סיפור מ'ספר הזיכרונות' של אדמו"רי חב"ד שהתרחש בשנת ש"כ בערך, בתקופה שקדמה להתגלות תורת־החסידות בכמה דורות:

ילדותו של טעוול

"טעוול היה טיפוס מעניין. הוא נולד בקוברין, העיירה נמצאת מעבר לנהר הדווינה המפריד בינה ובין פינסק. טעוול ירש מאביו חלקת אדמה ועליה כוורות. מהדבש שרדה מהכוורות התפרנס ברווח. השטחים הסמוכים לעיירה היו מכוסים בפרחים שונים שסיפקו לדבורים צוף בשפע. בנחלתו היו לטעוול מאה ועשרים כוורות מהן רדה דבש רב. מהדבש ומעסקים נוספים התעשר.

אמו של טעוול נפטרה בהיותו ילד קטן. כשהגיע לגיל שבע עשרה נפטר גם אביו. למרות היותו בחור פשוט הוא היה ירא שמים ביותר, התפלל שלש פעמים ביום בכוונה והפריש מעשרות מהכנסותיו לצדקה. בכל זמן פנוי היה טעוול אומר תהלים בהתלהבות רבה. הוא ידע לקרוא אך לא תמיד הבין פירושה של כל מילה ומילה.

בכל קהילה יהודית היה באותם ימים אדם שהיה אחראי לגדל יתומים ויתומות עניים. בפינסק היה זה יהודי בשם ר' מרדכי לייב. הוא ואשתו גידלו יתומים ויתומות. את הבנים היו מחזיקים עד הגיעם לגיל מצוות. אחר כך מסרו את אלה שלא ניחנו בכישרונות מיוחדים בלימודיהם לידי בעלי מלאכה שהעסיקו אותם כעוזרים. היתומים גדלו בבתיהם של בעלי המלאכה ולמדו תוך כדי כך את המקצוע, עד שהיו יכולים לעמוד ברשות עצמם ולהשתכר כדי צרכם.

הבנות היו נשלחות, לאחר הגיען לגיל מסוים, למשפחות שונות כדי לסייע להן בעבודות הבית או למחזיקי אחוזות כדי לסייע להם בעבודה חקלאית מתאימה.

ילדותה של חוה דבורה

בפינסק היה נגר בשם ר' יעקב, יהודי פשוט אך ירא שמים. הוא היה מתפלל בציבור והשתייך לחברת המתפללים הקבועים במניין הראשון מדי בוקר. ר' יעקב השתכר מעט מאד ובקושי פרנס את אשתו. פעם, תוך כדי עבודתו בבנין חדש, נפלה עליו קורה ושברה את מפרקתו. שלושה שבועות שכב על ערש דווי ונפטר. כעבור שלושה חדשים מפטירתו ילדה אלמנתו בת ושמה נקרא בישראל חוה דבורה.

כשמלאו לחוה דבורה שלוש שנים מתה עליה אמה.

כך הייתה ליתומה מאב ומאם גם יחד. הקהילה הכניסה את היתומה הקטנה לבית ר' מרדכי לייב לגדל אותה. שם הייתה עד שהגיעה לגיל שתים־עשרה. אז נמסרה לאחד מבעלי הבתים בפינסק לעזרה בעבודת הבית.

6 שנים של עבודת פרך

שש שנים הייתה בבית זה. היו אלה שש שנים קשות מאד עבורה. בעל הבית ואשתו העבידו אותה בפרך. פעם הגיע אחיו של בעל הבית לבקרו. אח זה החזיק בית מרזח לא הרחק מאחוזתו של טעוול. כאשר ראה את עבודתה החרוצה של חוה דבורה, פנה אל אחיו וביקש שהיא תימסר לרשותו שכן יש לו צורך בעזרה בבית המרזח. האח הביע מיד את הסכמתו, מבלי שעלה בדעתו לשאול לדעתה של חוה דבורה.

