בס״ד. ש״פ פינחס, כ״ג תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשל״ד

עולת תמיד העשוי׳ בהר סיני גו׳[1], ולפנ״ז כתיב[2] שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, ומביא כ״ק אדמו״ר הצ״צ באוה״ת[3] לשון אור תורה להרב המגיד[4] (וכותב ע״ז שיש אומרים שהוא מכי״ק אאזמו״ר נ״ע ואינו ברור), כתיב[5] עולת חודש בחדשו לחדשי השנה, כי בכל חודש יש צירוף אחר (דשם הוי׳, וכן דשם אדנ-י[6]) ולפי הצירוף [כן הוא] עליית הקרבנות בפרטות. היינו שלפי אופן הצירופים דחדשי השנה כן הוא אופן הקרבנות. ומקשה בזה הצ״צ³, דלכאורה אינו מובן מ״ש הרב המגיד שלפי הצירוף [כן הוא] עליית הקרבן בפרטות בכל ראש חודש, שהרי קרבנות של כל י״ב ראש חודש הן שוין אף שהצירופים אינן שוין, ומבאר, שצריך לומר דבכוונה תליא מילתא, שהכוונה בכל ר״ח היתה לפי הצירוף שבאותו חודש. ויש להוסיף בזה ע״פ הידוע[7] שבקרבנות הכוונה היא ענין עיקרי, וכמאמר המשנה[8] לשם ששה דברים הזבח נזבח וכו׳. וגם אומרים לענין הקרבנות דלב בית דין מתנה עליהם[9], היינו שתלוי בלב וכוונות הבית דין. ובפרט שהקרבת הקרבנות היא ע״י הכהנים שעיקר עבודתם היא במחשבה וכוונה, כמאמר[10] כהני בחשאי וברעותא דליבא. ואח״כ מביא הצ״צ דוגמא ע״ז מהמבואר במ״א[11] בענין קרבנות י״ב הנשיאים בחנוכת המשכן, שכל הקרבנות שלהם היו שוין, וא״כ למה נתפרש כל קרבן של כל נשיא באריכות, והוה לי׳ למימר וכן הקריב נתנאל בן צוער ביום השני וכו׳, אלא מפני שבכל קרבן של כל נשיא היתה המשכה אחרת בפני עצמה לפי שורש שבטו, והכוונה הי׳ בפני עצמה, וכמבואר בפירוש בארוכה במדרש רבה[12] בפרשת הנשיאים שהכוונה אצל כל נשיא היתה אחרת. ומזה יובן גם לענין קרבנות ראש חודש, דאף שבמעשה כל הקרבות שוים, מ״מ, הכוונה בכל חודש היתה באופן שונה לפי צירופי שמות הוי׳ ואדנ-י השייכים לחודש זה. [ויש להוסיף בזה, דהשינוי בצירופי השמות המאירים בכל חודש משפיע גם על גשמיות העולם, כידוע[13] מענין שינויי התקופות, שיש ו׳ תקופות המפורשות בכתוב[14] זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, דכל תקופה היא בת ב׳ חדשים כדאיתא בגמרא[15], היינו שבכל חודש יש ענין מיוחד השייך לחודש זה].

וממשיך שם בתורת הרב המגיד, שכן הוא בעולת ר״ח שעליית הקרבנות היא לפי אופן הצירוף, מלבד עולת התמיד שהוא ענין כללות כולם דרך כלל, היינו שהוא תמיד בשוה. ומבאר בזה הצ״צ שם[16] דרצונו לומר שבחי׳ עולת תמיד היא בחינה הכוללת את כל י״ב הצירופים, שכל ענין הי״ב צירופים זהו כשמתחלק לפרטות, אבל יש בחינה הכוללת כולם. וזה סדר הכתובים (כלל קודם לפרט), דבתחילה נאמר בתורה ענין קרבן התמיד שהוא הכלל, ואח״כ ענין עולת ראש חודש שהוא הפרט.

