מספר המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס: שכני במחנה העבודה שבירכתי סיביר, היה קוזק ושמו אובחוב. הוא היה מן הקוזקים שהיו נאמנים לצאר הרוסי, וכשגברו הקומוניסטים והפילו את הצאר, הגלו גם אותו לסיביר. במשך כחצי שנה היו שני הדרגשים, שלי ולהבדיל שלו, סמוכים זה לזה בצריף האסירים. מטבע הדברים התיידדנו, עד כמה ששייך לומר כך, והוא סיפר לי הרבה סיפורים אודות הקוזקים, סיפורים שאפשר ללמוד מהם הרבה-הרבה בעבודת ה':

רוסיה הייתה לפנים מדינה קטנה, מספר הקוזק אובחוב, כמעט לא שמעו עליה בעולם, ובוודאי שלא הפילה את חיתתה על מדינות אחרות. עד שקם הצאר פטר והנהיג את הקוזקים למסע כיבוש של המדינות שמסביב.

באותם ימים לא היו אמצעי הלחימה מפותחים כל-כך, והמלחמות התנהלו בעיקר פנים אל פנים בחרב ובחנית ובעזרת סוסי קרב, כך שמי שהיה חזק יותר פיזית, והיה יותר תקיף ועז-נפש, הצליח לנצח ולכבוש עוד ועוד. הקוזקים של הצאר פטר היו גיבורים ועזי-נפש מאוד. הם היו מפקירים את עצמם מכל וכל, ומשליכים חייהם מנגד למען הניצחון בלי שום חשבונות – הם ביכרו למות מאשר להפסיד בקרב. כך נפלה לפניהם מדינה אחרי מדינה, עד שרוסיה הפכה למעצמה גדולה בעלת משקל רב בכל העולם.

כשיצא נפוליאון קיסר צרפת למסע הכיבוש שלו, ממשיך הקוזק ומספר, עם אמצעי הלחימה המודרניים והמתוחכמים של אותם ימים, הוא הצליח אמנם תחילה להביס בקרב את הקוזקים, ואף כבש את מוסקבה. אולם דווקא שם הכניע אותו בדרך הטבע הקור הרוסי. כאשר הכל קפא, לא היה לחיילי צרפת מה לאכול. לחם לא היה, רק צנימים יבשים וקפואים היו שם, וכמעט שלא היתה אפשרות להדליק אש ולהפשירם מקיפאונם. באותו מצב היו גם הקוזקים הרוסים, אבל הם התגברו על הבעיה בצורה מקורית: הם היו עושים את צורכיהם ה'קטנים' על הצנימים הקפואים, וכך חיממו אותם ואכלום (כנראה לא חשבו על בל תשקצו) משנודע הדבר לנפוליאון, אמר: נגד חיילים כאלו לא אוכל לעמוד. ואכן משם התחילה מפלתו, עד שחזר בבושת פנים לארצו.

גם סוסי הקוזקים היו מיוחדים מאוד. גם הם היו גיבורים, אמיצים, ועזי-נפש, ומפקירים את עצמם בלי חשבונות למען הניצחון. משהיו מגיעים הקוזקים, בשעת מלחמה ומרדף אחרי אויביהם, רכובים על סוסיהם האבירים, לנהר עמוק שמימיו רודפים בזרם אדיר, לא היו הסוסים נרתעים. הם זינקו במהירות אל תוך הנהר כשרוכביהם על גבם. עם הקוזק על גבו היה הסוס צולח את הנהר אדיר הממדים, שוחה במהירות עד הקצה השני, ומיד עם עלותו אל היבשה היה מתנפל על האויב, וממשיך בהסתערות המלחמה עם כל המרץ, עד הניצחון הסופי.

סוסים אלו, סוסי הקוזקים, היו סוסים מיוחדים מאוד. בשעה שסוס רגיל היה שווה בשוק מעשר ועד עשרים וחמישה רובל, היה שוויים של סוסי הקוזקים מגיע לחמש-מאות רובל ויותר. פי כמה עשרות.

