בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ח תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשל״ג

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה׳[1], ומבאר הפרטים שבפרשת נדרים. וידוע הדיוקים בזה [החל מכ״ק אדמו״ר הזקן בלקו״ת[2], ובמאמרי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה, ובפרט בביכל חסידות (שיצא לאור בימים הכי אחרונים) משנת תר״ל[3]], דענין הנדרים הוא, איש כי ידור נדר גו׳ לא יחל דברו[4], וכדפרש״י לא יעשה דבריו חולין, וככל היוצא מפיו יעשה⁴. ואין זה שאוסר דבר האסור כבר, וע״ד נשבעין לקיים את המצוות[5], כי אם לאסור את דבר המותר לו. ולכאורה אינו מובן, דכיון שיש דברים שהתורה אסרה ויש דברים שהתורה התירה, א״כ למה בא לאסור מה שהתורה התירה לו, והלא אמרו בירושלמי[6] והובא בח׳ פרקים להרמב״ם פ״ד, דייך מה שאסרה לך התורה [דהגם שזה מובא רק בירושלמי ולא בבבלי, מ״מ מה שמביא ענין זה בשמונה פרקים להרמב״ם הוא לפי שזה שייך לכאו״א, וכמו שאר דברים המובאים שם, וזהו הטעם שכתב במאמר הנ״ל שענין זה הובא גם בח׳ פרקים להרמב״ם]. ובפרט לפי המבואר בירושלמי[7] שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עיניו ולא אכל, וא״כ מהו ענין הנדרים. גם צריך להבין[8] מה שייך ענין הנדרים לראשי המטות דוקא, והגם שפרש״י[9] דהיינו כדי לומר שהפרת נדרים ביחיד מומחה, מ״מ הא גופא צריך ביאור, מדוע צריך להיות הפרת נדרים ביחיד מומחה דוקא, או בשלשה הדיוטות כשהם במצב של בית דין. דבשלמא זה שהאב מיפר לבתו, הרי זה כמבואר בכלי יקר[10] דהיינו כיון שע״פ הטבע הבת היא ברשות אבי׳, ועד שיכול לשדכה, וכמ״ש[11] את בתי נתתי לאיש הזה, שזהו דבר הנוגע לכל ימי חיי׳, ועאכו״כ שהוא בעל הבית על דבר פרטי, דהיינו שיכול למנוע הנדר ממנה. וכן מובן מה שהבעל מיפר לאשתו, וכדכתיב[12] והוא ימשל בך, וא״כ יכול גם להפר נדרי׳, אבל עדיין צריך להבין מהי השייכות דהפרת נדרים ליחיד מומחה או לג׳ הדיוטות כו׳ דוקא.