הדבר חרה מאד לחוה דבורה. האם אין לה דעה על עצמה? אך באין ברירה נשכה את שפתיה ושתקה. איש לא היה מטה אוזן לכל ערעור מצדה, ובהיותה יתומה ללא קרובים לא היה מי שיעמוד לעזרתה. מלבד זאת חשבה בלבה שמוטב כך, שכן ודאי לא יכול להיות לה גרוע יותר ממצבה הנוכחי. היא נאלצה להשלים עם גורלה.

לפני הנסיעה ביקשה רשות מאדונה החדש, בעל בית המרזח, לשחרר אותה ליום אחד כדי להשתטח על קברי הוריה לפני היפרדה מעיר מולדתה. בעל בית המזרח לעג לה: "אם לא תלכי אליהם – יבואו הם אלייך בחלום הלילה". הוא ציוה עליה לעלות למרכבה והסיעה מהמקום.

מן האדון הפינסקאי לא קיבלה חוה דבורה אפילו פרוטה אחת על עבודת הפרך משך כל השנים. היא הייתה חסרת ישע ולא יכלה לעשות דבר.

חוה דבורה הייתה נערה שקטה ויראת שמים. היא למדה קרוא בכוחות עצמה והקפידה להתפלל שלש פעמים ביום. כן ידעה ללמוד חומש עם התרגום ללשון המדוברת ואמרה בכוונה "תחינות" שונות. חוה דבורה הייתה גם טובת לב, וברחמים רבים השתדלה לסייע לנזקקים.

העבודה הקשה בבית המרזח

העבודה בבית המרזח הייתה קשה מאד. בעל ובעלת הבית גם יחד העמיסו עליה עבודות רבות ככל האפשר וניצלו כל הזדמנות אפשרית להציק ולהעיק לה ככל יכולתם. במיוחד הצטיינה ביחסה המרושע בעלת הבית שניחנה בלשון ארסית.

חוה דבורה סבלה את העלבונות והקללות בדומיה מבלי להגיב כלל. רק בתפילותיה, שלוש פעמים ביום, הייתה שופכת בדמעות רבות את מר לבה.

יום המנוחה היחיד עבורה היה יום השבת. היא בחרה לה מקום קבוע תחת אחד האילנות לא הרחק מבית המרזח שם הייתה יושבת כל יום השבת, אומרת תהלים ולומדת חומש. היא השתדלה להתאפק מלהזיל דמעה, כי ידעה שֶׁבְּשַׁבָּת אסור לבכות. עם זאת מפעם לפעם הייתה פורצת בבכי, כי לבה היה מלא על גדותיו מן הסבל הרב. היא נוכחה לדעת כי טעתה כאשר חשבה כי לא יכול להיות לה גרוע יותר ממצבה הקודם. מצבה הנוכחי היה גרוע פי כמה, הן בעבודת הפרך שהוטלה עליה והן בִּמְטַר העלבונות והקללות שהומטרו עליה.

נוסף לכך הצטערה מהסביבה שבה נמצאו בעלי הבית שלה. הם היו אנשים מגושמים וגסים שחיו בין גויים ולמדו לחיות ולדבר כמוהם. בבית מעבידיה הקודמים נמצאה לפחות בין יהודים. בשבתות וחגים הייתה הולכת לבית הכנסת ושומעת מעזרת הנשים את תפילות הציבור ודרשות המגידים. כאן הייתה מנותקת מן העולם היהודי ונותרה גלמודה ובודדת. היא הצטערה מאד על מצבה ובתפילותיה התחננה תמיד אל הקב"ה שיחוס וירחם עליה ויוציאה מגלותה הקשה.

צערה של חוה דבורה היתומה הצעירה העיק עליה מאד. המעבר מהעיר לבית המרזח היה משגה טראגי. לאכזריות מעבידיה החדשים לא היה גבול. הם פשוט התעמרו בה והעבידו אותה בפרך. לחוה דבורה לא היה קרוב או גואל שלפניו תוכל לשפוך את לבה ולבקש עזרה. רק לִפְנֵי אֵל אחד בַּשָּׁמַיִם הייתה שופכת נפשה בתפילותיה.

