר!

הקשר שלנו הוא קשר עצמותי, קשר הנובע מבחירה חופשית, קשר של עצם הנפש!

לבעלי תשובה קל יותר לפעמים להצביע על קשר זה. הם רואים שהקב"ה בחר בנשמתם על מנת לעוררה ולהאירה את אור האמת. איך השכילה להגדיר אחת הבנות? אני מסתכלת על העבר וחשה בחילה, כי היום הקשר העצמותי מאיר. או אחרת, שעדיין לא מבינה איך, אך יודעת שזכות זקניה עמדה לה לבחור בין הוללות ומתירנות לבין קדושה והתעלות. כל ערב בעלותה על יצועה, אף שהיה לה כל שרצתה, חשה ריקנות וצימאון… תחושה שלא הייתה מובנת על פי שכל, בחפשה את האמת. הקב"ה בחר בה והאיר אור חדש לנשמתה, כך שנשבתה בקסמי הוד האמת ובחרה בחיים יהודיים בבחירה חופשית הנובעת מעצם הנפש – "ובחרת בחיים"!

עלינו לזכור, שסיפורן של גרות הצדק או בעלות תשובה, הוא אכן התגלות של בחינת הבחירה החופשית, אך גם בכל רגע נתון אנו מצויים במצב של: "ובחרת בחיים", והכוח לזה ניתן בחג השבועות ובתשלומי החג!

לשמוע או לא לשמוע בקול רבו

מושג זה שהבחירה החופשית נתונה בידינו בכל מצב, ניתן לראות מסיפורו של ר' יעקב הבר, דוד אבי, הרב ישראל צבי הבר. כפי שמסופר בספר על תולדות חייו[9], שהבחירה להאזין להוראות הרבי היא בידי החסיד, ולעיתים זהו מבחן קשה ביותר, שגם התוצאות כרוכות בכך:

כאשר צבא גרמניה התקרב לליובאוויטש, היה זה בתחילת שנת תרע"ו, עזב כ"ק אדמו"ר הרש"ב את ליובאוויטש, ואחר כך החלו גם החסידים והתמימים לעזוב את המקום. לאחר נדודים ותחנות ביניים התיישב אדמו"ר הרש"ב ברוסטוב.

התקשרותו הנפשית של הרב יעקב הבר לרבי הרש"ב, הביאה אותו להשתקע עם משפחתו ברוסטוב.

חושיו המסחריים המפותחים עמדו לו גם ברוסיה, והוא הצליח לפתוח חנות טקסטיל גדולה ומצליחה ברחוב הראשי, ובנוגע לעסקיו ראה מופתים גדולים. בשנת תרע"ט, התחולל ברוסטוב פוגרום, הגויים פרעו ביהודים ללא רחם והיה חשש רציני שיפרצו את חנותו ויבזזו סחורות, לכן בא לבקש את ברכת הרבי הרש"ב.

הרש"ג שהה אז בבית אדמו"ר הרש"ב, ולימים סיפר:

"הרב יעקב שאל במבטא פולני: 'וואס זאל איך טין, אין איך גלויב באמינה פשיטה וואס דער רבי וועט זאגן אזוי וועט זיין' (= 'מה אעשה? אני מאמין באמונה פשוטה, מה שהרבי יאמר כך יהיה). כ"ק אדמו"ר הרש"ב חייך מאד, וענה לו באותו המבטא שהוא אמר, במבטא פולני:

"וואס איך וועל זוגן אזוי וועט זיין, זוג איך דיר נישט ארויס נעמען) מה שאני אומר לכם כך יהיה, אני אומר לך לא להוציא סחורה מהחנות), למחרת, התפרסם בעיתונים כי שרפו את החנויות ברחוב הראשי, אך חנותו של ר' יעקב לא ניזוקה.

לעומת זאת, ניתן לראות תוצאות הפוכות, כשלא נשמעו במדויק להוראות הרבי הרש"ב. הרב לייביש, בנו של הרב יעקב, סיפר על מופת נוסף, שאירע עם אביו בעת שבתו ברוסטוב:

"היו לנו מופתים מהרבי, גם בענייני מסחר. פעם אבי הגיש לרבי נ"ע דין וחשבון על רווח גדול שהיה למעלה מהצפוי, והרבי יעץ לו בהאי לישנא: 'יעקב, סע לוורשה, ובכסף שהרווחת קנה בתים'. הדבר היה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. רוסטוב אכן הייתה מרוחקת מהחזית, אבל מסילות הברזל היו פגועות, והדרכים משובשות ובחזקת סכנה. כשאבי שמע את דברי הרבי חשש מאוד ואמר:

"'רבי, יש לי אשה ושלושה ילדים. האמנם כדאי לי לסכן את עצמי ולצאת לוורשה לצרכי מסחר?' ואז לקח הרבי את הגרטל, נתן אותו לאבא, ואמר לו: תחגור את זה, ואל תסירו עד שתגיע לוורשה.