והנה[13] כל הענינים נמשכים מלמעלה, דתחילת הכל הוא בקדושה, דהיינו עולם האצילות דכולו טוב[14] ולא יגורך רע[15], ואח״כ נמשך למטה ע״י הממוצעים, דעולם הבריאה רובו טוב ומיעוטו רע¹⁴, ועולם היצירה חציו טוב וחציו רע, עד לעולם העשי׳ שרובו רע כו׳¹⁴, שבו ישנם ג׳ הענינים דקדושה וקליפת נוגה וג׳ קליפות הטמאות. ובעבודת האדם הם ג׳ הענינים דמצוות עשה, ודברי הרשות, ודברים האסורים שהם מצוות לא תעשה. והנה עניני מצוות עשה ול״ת זהו תורה אחת לכולנו[16], והנגלות לנו ולבנינו[17], שזהו לכל בנ״י בשוה, אמנם דברי הרשות תלויים באופן עבודת האדם כל חד לפום שיעורא דילי׳, אם ע״י אכילתו הרי הוא מעלה המאכל מבחי׳ קליפת נוגה להיכלל בקדושה, או ח״ו להיפך שמוריד המאכל מקליפת נוגה לג׳ קליפות הטמאות, וכמבואר בתניא פרק ז׳ בפירוש היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים, לכן אם יאכלם לשם שמים כו׳, ובלשון השולחן ערוך[18] וכל מעשיך יהיו לשם שמים[19] ובכל דרכיך דעהו[20], יוכללו בקדושה, ואם ח״ו למלאות תאות נפשו הבהמית, ועוד למטה מזה, אזי נכללים בקליפות (וגם בהאדם האוכל – יפעל זה ירידה), וע״ז נאמר קדש עצמך במותר לך[21], שצריך להעריך עצמו לפי תכונת נפשו ולפי תכונת הדבר מאכל, באיזה אופן צ״ל המשכת הקדושה בהמאכל, אם ע״י שיתעסק עמו כדי להעלותו כו׳, כי ע״י האכילה יכול לפעול ירידה כו׳. וזהו מ״ש[22] צדיק אוכל לשובע נפשו, דאכילת הצדיק נעשה שובע אצלו, ולא רק שביעה בהגוף כי אם גם לנפשו, משא״כ לגבי אכילת רשעים כתיב²²בטן רשעים תחסר, דאכילת הרשע הוא דבר שבבטן, דאין לו שייכות עם ענין הראש ושכל, כי אם הנאת בני מעיים כו׳, ולכן אכילה זו פועלת שיהי׳ תחסר, וכיון שבישראל עניני הגוף קשורים עם הנפש, לכן סוף כל סוף הרי זה פועל שיהי׳ תחסר גם בהגוף, ועד שבאם הוא זולל וסובא, הרי זה פועל אצלו היפך החיים, דהגם שענין האכילה הוא לפעול קישור בין הנפש והגוף, מ״מ כשאוכל למלאות תאות נפשו עד שהוא זולל וסובא, הרי זה פועל אצלו היפך החיים כמפורש בתורה[23]. ולכן הגם שאצל הצדיק הוא שובע לנפשו, מ״מ אצל הבינוני ועאכו״כ לאלו שאינם בדרגת בינוני צריך להיות הפרישות מעניני האכילה, וכמו״כ תלוי זה בזמן, דבשבת צריך להיות האכילה בשר שמן ויין ישן דוקא[24], שהוא תענוג הגוף, ועד שהאכילה עצמה היא מצוה, משא״כ בששת ימי החול. וכמו שהוא באכילה, כן הוא בלבושים ובית, דדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם[25], שהם ג׳ הדברים דמזון לבוש ובית, הכוללים כל צרכי האדם. וכמו״כ הוא בענין העשירות, דע״י שנוסף לו עשירות הרי הוא יכול להוסיף במצות הצדקה, אמנם יש גם אופן שעושרו שמור לבעליו להיפך הטוב שלו, וכמו עושרו של קרח[26], ועשירות אין הכוונה לעשירות בממון דוקא, כי אם כל ענין העשירות, גם עשירות בתכונת הנפש, דיש מי שע״י שהקב״ה מוסיף לו עושר בתכונת נפשו ה״ה מנצל את זה בעבודת השי״ת, ויש מי שזה פועל אצלו וישמן (באיזה ענין שיהי׳) ישורון ויבעט[27] (היפך ענין הקבלת עול). דכל זה תלוי לפי מצב האדם, שהרי דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, דהיינו שעי״ז הלימוד הוא קל יותר ועמוק יותר, משא״כ כשלימודו הוא במצור ומצוק. אמנם כל זה הוא רק לאחר שעומד בדרגת לימוד התורה, אבל התחלת העבודה הוא, הוי גולה למקום תורה[28], שצ״ל נע ונד מכל תענוגי עוה״ז, כדי שיכניס עצמו בלימוד התורה, דזהו בכללות מה שמבואר במשנה[29] פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה שהוא תלוי לפי מצב האדם[30], וכן תלוי לפי הזמן, שיש חילוק בזה בין שבת לחול, ועד״ז הוא לגבי תלמיד חכם דאיקרי שבת[31], ולכן ע״י האכילה שלו אפילו בחול, הרי צדיק אוכל לשובע נפשו. משא״כ עם הארץ אסור לו לאכול בשר[32], דהטעם בזה הוא, דכיון שמספיק לו לחם עם לפת וכו׳, א״כ זה שאוכל בשר זהו כדי למלאות תאות גופו, ולכן אסור לו לאכול בשר, נוסף להטעם הפנימי המובא בלקו״ת[33]. וז״ש הרמב״ן עה״פ[34] קדושים תהיו מלשון קדוש ומובדל, שיכול להיות נבל ברשות התורה, וע״ז בא הציווי קדושים תהיו גו׳ והתקדשתם גו׳, שזהו מדאורייתא כמבואר בתניא[35].