תפילות תחת כיפת השמים

בימי הקיץ הארוכים נהגה לצאת לפנות ערב אל הגן, ושם, תחת כפת השמים, הייתה מתפללת ברוב כוונה אומרת מזמורי תהלים בתחנונים. היתומה הייתה בטוחה שאף אחד אינו שומע אותה, לכן חשה עצמה חופשייה לשפוך את מר לבה ללא הגבלה.

בוקר אחד הלך טעוול, כמנהגו, לפינסק להתפלל במניין הראשון. בדרכו עבר ליד בית המרזח הסמוך לאחוזתו. לפתע הגיע לאזנו קול בכי של נערה השקועה בתפילתה.

עמד במקומו והאזין לתפילה הלבבית. טעוול התפלא: מי המתפללת? ודאי אין זו בעלת בית המרזח, אותה ואת בעלה הכיר כאנשים גסים ומגושמים, שאינם מסוגלים לתפילה כזו. מובן שלא עלה בדעתו כי מדובר בעוזרת בית המתפללת בכוונה כה גדולה. הוא החליט לבדוק את הדבר, אך מאחר שמיהר לתפילה דחה את הדבר עד שיחזור מבית הכנסת.

בעלת בית המרזח צועקת על חוה דבורה

בדרכו חזרה נכנם טעוול לבית המרזח. הוא ראה את בעל בית־המרזח יושב מוקף באיכרים ומבלה איתם בצחוק והוללות כדרך הגויים. עוד הוא עומד שם, בטרם הספיק להחליף מילה עם מישהו, הגיעו לאוזניו קולות גערה וחירוף. הייתה זו בעלה בית המרזח שצעקה על חוה דבורה.

"הרי לך עניין חדש – שפחה שהיא רבנית!" צרחה. "מתחמקת לה מלעשות משהו ובמקום זה עוסקת בתפילות ובאמירת תהלים! מי שמע על נערת בית שתתפלל ותאמר תהלים?"

לאחר אתנחתא קלה הזהירה את היתומה בקול: "אם אראה אותך פעם נוספת עם הסידור ביד, אשבור את מפרקתך. את המנה שתקבלי ממני תזכרי לעולמי עד"!

טעוול לא היה זקוק להסברים. הכל היה ברור לו. הוא הסתכל לעבר הפינה שמשם בקעו הקולות והבחין ביתומה העומדת לפני גבירתה, מבוהלת ומבוישת, כמוכנה לספיגת מכות. בינתיים המשיכה האישה בצעקותיה זמן ניכר, מבלי שרצתה להירגע. רחמיו של טעוול נכמרו על הנערה.

מאז חיפש טעוול הזדמנויות להיכנס לבית המרזח כדי ליצור קשר עם חוה דבורה על מנת למצוא דרך לעזור לה, אך לא הצליח למצוא רגע פנוי לשוחח אתה. היא הייתה כל הזמן תחת עינם הפקוחה של מעבידיה.

טעוול פוגש את חוה דבורה והיא מספרת לו על מצבה

ביום שבת אחד אחר הצהרים, כאשר חוה דבורה ישבה כדרכה בצל האילן ואמרה תהלים, ניגש טעוול אליה והחל לשוחח איתה. השיחה נמשכה זמן רב. הוא היה מעוניין לשמוע פרטים רבים ככל האפשר מפי חוה דבורה על מצבה, והיא מצדה ניאותה לספר את הכל לאחר שלראשונה בחייה נמצא מי שרוצה לשמוע אותה.

כך סיפרה על מצבה בבית אדוניה החדשים שהוא גרוע בהרבה ממצבה הקודם בבית אחיו.

טעוול מספר לרב על חוה דבורה

לאחר שנודעו לטעוול כל הפרטים עליה, מיהר אל הגאון רבי משה יפה, רבה של פינסק, שבאמצעותו היה מחלק את מרבית כספי הצדקה שלו וסיפר לגאון את כל מה שידע על חוה דבורה היתומה.