שלא בשעת מלחמה היה תמיד על פיהם רסן לבל ישתמשו בשיניהם נגד מישהו. בעיטה שלהם הייתה עלולה בקלות לחסל את הנפגע. אפילו כלבי הענק, הידועים בגמרא כעזין שבחיות, הנובחים על חיות גדולות מהם בהרבה, היו רועדים מפני הסוסים הללו, שהפילו את חיתתם על כל הסביבה.

מגיל צעיר ביותר, בגיל 10-12, היו מצמידים לילד הקוזק סוס אביר. הילד הלך עם הסוס לכל מקום. שניהם גדלו ביחד ותמיד היו יחדיו, עד שנקשרו זה לזה בחבלי עבותות אהבת נפש עזה כמוות. הסוס היה מוכן תמיד למסור את חייו עבור הקוזק – כאשר יצאו הקוזקים עם סוסיהם למלחמה, לא היה הסוס בורח מפני כדורי המוות השורקים סביבו, אלא מרים את ראשו אל מול פני המוות ,למען יפגעו בו הכדורים ולא יגיעו לאדוניו הקוזק. ואף הקוזק החזיר אהבה לסוסו, הסוס היה יקר בעיניו אפילו יותר מילדו-שלו. אובחוב הקוזק, שסוסו נהרג במלחמה, סיפר לר' מענדל בכאב ובצער כיצד בכה והתאבל על סוסו החביב. על ילד שמת לי לא הייתי מתאבל ובוכה כל-כך, אמר הקוזק, והיה ניכר שהוא אומר זאת בכל לבו.

סוסים אלו היו עוברים אימונים מפרכים מאוד. הקוזקים השקיעו בהם את כל הנפש: נתנו להם לאכול ולשתות הרבה, טיילו עימם והשתעשעו עימם רבות – אך גם דרשו מהם את כל יכולתם. היו מייגעים אותם במסעות קשים וארוכים, בקפיצות מעל מכשולים בלתי עבירים, בדהירה במהירות עצומה בכל מיני תנאים. כך היו מפתחים אצלם את כוח ההסתגלות והעמידה במצבים קשים במיוחד.

המבחן האחרון לסוסי הקוזקים, קודם שהתקבל הסוס סופית לחבורה נכבדה זו, היה מסע אימונים מפרך במיוחד, שבסופו היו הסוסים מגיעים אל הנהר דנייפר והיה עליהם לצלוח את כולו עד הגדה השנייה. הנהר הוא רחב ועמוק במיוחד ומימיו רודפים. הרבה סוסים נפלו בדרך ולא עמדו באימונים המפרכים, הרבה טבעו בנהר, ורק המובחרים, העילית שבעילית, הצליחו לצלוח את הנהר עד סופו ולעלות אל הגדה השנייה.

אבל זה עדיין לא היה סופו של המבחן האחרון: משהגיעו הסוסים, יגעים ומותשים לגמרי עד כלות הכוחות, לשפת הדנייפר ובדי עמל עלו אל שפתו – הם הביטו לאחור, וראו כמה סוסים חלשים מהם שכוחם כלה והם עומדים לטבוע. הסוסים המובחרים לא חשבו הרבה, קפצו בחזרה לתוך הנהר, תפסו בשיניהם את חבריהם בעורפם, וכך סחבו והעלו אותם למקום מבטחים.

הסוסים האחרים, גם אלו שעמדו בכל המבחנים והאימונים הקשים ביותר, כאשר לא מסרו את נפשם עבור חבריהם – לא זכו להיות נמנים על סוסי הקוזקים המופלאים. רק אותם סוסים שגם אחרי שהותש כוחם לגמרי היו מוכנים לתת את חייהם עבור חבריהם – רק הם נבחרו להיות סוסי הקוזקים המיוחדים. בו במקום היו מטביעים עליהם 'מספר', 'יארליק', בחותם של ברזל מלובן, ובאותו רגע הם חדלו להיות סוסים רגילים, והפכו להיות חלק מן החבורה הנכבדה של סוסי הקוזקים הבלתי-מנוצחים.