והנה כדי שידע אם צריך לפרוש מהדבר או להעלותו לקדושה, הרי הוא צריך לילך להחכם, דאדם קרוב אצל עצמו[36], ועל כל פשעים תכסה אהבה[37], ואין אהבה גדולה מאהבת עצמו, וכיון שהוא משוחד בעצמו הרי יכול לטעות ולחשוב בעצמו שהגם שיתעסק בעניני עוה״ז, מ״מ יעמוד בנסיון, וזה לא יפעול אצלו הוישמן ישורון ויבעט. ואף שהוא לומד קיצור שולחן ערוך ושולחן ערוך, אעפ״כ יכול לטעות בעצמו, וע״כ צריך להביא הדבר אל ראשי המטות, שהו״ע יחיד מומחה כו׳, דהיינו שלאחרי העבודה של נדרים, שאינו רק ענין הפרישות, אלא הוא סיג לפרישות[38], שהוא כמו גדר מאבנים לענין הפרישות, ולאחרי זה הרי הוא בא להחכם, שהחכם עיניו בראשו[39], דזהו הטעם שהחכמים נקראים בשם עיני העדה[40], שהם הם הרואים איך הוא רצון ה׳, והם מוליכים אותו על הדרך הטוב והישר, וכמו העין שרואה הדרך היכן צריך ללכת, וכדי שלא יכשל כו׳ צריך ללכת לפי הוראות עיניו שבראש, משא״כ הרגליים אף שהם מוליכים את האדם, מ״מ אין ההחלטה להיכן ללכת באה על ידם, כי אם ע״י העיניים שבראש. ובנפש האדם הוא כח החכמה, דזהו החכם עיניו בראשו, וכמבואר בתניא[41] בפירוש איזהו חכם הרואה את הנולד[42], שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש, שדבר הוי׳ מהוה ומחי׳ ומקיים כל דבר בכל עת. והיינו שנשמה שנתת בי כו׳[43], שבכל בוקר נולד מחדש, והחזרת בי נשמתי⁴³, והוא ע״י מלך חי וקיים⁴³, וע״י התבוננות זו הרי הוא יודע שהקב״ה הוא הבעל הבית על כל העולם, וכיון שאומר זה בתחילת היום הרי מובן שכל הנהגתו שבמשך היום צריכה להתאים לרצונו של מלך חי וקיים, שהוא נותן התורה ומצַוה המצוה. וזהו וידבר משה אל ראשי המטות, שצריך לקשר עצמו בתורה, ובראשי ישראל, מאן מלכי רבנן[44], שהם הנותנים לו הכח להתעסק עם עניני העולם.

והנה תכלית העבודה היא שהאדם יפעל בעצמו, ואף ששואל אצל ראשי המטות, מ״מ צריך הוא בעצמו ללמוד תורה ולקיים המצוות. וזהו מה שממשיך[45] בין איש לאשתו בין אב לבתו, דאיזוהי אשה כשרה שעושה רצון בעלה[46], שנעשית כלי לקבלה לעשות רצון הבעל, וזהו בין אב לבתו, וכמבואר במדרש[47] שבת קטנה אינה מתנהגת תמיד לפי רצון האב, ועכ״ז אין דרך האב לחשוב איך לעונשה כי אם איך להחזירה למוטב, שתתנהג באופן שיתאים לבתו של האב. שזהו בהתחלת הענין, ואח״כ באה לדרגת אשה כשרה שעושה רצון בעלה, שהוא דרגא נעלית יותר. ועי״ז באים לסיום הפרשה[48], נקום גו׳ במדין גו׳ מאת המדינים, שמדין הוא מלשון מדון ומריבה[49], שהוא ענין נעשה[50] לשון רבים, כתוב והרוצה לטעות יטעה[51], דלא זו בלבד שישנם שני דברים, כי אם שהם ענינים נפרדים באופן של מדון ומריבה, ולאום מלאום יאמץ[52], שאת זה מבטיחים (וואָס דאָס באַוואָרענט מען) ע״י הקדמת ענין הנדרים כו׳, ועי״ז באים לכניסת ארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה, ארץ אשר עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה[53], ועי״ז פועל כל אחד על הד׳ אמות שלו, ועל כל העולם כולו, לעשות מזה ארץ טובה ורחבה, שזה יהי׳ לע״ל, וכמאחז״ל[54] עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

מקורות והערות