במהלך שיחתו עם הגאון ביקש את חוות דעתו ועצתו לרעיון שעלה בליבו. טעוול חשב שהיתומה מתאימה להינשא לו לאישה. אמנם העיקה עליו העובדה שהתבררה לו כי חוה דבורה יודעת תורה יותר ממנו. הוא ידע לקרוא בקושי, ואילו היא הבינה את התפילות ודברים אחרים. הוא סיפר על הבעיה לרב וציפה לעצתו.

טוב לבו של טעוול היה כה גדול שהיה מוכן, במקרה שהרב יחווה דעתו כי אין היתומה זיווג מתאים בשבילו, לדאוג להשיאה עם בן־זוג מתאים על חשבונו ולספק לה נדוניה ואת כל צרכיה. רצונו העיקרי והמיידי היה להציל את היתומה מידי מעבידיה האכזריים הממררים את חייה.

הרב שמע בעניין רב את דבריו של בעל האחוזה הצעיר. מיד הזמין אליו את בעל בית המרזח ואת היתומה. הוא פקד על בעל בית המרזח לשחרר מיד את היתומה, ואותה שלח לביתו של אחד מסוחריה הנכבדים של פינסק לנוח ולהחליף כוח. הרב ביקש שהסוחר יחזיק אותה בביתו זמן מה, כשבינתיים תסייע לו במידת האפשר בבית המסחר. הרב התכוון לאסוף בינתיים מידע על אישיותה ואופייה של היתומה כדי להחליט אם היא ראויה להיות אשתו של טעוול טוב הלב. הוא חש אחריות כפולה, הן לעתידו של טעוול והן לעתידה של חוה דבורה, שניהם יתומים גלמודים בלי אב ובלי אם.

הרב משדך את דבורה לאה לטעוול

כעבור מספר שבועות הזמין אליו רבה של פינסק את טעוול והודיע לו כי לאחר הבירורים שערך הגיע למסקנה כי חוה דבורה היא בת זוג מתאימה עבורו. טעוול התמלא שמחה אך הביע ספק אם חוה דבורה תיאות להינשא לו. הרב שלח לקרוא לחוה דבורה והביא בפניה את הצעת הנכבדות להשתדך עם טעוול. היא הביעה מיד את הסכמתה.

במקום נכתבו התנאים ונקבע מועד לחתונה. טעוול ביקש להוסיף לתנאים כי עד החתונה תיזקף לכל אחד מהם הזכות המלאה לקיום מצוות הצדקה על ידו, אך לאחר הנישואין יהיו שייכים לשניהם במידה שווה הן הרכוש בעולם הזה והן הזכויות של המעשים הטובים לעולם הבא.

הוא רצה שחוה דבורה תהיה לו שותפה מלאה. את הרכוש הגדול שלו כתב מיד על שם שניהם כשותפים שווי זכויות. הוא ביקש את רבה של פינסק שיערוך את חשבון רכושו, ואת חשבון המחצית השייכת לחוה דבורה. זו מצדה נתנה מיד חומש מרכושה החדש לצדקה. דירת הזוג נקבעה באחוזתו של טעוול.

חוה דבורה וטעוול רוכשים לעצמם מורה משותף ומתקדמים בלימודיהם

מאחר וטעוול היה עם הארץ ואילו חוה דבורה הייתה בעלת ידיעות כלשהן – החלה ללמוד איתו את מה שידעה. תוך שנה הצליח טעוול ללמוד פרשת חומש, ולהבין קצת יותר את פירוש המלים שבחומש ובתהלים.

"עתה" – אמרה חוה דבורה – "הבה ניקח לנו מורה משותף להמשך התקדמותנו".

הם העבירו לאחוזתם לצורך זה זוג מתאים: הבעל אברך מבני ישיבתו של ר' משה יפה והאישה ידידה של חוה דבורה. שמו של האברך היה ר' נתן אריה. לזוג ניתנו מגורים באחוזה ושכר מכובד. הם הוחזקו בכבוד רב על ידי טעוול ואשתו שסיפקו להם כל צרכם והוסיפו מפעם לפעם על שכרם. ר' נתן אריה היה צריך ללמוד מידי יום ביומו עם בעלי האחוזה טעוול וחוה דבורה.

