פרשת מטות – תוכן הפרשה

הקראת כתבה
יום שלישי כ׳ תמוז ה׳תשע״ו
פרשת מטות עוסקת בענייני נדרים ושבועות, במלחמת מדיין ובעניין בני ראובן ובני גד המקבלים נחלה בעבר הירדן המזרחי.
אמנות חזותית

פרשת נדרים ושבועות

פרשת נדרים שבתחילת פרשת מטות נסמכה לפרשת הקרבנות שבסוף פרשת פינחס, ללמדנו ששמירת הדיבור נותנת כח בתפילה (שפעולתה בדיבור) דוגמת הקרבנות. ואכן את התפילה תיקנו כנגד הקרבנות.

התורה מלמדת אותנו שעל האדם לשמור את מוצא פיו – שבועותיו ונדריו. אם כי יש אפשרות להתיר נדר או להפר אותו על פי ההלכה.

כל זמן חיותו של משה, רק משה רבינו התיר נדרים. משקרבו ימיו להיאסף אל עמיו, הוא מלמד את ראשי המטות דיני נדרים, ומעביר אליהם את סמכות התרת הנדרים. ראשי המטות הם ראשי השבטים, נשיאי הדגלים – הסנהדרין, המצווים להיות זהירים בדבריהם, ותפקידים ללמד את ישראל דיני נדרים.

ממצוות נדרים אפשר להקיש על כל מצוות התורה, שניתנה הסמכות לתופשי התורה שקיבלו את פרטי הדינים בעל פה לפרש את הדינים, כולל דברים התלויים בחוט השערה, הלכה למעשה. דבר המלמד על תוקף התורה שבעל פה.

דיני נדרים כוללים נדרים ושבועות החלים על הגברים, על נערה שנדרה בבית אביה, על אשה שנדרה בבית בעלה, על אלמנה וגרושה.

אסור לאדם לנדור נדר – “טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם”. אלא אם כן הנודר עושה זאת לשם שמים להפריש עצמו מן האיסור. ומכיוון שנדר או נשבע, עליו לשמור על מוצא שפתיו. בתנאים מסוימים רב מומחה יכול להתיר את הנדר, ואם אין רב מומחה יכולים שלושה הדיוטות להתירו. גם לאב ולבעל יש אפשרות להפר את הנדר של הבת או האשה.

מלחמת מדין

במלחמת מדין ביקש הקדוש ברוך הוא את עלבונם של ישראל מאת המדיינים. בעצת בלעם פיתו המדיינים צוררי ישראל את בני ישראל להיצמד לבעל פעור ולעבוד עבודה זרה. אמנם המואבים החלו בפעולה זו, אולם המואבים עשו זאת מיראת בני ישראל, ועיקר הכוונה להכשיל את ישראל הגיעה ממדין, שנתעברו על ריב לא להם.

משה שגדל במדין לא רצה להילחם במדין, כי לא רצה לזרוק אבן לבור ששתה ממנו, לכן שלח את פינחס, שהתחיל במצווה והרג את המדיינית, לסיים את המצווה ולנקום את נקמת ה’ במדיין.

משה ידע שבנקמת המדיינים מסתיים תפקידו ולאחר מכן יצטרך להיאסף לעמיו, אף על פי כן, לא היסס ובמסירות נפש הזדרז למצוה זו. לאחר מצוה זו ביקש ה’ ממשה להיאסף אל עמיו, משה ניסה להתחנן על נפשו, אולם ה’ משיבו שבמלחמת מדיין יתקן מה שלא עשה עם זמרי בן סלוא, ובזה יוכל להיאסף אל עמיו בשלום נקי וטהור. אם כי מותו של משה ציער את הקדוש ברוך הוא, לא רק בשביל משה אלא בשביל עם ישראל, כי כך אבד לישראל סנגור גדול, שתמיד כאשר הכעיסו ישראל את ה’ ורצה לאבדם, התפלל משה בעדם וכך ניצלו.

המלחמה במדיין היתה מלחמה חשובה ביותר, לכן לקחו בה חלק כל בני ישראל, 1000 איש לכל מטה ובסך הכל 12000 חלוצי צבא, ובראשם פינחס בן אלעזר.

מספר הלוחמים לא היה גדול בהשוואה למספר המדיינים שהיו אנשים חזקים וישבו בערים גדולות ובצורות, אולם מכיוון שהיתה זו מלחמת קודש לא נפל אף איש במערכה. ואכן היכו חלוצי הצבא מכה רבה במדיינים בעריהם ובטירותם, הם אף הרגו את חמשת מלכי מדין ואת כל הזכרים והותירו את הנשים והטף. הלוחמים לא נגעו בביזה והביאו את כל השלל לפני משה ולפני אלעזר הכהן.