"חגור בגרטל של הרבי יצא אבא לדרך. לאחר שעבר חלק ניכר מהדרך ברכבות, הגיע אחרי טלטולים רבים סמוך לגבול פולין. בשלב מסויים, נסע חלק מהדרך בעגלה רתומה לסוס, בחברת סוחרים יהודים נוספים שחזרו לבתיהם לאחר שעשו עסקים ברוסיה. הללו שאלו אותו לאן מועדות פניו, וכששמעו שהוא נוסע לוורשה, החלו לשכנעו שימנע מכך. הם טענו לפניו, כי אין לו להעמיד עצמו בסכנה כה גדולה בשביל מסחר. דבריהם נשמעו כנים, ובמקום להמשיך בדרכו לוורשה, רכש מהם סחורה וחזר לרוסטוב. כאשר נכנס לרבי, אמר לו הרבי מיד: "לא נסעת לוורשה, אוי אוי אוי".

"זמן קצר אחר כך החל המסחר שלו להידרדר, עד שהפסיד את רוב כספו, שהשקיע בהשקעות ובסחורות שונות. וכל מה שנותר לו, היו מעט הסחורות שנשארו בחנות".

ניתן לראות שלכל יהודי, אפילו חסיד מובהק, יש בידו הבחירה החופשית ללכת במדויק אחר ההוראות של הרבי, אף שהן נראות חסרות הגיון, או לשנות קצת ו… להפסיד.

הבחירה החופשית בחיי היום יום

נתבונן בחיי אדם, ונגלה את המאבק המתמיד בו הוא מצוי, כל אחד בדרגתו הוא. כמו שכתוב[10]:

"עולם הזה הגשמי הוא תערובת של "גינוניא" של הקב"ה (מקום מפגש, שבו השי"ת כביכול מזדמן עם האדם בחיר הנבראים) ו"גינת אגוז" (אגוז = בגימטריא חטא). והשי"ת מעניק בחירה חופשית לאדם. כך יכול האדם בעצמו לבחור דרכו בחיים".

מחד, גן ורדים, חיבור עם הקב"ה, מילוי תפקיד נשמתך בעולם, מילוי המשימה האלוקית שעל ידה מתבצע העניין של מיצוי הפוטנציאל האישי. ומאידך, פיתויי עולם הזה, פיתויי היצר, העצלות, העצבות, צרות העין, הצצה אל הדשא של השני, הנוחות וכו'.

הבחירה החופשית מקיפה את כל מעגל חיינו: במעגל האישי, להקדיש זמן איכות לתפילה, להשתדל לא להיות מוטרדים בזמן זה, לפחות פרק אחד של תפילה. ללכת לשיעורים, שיעור חסידות, הלכה או שיעורי הבית היהודי, ולעמוד מול פיתויי היצר של אינטרנט, של הלבוש האפנתי האחרון.

ובמעגל המשפחתי: לא ביצעו משימה כפי הנראה לי – הבחירה החופשית היא האם להתרגז, להאשים, או לחשוב ביחד איך לפעול בדרך ראויה יותר. אם הילד לא פעל לרוחנו – להרים ידיים או לפעול באופן של אהבה, המעוררת אהבה, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"…

האיש הוא באופיו יותר חסכן, ואשה נוהגת יותר ברחבות – הבחירה היא האם להתמקד בחסרון של בן הזוג, להצר על כך ולהרגיש מסכנות, או להתבונן בתכונות האופי האחרות, שאינן מובנות מאליהן, כמו שהוא אדם חרוץ ועובד, מבין ועוד. ויחד עם זה, בתבונה לבנות את הבית עד שבעזה"י יבנה הבית כראוי…

וכן במעגל החברתי, להשתדל להשפיע על הזולת עד כמה שניתן בידינו, הן בסיוע פיזי והן בסיוע רוחני של עידוד, האזנה, אמפטיה. כל זאת הוא בבחירתנו, כי לא תמיד יש הזמן והכוח, והעיקר שלאו דווקא מצוי הרצון… כל זאת כמובן באיזון הנכון, שלא על חשבון עניינים הכרחיים בבית.

בחירה חופשית זו מתאימה גם למורה, מדריך/כה, מחנך/כת ועוד. וכן מלווה אותנו גם בהשפעה של קירוב הזולת אל האור הגדול של קיום תורה ומצוות, אל הכרה במהות ושל התקשרות אל הרבי. האם אנו מנצלים חלון הזדמנויות שנפתחות בפנינו, כמו המתנה לרופא או פגישה אקראית? האם אנו פתוחים על מנת לארח בשבתות כאשר אנו מתבקשים לכך?

העולם הזה הוא אכן תערובת של טוב ורע, ובידינו בכל סיטואציה נתונה לבחור בטוב!

עלינו לשאת תפילה, שה' יזכנו לדעת לבחור באופן הנבון, ובעז"ה כאשר נרצה נקבל את הסיוע, ואכן נצליח לממש את העניין של "ובחרת בחיים".

(עפ"י לקו"ש חכ"ח עמ' 76 ואילך).