טעוול וחוה דבורה מרבים בצדקה

משך חמש־עשרה שנה היו טעוול וחוה דבורה מעבירים לרבה של פינסק את כספי הצדקה כפי שהתחייבו מחשבון הכנסותיהם שנבדק מדי חודש בחדשו על־ידי הרב.

כשעזב רבי משה יפה את פינסק מילא את מקומו רבי נפתלי כ"ץ מפראג, ובהסכמתו של טעוול גילה רבי משה את הסוד לרבי נפתלי, שקיבל עליו מעתה את הטיפול במתן הסתר של בני הזוג.

בינתיים הפך טעוול לתלמיד חכם כתוצאה משקידתו והתקדמותו בהשראת ר' נתן אריה, וגם חוה דבורה התקדמה מאד בלימודיה. עם זאת הרי כשם שלא רצו שהציבור ידע על הצדקה שהם נותנים, כך לא רצו שמישהו ידע על לימוד התורה שלהם ועל ידיעותיהם. ר' נתן אריה התבקש על ידם לשמור את הדברים בסוד. בעיני הכל נשארו מה שהיו: אנשים פשוטים, אך ישרים וטובי לב. במשך הזמן התברכו בילדים שגדלו בינתיים והקימו בתים בישראל, ואילו הם, ההורים, המשיכו לחיות בצנעה ולעסוק בסתר בלימוד תורה ובמתן צדקה בשפע. מזמן לזמן היו עורכים נסיעות לישיבות הגדולות של הזמן ההוא באוסטראה, בריסק, סלוצק, מינסק, ווילנא, קראקא ופראג. בכל מקום הם השאירו כסף רב להחזקת הישיבה, בתנאי שהדבר יישמר בסוד.

שנים רבות עברו, ואיש לא ידע שטעוול וחוה דבורה הם יודעי ספר במידה מופלגה, ושהם עשירים גדולים ומחלקים חלק גדול מכספם לצדקה.

הרב החדש של פינסק מגלה לכול על עשרם וחכמתם

כעבור עשרים וחמש שנה לשבתו על כסא רבנות פינסק עזב רבי נפתלי כ"ץ את העיר, ואת מקומו מילא רבי נפתלי הערץ מפוזנא. הרב החדש, שנודעו לו מפי קודמו פרטי סיפור חייהם של טעוול וחוה דבורה, אילץ אותם לאפשר לו לגלות בציבור את מעשי הצדקה הגדולים שלהם הנמשכים זה עשרות בשנים. כך נודע לפתע לציבור הרחב כי השניים הם בני זוג שהסתירו את גדלותם.

משך למעלה מארבעים שנה החזיקו טעוול ורעייתו חוה דבורה את הישיבה בפינסק במתן בסתר מבלי שאיש ידע על זה. רק לאחר שבראש הישיבה הועמד רבי נפתלי הירץ בפוזנא ונודע לו על היקף הצדקה של טעוול ורעייתו, עמד על כך שיש לגלות ברבים את מעשיהם הגדולים כדי שילמדו כולם ממעשיהם.

רבי נפתלי החל לחקור את מוצאם המשפחתי של טעוול וחוה דבורה, והתברר לו כי אביה של חוה דבורה שנפטר עליה בקטנותה היה צדיק נסתר, וכן אביו של טעוול.

"אתם גם בעלי צדקה וגם יחסנים גדולים, ועל הציבור לדעת על מעשיכם ולקחת מוסר השכל" – טען הרב כלפיהם.

בני הזוג עוברים לקראקא

בני הזוג, שהיו אז כבר באים בימים, הסכימו לכך בתנאי שיעזבו מיד לאחר מכן את הסביבה.

הם מכרו, אפוא, את אחוזתם והחליטו לעבור לקראקא. לפני כן כינס רבי נפתלי אספה בבנין הישיבה והודיע בה כי הישיבה שזכתה בינתיים לשם עולמי, הוחזקה כל השנים על־ידי טעוול ורעייתו. באספה זו נתקבלה ההחלטה כי הישיבה תיקרא מאז על שמם של טעוול וחוה דבורה.