וממשיך בתורת הרב המגיד שם, והנה בתורה יש ג״כ בפרטות תרי״ג מצוות [שזהו תכלית לימוד התורה, גדול לימוד שמביא לידי מעשה[17], לידע פרטי קיום התרי״ג מצוות], ובדרך כלל עשרת הדברות, היינו שעשרת הדברות הם הכלל והתרי״ג מצוות הם הפרט. ומביא ע״ז הצ״צ[18] מה דאיתא במדרש פ׳ קרח[19] (והובא בפרש״י[20] בשם הרס״ג) שבעשרת הדברות יש תרי״ג אותיות כנגד תרי״ג מצוות. וממשיך בתורת הרב המגיד שם, שכל עשרת הדברות כלולות בדיבור הראשון דאנכי שהוא הכלל. ויש לפרש בזה, דהרי עשרת הדברות כולם נכללו בשני דברות הראשונות, כדאיתא בתניא[21] דאנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום[22], כי הדיבור אנכי כולל כל רמ״ח מצוות עשה והדיבור לא יהי׳ לך כולל כל שס״ה ל״ת[23], ונמצא שגם ב׳ דברות הראשונות הם כלל לגבי עשרת הדברות. אמנם הרי גם בב׳ דברות אלו גופא יש התחלקות לב׳ קוים דעשה ולא תעשה, ולמעלה מזה הרי ישנו הכלל שלמעלה מהתחלקות, וזהו מה שממשיך שם הרב המגיד שכל עשרת הדברות כולם נאמרו בדיבור אחד שהוא אנכי, היינו שכל הדברות כלולות בדיבור הראשון דאנכי שהוא הכלל. ויש להוסיף בזה ע״פ המבואר בזהר[24] דתיבת אנכי רומז על אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות וקוצא כלל, והיינו לא רק כללות דיבור אנכי, אלא התיבה הראשונה דאנכי שלמעלה גם מהשמות הוי׳ אלקיך שלאחרי זה, היינו שזהו כלל גדול כזה שלמעלה לגמרי מכל גדרי כלל ופרט. ודוגמא לדבר בראש חודש, שכל ראש חודש הרי אף שלגבי עולת תמיד הרי הוא נקרא פרט, מ״מ לגבי כל ימי החודש הוא כלל, שהרי הוא ראש חודש, הראש הכולל כל פרטי ימי החודש, וכמבואר בכ״מ[25] ובפרט בעטרת ראש[26], דמה שנקרא ראש חודש ולא תחילת החודש הוא לפי שהוא בדוגמת הראש הכולל חיות כל האברים, אך מ״מ לגבי עולת תמיד נקרא בשם פרט. ומסיים הרב המגיד שם, דזהו ענין עולת תמיד העשוי׳ בהר סיני, והיינו דענין התמיד, הכלל שלמעלה מכל הפרטים, שרשו הוא בהר סיני, בדיבור אנכי כנ״ל.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה ענין עבודת הקרבנות בכללותו ישנו בעבודת האדם בעצמו, וכמ״ש[27] אדם כי יקריב מכם, שצריך להקריב מעצמו[28], דכללות עבודה זו היא עבודת המסירות נפש, כמו הקרבן שמקריבו לה׳, וכמאמר[29] רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס, שעולה למעלה מעלה. ובזה גופא ישנו הכלל שלמעלה מכל הפרטים, ואח״כ ישנו כמו שנמשך בפרטים. דהכלל עצמו הוא ענין המסירות נפש שלמעלה ממדידה והגבלה, וצריך להמשיכו אח״כ בפרטים, היינו בעבודה הקשורה עם הגבלות ומדידות דזמן ומקום, שזהו ענין עבודת התפילה שבכל יום. ובתפילה גופא ישנו סדר מסודר, בתחלה פסוקי דזמרה, ואח״כ ברכות קריאת שמע, ואח״כ קריאת שמע דהיינו ענין אהבת ה׳, ואהבת את ה׳ אלקיך[30], לית פולחנא כפולחנא דרחימותא[31], ואח״כ פרשה שני׳ דקריאת שמע, ועד לתפילת העמידה שהיא כנגד תמידים[32], ובזה נכלל ענין בקשת צרכיו[33], ועד שאח״כ באים לתפילת המנחה, כנגד תמיד של בין הערביים³², שתפילה זו יש בה מעלה מיוחדת, כמבואר בענין אליך הוי׳ נפשי אשא[34] דקאי על תפלת המנחה[35], ועי״ז מעלים את כל הענינים מלמטה למעלה, כידוע[36] שהתפילה הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה[37] לעלות למעלה מעלה, ואח״כ ממשיכים את ההמשכות למטה, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים[38], בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר[39], בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

מקורות והערות