הרבה-הרבה יש ללמוד מסיפור זה בעבודת ה', אומר המשפיע ר' מענדל. ללמוד מהי הקרבה, מהי מסירות, מה הפירוש לתת את הכל למען המטרה, להחזיק מעמד בגבורה בתנאים הקשים ביותר ועוד ועוד. אך החשוב ביותר הוא הלימוד וההוראה מן המבחן האחרון: גם כשהצלחת לעמוד בכל הניסיונות והקשיים, והגעת סוף-סוף בשארית הכוחות אל מעבר לנהר, לחוף מבטחים – העיקר הוא שלא לשכוח את החבר הטובע בנהר. לקפוץ, בשארית הכוחות, שוב אל הנהר, ולסחוב את החבר בעורפו מתוך אהבה ואחווה אמיתית, להצילו ולהביאו גם הוא לאן שאתה הצלחת להגיע. זהו המבחן האחרון לדעת אם אתה אכן מסוסי-הקוזקים הבלתי-מנוצחים. רק אם עמדת גם במבחן זה, תוכל להיות מאלו שיביאו אכן את הניצחון הגמור והסופי בפועל ממש ובפשטות, למטה מעשרה טפחים.

גם אם עומדים אנו בכל תוקף עוז במבחן האמונה האחרון לפני בוא הגאולה האמיתית והשלמה; גם אם, למרות כל ההעלמות וההסתרים, אין אנו מתפעלים מדעתם של כל החכמים והמומחים של הטבע, ודבקים בעוז באמונתנו וביטחוננו המוחלטים בבשורת הגאולה של מלך המשיח, העומד על גג בית המקדש, בית רבנו שבבבל, ומשמיע להם לישראל: ענווים, הגיע זמן גאולתכם; וגם אם אנו עצמנו לומדים את הדבר-מלכות, שיחות-הקודש משנות תנש"א-תשנ"ב, מדי שבת בשבתו – עדיין לא די בכך בשביל המבחן האחרון.

הרבי מלך המשיח שליטא מצפה מאתנו שלא נסתפק בכך שאנו נמצאים במקום מבטחים, באמונה ובביטחון המוחלטים. אלא נקפוץ למי הנהר, נגיע גם אל החברים הטובעים בים של ייאוש וחרדה מפני הבאות, בעקבות כל המאורעות הקורים בעולם ובמיוחד בארצנו הקדושה ת"ו. שנביא גם אותם להתקשרות אמיתית למלך המשיח, לאמונה מוחלטת בבשורת הגאולה והגואל, ולהנהגה יום-יומית בהתאם לכך.

ובפרט בקשר לימי בין-המצרים, בהם מצווים אנו במיוחד להשתדל באהבת ישראל ובאחדות ישראל. וכפי שהרבי מדגיש בדבר מלכות מטות-מסעי, שאין זה רק בשביל תיקון סיבת הגלות והחורבן – אהבת חינם שתבטל ותתקן לגמרי את ההיפך – כי סיבת הגלות כבר תוקנה בשלמות. אלא שנדרשת מאתנו עבודה של טעימה מהאחדות המופלאה שתשרור כאן בגאולה האמיתית והשלימה, להתחיל לחיות אהבה ואחדות זאת כבר עכשיו.

וכפי הדרישה הכללית מאתנו בלימוד ענייני גאולה ומשיח – למלא את המוח שיהי' מלא וחדור לגמרי בענייני משיח וגאולה. ומהמוח יגיע אל הלב, להיות גם הוא מלא וחדור בזה לגמרי. וליבא פליג לכל שייפין, שמהלב יתפשט לכל ההנהגה במחשבה דיבור ומעשה, שתהי' בהתאם לזמן מיוחד זה בו אנו נמצאים, שעומדים על סף הגאולה ממש ומראים באצבע: הנה זה משיח בא, וכבר בא.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.