פרשת פינחס – תוכן הפרשה

הקראת כתבה
יום רביעי י״ד תמוז ה׳תשע״ו
פרשת פינחס כוללת את שכרו של פינחס, המלחמה במדין, מפקד בני ישראל, חלוקת הארץ בגורל, בנות צלפחד וחוק הירושה, קרבן התמיד וקרבנות מוספים.
טבע

 

 

פינחס זוכה לברית שלום

בלעם הרשע שראה שלא הצליח לקלל את ישראל אלא רק לברכם פנה לבלק ויעץ לו לשלוח נשים לפתות את ישראל בעבודה זרה ובגילוי עריות, לפי שידע ש”אלוקיהם של אלה שונא זימה”. בלק סרב לעשות זאת, ואז פנה בלעם בעצה זו למדיינים. המדיינים שכנעו את בלק להצטרף אליהם וכך שלחו מדין ומואב את בנותיהם להחטיא את ישראל. ובעקבות זאת עבדו בני ישראל את בעל פעור, ואז חרה אף ה’ ושלח בהם מגפה.

באותה שעה אחזה מבוכה רבה את מנהיגי ישראל ולא ידעו מה יעשו, שנתעלמה ההלכה ממשה. עוד הם בוכים ונבוכים, ראה פינחס מעשה ונזכר הלכה – ראה נשיא בית אב לשמעוני חוטא עם מדיינית בת ראש אומות בית אב, ונזכר בהלכה: הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. אמר לו משה קורא האגרת הוא יהיה השליח. מיד הזדרז פינחס, לקח רומח בידו והרג את החוטאים. במסירות נפש עשה מעשה ולא נבהל מעובדת היותם חשובים ונכבדים… חרון אף ה’ שב, והמגפה נעצרה.

פינחס קינא את קנאת ה’ בעובדי עבודה זרה, השיב את ה’ מחרון אפו ומנע את כיליון עם ישראל. לכן חפץ ה’ בפרסומו לשבח בתוך בני ישראל כשהוא מבטיח שכרו – ברית שלום, ברית כהונת עולם. אמנם פינחס מזרע אהרון אולם לא נתכהן עד כה, מאחר שהכהונה היתה רק לאהרון ולבניו שנמשחו עמו ותולדותיהם, ופינחס הרי נולד קודם לכן.

 

המצוה לצרור את המדינים אויבי ישראל

לאחר שנתן ה’ את השכר לפינחס שמנע מגפה מישראל, הגיע הזמן להיפרע מן הרשעים. אמנם גם עמון ומואב הצטרפו למדין ויחדיו החליטו להחטיא את ישראל, אולם מדיין פתחה בעבירה והיא גררה אתה את עמון ומואב, לכן עם ישראל נצטוה לשנוא את המדיינים, ולהכותם מכה רבה.

 

מפקד בני ישראל בערבות מואב

עם ישראל חונה בערבות מואב על יד ירדן ירחו קודם חציית הירדן, ודוגמת רועה שנכנסו זאבים לעדרו ורוצה לדעת מניין הנותרים, גם ה’ רוצה לדעת את מניין בני ישראל. ועוד, שכאשר יצאו ישראל ממצרים נמסרו למשה במניין, ומכיון שמשה עומד לסיים את תפקידו, הוא צריך להחזיר אותם במניין. ובכל אופן יש בזה גם תועלת לפקוד את יוצאי הצבא ולחלק את הארץ. מצוות המפקד מוטלת על משה ואלעזר בן אהרון.

 

חלוקת הארץ בגורל

יש דעות שונות אם חלוקת הארץ בעת ההתנחלות הייתה ליוצאי מצרים או לפקודי ערבות מואב או באופן שכלל את אלו ואת אלו. ובעניין גודל ההתנחלות מצווה התורה: “לרב תרבה את נחלתו ולמעט תמעיט”. מסביר רש”י, שהייתה התחשבות בגודל השבטים. ואף על פי כן, היה צורך בגורל. קלפי של שבטים וקלפי של תחומין היו מונחים לפני משה ואלעזר, וברוח הקודש היה הגורל צווח ואומר: זבולון עולה, תחום עכו עולה עמו. טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון. טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו וכו’ (על פי מסכת בבא בתרא).

  

מפקד הלויים

שבט לוי, לגיונו של מלך, זכה למפקד מיוחד ולא בתוך שאר העם, לקבוע מי זכאי לערי הלויים ולמגרשיהם.

 

סיכום המפקד

אלה פקודי משה ואלעזר בערבות מואב, בהם לא היה איש מפקודי ישראל במדבר סיני, שהיו ממתי מדבר ולא נותר בהם איש פרט ליהושע וכלב.

 

טענות בנות צלפחד וחוק הירושה בישראל

צלפחד, שהיה דור שביעי ליעקב אבינו והוא בחטאו מת במדבר, זכה להותיר 5 בנות, אך בנים לא היו לו.