משה כעס עליהם על שהשאירו את נשות מדיין שהחטיאו את ישראל, והלוחמים חזרו למדין והיכו את הנשים הנשואות והראויות להיבעל ובניהן הזכרים.

לאחר המלחמה נשארו הלוחמים מחוץ למחנה שבעת ימים כדי להיטהר מטומאת מת. אלעזר הכהן הורה להם גם להכשיר את הכלים שלקחו מן המדיינים על ידי הגעלה בחמין או בליבון לטהרם מן האיסור, כל כלי הגעלתו כדרך תשמישו. נוסף על כך, הורה להם לחטות את הכלים על ידי הזאת מי נידה והחיטוי לטהר אותם מן הטומאה. עם זאת, נצטוו לכבס בגדיהם קודם שובם אל המחנה.

ולגבי השבי והמלקוח באדם ובבהמה נצטוו לחצות ולחלק בין חלוצי הצבא לבין הנשארים בבית והשומרים על הכלים, ועם זאת להרים מכס מהמלקוח תרומה לה’ ולתת לאלעזר הכהן עבור הכהנים והלויים.

ושרי הצבא עליהם קצף משה, הקדישו את תכשיטי הזהב למשכן, כדי לכפר על נפשותיהם. ובאמת לא יצא חרון אף ה’ עליהם שלא נפקד מהם איש במלחמה זו.

בני ראובן ובני גד מקבלים נחלה בעבר הירדן המזרחי

“ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד… ויאמרו אל משה יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן”.

בני גד וראובן הם בעלי מקנה ובעבר הירדן הקרקע פוריה ומתאימה לגידול מקנה, לכן הם מבקשים לקבל נחלה בעבר הירדן. משה מוכיח אותם: “האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה, ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'”?… הוא גם מזכיר להם איך הפחידו המרגלים את העם, עד שהמרגלים וכל העם נענשו ולא זכו להיכנס לארץ. ומוסיף ואומר: “והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה’ אל ישראל”…

אולם בני גד ובני ראובן מסבירים, שאין להם שום כוונת התחמקות, חלילה. להיפך, הם מבטיחים לבנות גדרות לצאן וערים לטף ולהיחלץ חושים לפני אחיהם. להילחם עם הכנענים ולא לחזור לנחלתם קודם כיבוש הארץ וחלוקתה.

משה מוכן לכך והוא מתנה את העניין בתנאי כפול (תנאי הידוע בשמו: “תנאי בני ראובן ובני גד”) ואומר להם, שאם אכן הם יעברו חלוצים לפני אחיהם במלחמת כיבוש הארץ, והארץ תיכבש, אז הם יהיו נקיים מה’ ומישראל, ואם לא, יידעו שהם חוטאים לה’. הוא גם מתקן אותם ואומר, שעליהם להיחלץ לפני ה’, לפני ארון הברית, ולא לפני בני ישראל, וגם רומז להם שיש להוקיר את הנפש יותר מהרכוש. לכן הקדים משה את הנפש לרכוש – לבנות ערים לטף ואחר כך גדרות לצאן.

בני גד ובני ראובן מסכימים לדברי משה ומקבלים את התנאי.

משה חוזר ומתנה תנאי זה עם אלעזר הכהן ועם יהושע בן נון ועם ראשי השבטים. מכיון שהוא לא יכנס לארץ, הוא מטיל עליהם את האחריות לדאוג שבני גד ובני ראובן יעברו אתם את הירדן וייחלצו למלחמה עם אחיהם, ורק לאחר כיבוש הארץ יוכלו לקיים סופית את נחלתם בארץ הגלעד .

ושוב מביעים בני גד ובני ראובן את הסכמתם לתנאי. משה מצרף אליהם את חצי שבט מנשה שחיבת הארץ בנפשם, כדי שיאצילו עליהם מרוחם לשמור על קשר הדוק עם כל ישראל.

משה רואה שבני גד ובני ראובן מוכנים באמת לקבל את התנאי ולעמוד בדיבורם, ובו במקום נותן להם את ארץ הגלעד וארץ סיחון ועוג. וכך כל אחד מהשבטים: ראובן גד ומנשה, בונה את ערי נחלתו בעבר הירדן המזרחי.

פרסום תגובה חדשה

test email