יש אומרים שצלפחד מן המעפילים היה, ויש אומרים שמקושש עצים בשבת היה. במסירות נפש הפקיר עצמו למיתה, כדי שעם ישראל יראה שהמחלל שבת במזיד דינו מיתה.

בנות צלפחד הצדיקות שחיבבו את הארץ חכמניות היו, והנה ראו שהארץ עומדת להיחלק לשבטים, ואביהן אינו מהפקודים ובן אין לו, ומכיוון שבנות אינן נוחלות, חששו שמא ייגרע שם אביהם מתוך משפחתו.

לכבוד אביהן הן ניגשות למשה ודורשות: למה ייגרע שם אבינו?… הן דרשו שתינתן להן אחוזה בתוך אחי אביהן בעבר הירדן המערבי.

משה שמע דבריהן ונתעלמה ממנו ההלכה, ולאחר ששאל בה’, ענהו ה’: כן בנות צלפחד דוברות – יפה הן תובעות, שכן כך כתובה לפני פרשה זו במרום.

אשריהן בנות צלפחד, אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו! ראו עיניהן מה שלא ראה משה, שהן כתובות בפרשת הפקודים בשבט מנשה.

בנות צלפחד מקבלות נחלה במצוות ה’, ובעקבות זאת, נבע ונקבע חוק הירושה לדורות – מי שהותיר אחריו רק בנות, הבנות יורשות כמו הבנים. שמלכתחילה הסדר הוא שהבן יורש את אביו, אם אין לו בן הבת יורשת, ואם אין לו ילדים כלל, אחי המוריש יורשים אותו, ואם אין לו אחים, הירושה עוברת לקרוב ביותר ממשפחתו. 

 

סמיכת יהושע למנהיג במקומו של משה

מגיעה שעתו של משה להיאסף אל עמיו. משה מבקש למנות איש על העדה, איש אשר רוח בו איש שידע להלוך אחר רוחו של של כל אחד ואחד. ה’ מצווה את משה למנות את יהושע למנהיג תחתיו. ולפני אלעזר הכוהן משה נותן מהודו עליו, כדי שכל ישראל ינהגו בו כבוד. הוא גם מזהיר אותו לקבל את עול המלכות על ישראל שטרחנים וסרבנים הם, תוך שהוא מודיעו מתן שכרם של פרנסי ישראל.  

 

קרבן התמיד

מאהבת ה’ אותנו ציוה עלינו להקריב קרבנות. הקרבנות מגנים על ישראל. עכשיו כשמגיעה שעתו של משה להסתלק בני ישראל זקוקים הם לקרבנות שיגנו עליהם. ובמיוחד קרבן התמיד שהוא רפואה לעוונותינו.

ולמה נקרא שמו תמיד? כי אותו הקריבו בכל יום מימות השנה באופן קבוע.

מצוות עשה להקריב 2 קרבנות עולה בכל יום, 2 כבשים זכרים בני שנה, הם הנקראים תמידים.. כבש אחד בבוקר וכבש שני בין הערביים. תמיד של שחר מכפר על עוונות של לילה, ותמיד של בין הערביים על עוונות של יום. לכן כל מי שדר בירושלים לא היה בידו עוון. 

עם קרבן התמיד הקריבו מנחה – עשירית האיפה סולת בלולה בשמן כתית רביעית ההין. וכמו כן, נסכו על המזבח רביעית ההין יין לכבש. יין שהיה נשפך ליסוד המזבח ומשם זרם לרצפת העזרה עד לנחל קדרון.

 

קרבנות המוספים

בשבת, בראש חודש ובחגים: פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת הקריבו קרבן מוסף, נוסף על קרבנות התמיד.

לא נפרט כאן את כל המוספים רק בקצרה מילות מספר על מספ שבת וראש חודש.

בשבת שהיא עצמה מכפרת, לא הקריבו חטאת אלא רק קרבנות עולה. נוסף לקרבנות התמיד הקריבו קרבן מוסף: שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו. בראש חודש הקריבו נוסף לקרבן התמיד קרבן מוסף: שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים שהיו קרבן עולה בתוספת מנחות, וכמו כן שעיר עזים אחד לחטאת.

חטאת ראש חודש מכפרת על טומאת מקדש וקודשיו, שאם נכנס טמא למקדש והוא עצמו אינו יודע על כך, רק ה’ יודע על כך. ועוד, אמר הקדוש ברוך הביאו עליי כפרה על שמיעטתי את הירח. וכידוע על פי חסידות, הצמצום הראשון, שבירת הכלים, מיעוט הירח וחטא אדם הראשון כולם קשורים זה בזה ומשתלשלים זה מזה ומעידים על ההסתר וההעלם האלוקי, שכולנו סובלים ממנו ועל כך מבקש ה’ כפרה, עד לגאולה האמיתית והשלימה שבה יתגלה ה’ בכל עצמותו.

פרסום תגובה חדשה

test email